GLOSSARY

 

רשימת מונחים הכרחית להבנת התפיסה החדשה של הפסיכולוגיה היהודית, כפי שאנו מנסים להגדירה  בזה. לא כל מונח מקובל בתפיסה המערבית מתאים בתוכנו לתפיסתנו. המונח אני לדוגמא, אינו מבחין בין האני כמקור האיכות לבין האגו (האנוכי) כפי שהוא מופיע בניסיוננו לתאר את הפעילות האנושית. האבחנה בין פעילות מכניסטית לפעילות איכותית למשל, זרה לתפיסה המערבית, בעוד אצלנו היא משמשת כמפתח וכאבן פינה.

נקודה נוספת היא התפיסה הטיפולוגית המוצאת אצלנו  כר נרחב לתיאור ההתנהגות על פי השוני שבין האיכויות האנושיות. למותר לציין שתפיסה מערבית הבנויה על מכניזם כמותי מנסה להתעלם מן השוני שבין הבריות ומצטמצמת לדרגה כמותית של היחסים בין מרכיבי האישיות.

השוני במנת המשכל הוא כמותי בלבד, בעוד תנסה התפיסה האיכותית להגדיר שוני של איכויות הקובעות את ההתנהגות.[1] איכות של הכשרון ולא רק ברמת הכשרון אלא ברמת האופי והאישיות.  תפיסתנו האיכותית חותרת להגדרת המיוחד והמקורי הקובע את השוני ומעניקה למיוחד ולשונה לגיטימציה שמלכתחילה, בעוד שהשונה מהווה לתפיסה הכמותית בעיה אתית, החותרת להגדרת הצד השווה בלבד, בין הבריות, ונאלצת להיעזר בטיעונים מבית מדרשה של הליברליות כדי להצדיק  את השונה כיוצא דופן מאולץ. לנו אין כל בעיה עם השונה , בהיותו תכונה של איכות מקורית  מלכתחילה. יתר על כן, אנו מיחסים את ההתנהגות האיכותית לתכונות האופי, ורואים בתכונות אלו את המאפיין שיש להסתייע בו אף כדי להגדיר את הטיפוס הקטגורי. אין אנו נבהלים מן האיסור שגזרה הליברליות על הטיפולוגיה.

 מעולם לא