|
|
פרשת וישלח תשס"ב.
האל שבאדם.
מדת האמת מצד אחד, ומידת היצירה מצד שני מעידים כשני עדים אמינים ואמיצים על האל החבוי באדם. יצר הרע, נציג החיה, על מערכת ההישרדות שבה, נועדו להזכיר לאדם שאם הוא אל, הוא אל מוגבל ומשועבד לאלילים קטנים ממנו בהרבה, ולמרבה האירוניה, מעטים רגעי האור שבאל ומרובים שעות החושך שמקורם בשעבוד לאלים הקטנים. על יעקב, בכיר האבות הוטל התפקיד להעמיק אל הפנימיות של המצב האנושי ולהשליט שם סדר של חוקים ועקרונות האל שבאדם, להעניק לו שיניים וציפורניים שיוכל גם הוא לצאת אל הזירה ולהתמודד עם האלים הקטנים. מכאן ואילך שונים השחקנים המופעים בזירה. לא עוד שתי רשויות. האחת של הא-ל, הרשות המשרה אידיאלים, השגחה פרטית, הבטחות ובעיקר, מתווה את התכניות עבור האדם, והשניה של רשות של מטה, של האמת שהושלכה ארצה ממרומי הרשות העליונה כדי לשוב ולבצבץ מן הפנימיות האנושית. האדם, לא העולם, הפך למרכז הזירה, בו מתמודדים א-לוהים ואנשים. התמודדות זו,היא הקובעת את היחסים בין השמים והארץ. כללי המשחק החדשים לא ייחסו את גורמי המשחק אל מה שמחוץ לזירה האנושית, ואף לא למה שלמעלה או מעבר לאופק. ,,כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו", כי ,,לא רחוקה היא ממך". לפיכך, הכל בידי האדם, גם הטוב וגם הרע, הכל הולך אחר הפה, אחר כוונת הלב, ואחר שיקול הדעת. ההחלטה ביד האדם, ובידיו בלבד. אף הניסים והנפלאות, בין יתר התופעות החורגות מן התפיסה, אף הן, מקורן בבחירתו של האדם. ,,.. והכל עשה יעקב בהתבוננות לבל יצטרך לנס".. אור החיים. ,,ויירא, וייצר לו" ,,ויירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים" רש"י. משום שחש יעקב, ששתי האפשרויות נתונות בידיו והוא אחראי לשתיהן. מכאן ,,אם יבוא עשו אל המחנה האחת והיכהו, והיה המחנה הנשאר – לפליטה. לידת האלטרנטיבה. כמפתח הנתון ביד האדם. לטוב ולרע, משום שמצב של אלטרנטיבה הוא מצב פתוח. לא עוד התייחסות אל אובייקט מוגדר, טוב או רע. התייחסות סוגרת אופציות. התייחסות אל עולם צר ומגביל, אלא עמידתו של האדם מול עצמו, בכל מצב של מציאות אפשרית. אין עוד מציאות בלתי אפשרית. יפשפש האדם במעשיו וימצא את הפתרון. הוא מצוי בתוכו ולא בשטח שבחוץ. קטונתי מכל החסדים ומכל האמת. תפיסתנו עוקפת את המפרשים המשתדלים להבין, מה הוא, ובשל מה תחושת הקטנות וחוסר הוודאות של יעקב שפיקפק בזכאותו בהבטחת הא-ל, שהבטיחו מפורשות, פעמים אחדות, בזכותו ובזכות אבותיו. שמא יגרום החטא. איזה חטא? מתי הספיק לחטוא? אם נראה את זירת ההתמודדות, כדברינו, אין הכוונה לבעית התמודדות בין שתי ישויות נפרדות שיש לבדוק את טיב היחסים שביניהן, אלא שני צדדים של ישות אחת, מצד אחד, קטונתי משום שזירת ההתמודדות הפנימיים שרויה במאבק מתמיד בין האמת והשקר, בין הטוב והרע, ומי לידו של יעקב יתקע שסופו של הטוב והאמת לנצח. מכל החסדים ומכל האמת. יעקב, שהוריד את האמת משמים, ידע את סבך הקשיים של מציאות מעוותת, ספוגת שקרים של נגיעות עצמאיות שנגזר על האמת לשרות בתוכם. לעולם לא יהא האדם בטוח שאין יצר הרע ופיתוייו מסתתרים מאחרי האמת ודוברים מגרונה. חסד, מדתו של אברהם התנחלה בעולם בהצלחה. גם נוכלים וגנבים מסוגלים למעשי חסד. דמותו של השודד האגדי "רובין הוד" השודד מן העשירים ונותן לעניים. "חסד הוא" קוראת התורה לחסדיה של אשה המשרכת דרכיה. גבורה היכולת למסור את הנפש, אף היא זכתה למקום של כבוד בעולם. צעירים עזי רוח משליכים נפשם מנגד בפזיזות יתירה. אף השפלים המפלצתיים שברוצחי האיסלם, השהידים ימ"ש מתאבדים כדי לרצוח. רק האמת של יעקב, על אף הצלחתה הכבירה לחדור ולהיאחז בתוך לבו של האדם, לא זכתה לשלוט על ההתנהגות, הצלחתה מתבטאת ביכולתה להציק ולגרום ליסורי מצפון המשפיעים על ההתנהגות שפע של היסוסים וספיקות במצב של אוי לי מיצרי – ואוי לי מיוצרי. האמת מצליחה להרפות את ידיו של הרשע, שלא יהיה בטוח ברשעו, אך באותה מידה "מצליחה" להחליש את הצדיק ולהרפות את ידיו בדרכו, דרך ה', במסווה של ענוה ובספקות "לשם מצוה" כ,,מי שמך למנהיג ומושיע, שהרי מצויים גדולים ממך. ומי לא גדול בעיניו קורנות הענווה של צדיק אמיתי. רבים תמהים על ההכנעה המופרזת של יעקב שקראו לעשו אדוני, רבוי ההשתחוויות וההשתדלות הגדולה שאינה מורה על בטחון מוחלט בישועת ה'. מצד שני ראו חז"ל בהתייחסות דו משמעית זו של יעקב עם עשו, הדרכה לדורות כיצד להתייחס אל מלכות נוכריה. אל תתקרב לרשות וכו'. גם כאן ההתלבטות וריבוי הצדדים מתייחסים למציאות הפנים – אישית, מרובת הפנים. מכאן העוצמה הפנימית המכריעה כל מציאות חיצונית כאשר הא-ל שבאדם מצליח להתגבר על פיתויי היצר ולדבוק בא-ל עליון. מכאן: א-לוהים קראו ליעקב א-ל. יעקב מתמודד בכח האמת שבו, בכח הא-לוהים שבו, שחותמו אמת, אף עם ממלכת שמים. מכאן ואילך אדם חדש, בעל עוצמות היכולות לאיתני הטבע הקשורים בו ושהוא קשור בהם, ואף לגזירות משמים שצדיק גוזר והקב"ה מקיים. "צדיק מושל ביראת ה'". ויאבק איש עמו עד עלות השחר. "כי שרית עם א-לוהים ועם אנשים ותוכל", בכח של האמת הא-לוהית. כאשר זוכה האדם ומצליח להשליט בקרבו את מדת האמת, תוך התגברות על פיתוי היצר, הוא נכנס לדרגתו הא-לוהית שאין כח, לא בשמים ולא בארץ היכול לעמוד בפניה. שנאמר ויבוא יעקב שלם. שתי נקודות טעונות בירור. כיצד יכול היה המלאך להקע כף ירכו של יעקב עד שיצא משם והוא צולע. הנקודה השניה, לשם מה היה צריך המנצח לברכתו של המנוצח. הרמב"ן רואה בצליעה זו פגיעת הרשעים שבאומות במה שחוזר ונשנה מתקופה לתקופה בסיפור הסבל הממושך של הגלות. ,,זה דורו של שמד" מכנים זאת חז"ל. לתפיסתנו שהקורות את האדם שייכים לתהליך פנימי בעיקר, משום שהאדם הא-לוהי אינו משועבד למציאות החיצונית, יש לראות בפגיעה זו בצדיקים עניין השייך להתמודדות פנימית של האדם בבחינת ,,אוי לי מיצרי – אוי לי מיוצרי" או התחבטות בין המידות והמאבק שביניהן כהתגברות החסד על האמת, במתח המתמיד הנוצר ביניהן, או הגבורה עם החסד או כל אפשרות של גוון. כל אחת מן המידות עם כל יתר המידות בבת אחת או בין כל אחת ואחת מהן. בעיקר העמידה על האמת מהווה מקור מרכזי מאין כמוהו לחוסן, אך גורם מרכזי לא פחות ליצירת מתח בינה לבין כל יתר המידות. מתח זה יוצר הזדמנות הפותחת מרחב של ביטוי לאישיותו של עובד ה' בהתייחסותו למציאות שמסביב, כשם שהיא מהווה גירוי מתסיס להתחדשות, לתוספת התלהבות ולהגברת המתח היוצר אנרגיות וכוחות רוחניים חדשים, שבסימן הבחירה החפשית, זו המבטאת את עוצמת האישיות ואיכותה האנושית והרוחנית. מלחמת איתנים זו אינה חולפת ללא קורבנות ונזקים. חשוב לציין שנזקים אלה הם בבחינת "מום עובר" המותיר מאחריו עושר של נסיונות וחיסון לקראת הנסיון הבא, בבחינת ,,ילכו מחיל אל חיל", או בבחינת ,,שבע יפול צדיק – וקם". ללמדך שהדרך לשלמות רצופה במהמורות ובמוקשים, שעקיפתם רצויה משום שאין לחפש אחר הנסיונות, ואין לסמוך על הנס, ולכן התפלל יעקב וביקש סייעתא דשמייא. אך עקיפה, כאמור אינה בטוחה משום שאין להימלט מן ההליכה דרך המבוך על מנת להגיע לטרקלין. לא אשלחך, כי אם ברכתני, זו ברכת החוסן והמירוק שהמתאבק יוצא נשכר בהם במלחמת המצווה שנגזרה עליו. זו המלחמה היחידה שברכה בצידה, משום ששני הצדדים מצויים בשליטתו של הלוחם. כמו שאמר החכם, על הפסוק "כי תצא למלחמה על אויביך" יצא מן המלחמה הקטנה (החיצוניות) אל המלחמה הגדולה (מלחמת היצר). ברכת המלאך,להבטחת הנצחון במלחמה הפנימית. על פי זה יש להבין את כפל המשמעות שבהתמודדויות שעבר יעקב. כבר מתחילת הפרשה, בתשובת המלאכים לאחר ביקורם במחנה עשו. באנו אל אחיך.. וגם הולך לקראתך.. הרשב"ם מפרש ,,..ומצאת חן בעיניו, כאשר אמרת, וגם הנה הוא, מתוך ששמח בביאתך ובאהבתו אותך, הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו לכבודך". יצויין שאין שאר המפרשים מסכימים עם גישה חיובית זו. ברם, יש חשיבות לעצם האפשרות הפותחת את הנושא לכוונים שונים ומנוגדים. ללמדך שביעקב בלבד היה המצב תלוי. יעקב עומד על החלטתו להעניק דורון לעשו על מנת לא להשאר לו חייב, ובעיקר על מנת לא לקבל טובות היוצרות תלות וחולשה בנותן. שונא מתנות יחיה. קבלה מחלישה. נתינה מחזקת. בדרך לעצמאות. ויבוא יעקב שלם: שלם בגופו, שנתרפא מצליעתו, שלם בממונו, שלא חסר כלום מכל אותו דורון. שלם בתורתו – שלא שכח תלמודו בבית לבן. רש"י מהגמרא. מסכת שבת ל"ג. האמנם לא היה חסר בממונו מכל אותו דורון שופע. ללמדך שהנתינה מוסיפה עושר ועוצמה ובעיקר שליטה. ,,ויאמרו הכזונה יעשה את אחותנו". אם צדקו אחי דינה, על מה ולמה הוכיחם יעקב ,,עכרתם אותי ,,ארור אפם". נראה שלזונה מתייחסת התורה בשלילה יותר מאל אדם שנכשל ועבר עבירה. התורה אינה פוסלת תרומתם של עוברי עבירה להקרבת קורבנות. רק תרומת רווחיה של זונה ומחיר כלב דוחה התורה. נראה שהזונה מוכרת את גופה משל היה חפץ לכל דורש, מכשיר של זנות, שאיבד כל היבט אחר של בן-אדם, בעל ערך כצלם א-לוהים. גם מחיר כלב הוא קורבן שאיבד את ערכו כבא במקום חלבו ודמו של האדם המקריב, ונראה כחפץ (מחירו, ערכו של כלב) כערכו של בעל חיים של סתם, ללא ערך המייצג את בעל הקורבן, שברוב כסילותו החליף קורבנו בערך של כלב. התייחסות התורה מתייחסת בחומרה לנפילת ערכי רוח אנושיים עד לדרגה של חפץ בעלמא, ונתפסת כעבירה מקיפה, ומערערת את כל יסודות הא-לוהות. אין היחס דומה לעבירה נקודתית שיש לה צדדים לכאן ולכאן, על פי מדות הדין ולעיתים על פי מידת הרחמים. אין מדת רחמים ראויה לפשע של עקירת יסוד א-לוהיים מן המציאות וחשיפתם כאובייקטים שימושיים בלבד. נראה שבזה נבדלו לדראון עולם הגרמנים ימ"ש שהתכוונו להפוך את קורבנותיהם לאובייקט אנונימי, למספר. עכרתם אותי. ארור אפם כי עז יעקב מתייחס בחומרה למעשיהם למרות טענתם הצודקת, לכאורה. וזאת מתוך תפיסתו הפנימית את האדם כישות עצמאית שאינה מודדת צעדיה על פי התנאים שבחוץ, אלא על פי שיקול הערכים המוחלטים שבפנימיות. כאב הגוער בבנו שנקלע לקטטה עם פרחחים, למרות טענת הבן שהם שהתחילו ולא הוא. טענת האב שההתמודדות אינה לפי כבודו ולא לפי כבוד המשפחה ואין זה מן הראוי לרדת לדרגת שפלותם ולהכנס למשא ומתן איתם. מה היה על האחים לעשות אף לפי דרכו של יעקב. הרמב"ן מחלק בין ענישה נקודתית לענישה קולקטיבית גורפת. ,,כי עשו חמס לאנשי העיר, שאמרו להם במעמדו (של יעקב) וישבנו אתכם והיינו לעם אחד, והם היו בוחרים בהם, ובעטו בדיבורם. ואולי ישובו אל ה', והרגו אותם חנם, כי לא הרעו להם כלל". מן הראוי להתייחס ברחמים לאנשי העיר, לעומת אנשי שכם, הנכבדים, המקורבים למלכות, משפחת חמור, שהיו רשעים ,,ודמם חשוב להם כמים, רצו להינקם מהם בחרב נוקמת, והרגו המלך וכל אנשי עירו, כי עבדיו הם וסרים אל משמעתו, ואין הברית אשר נימולו נחשב בעיניהם למאומה כי היה להחניף לאדוניהם".. לפי הרמב"ן מדדו להם האחים מדה כנגד מדה. הם הפכו את דינה אחותם למכשיר מיני, פיתו האחים אותם לעשותם אף הם למכשיר מיני, משום שלא נכנסו בברית (שותפות של קדושה ואחריות עם כורת הברית), עם הקב"ה, אלא ראו בזה פעולה עקרה וחסרת ערך. בימים ההם, בזמן הזה. מן הראוי להשתמש בעצתו של יעקב, הזקן החכם, גם בימינו ולטפל ביד קשוחה, כאחי דינה, במנהיגי הערבים המסיתים והמלבים את אש השנאה, ולשלוט בהמונים במידה כנגד מידה.
|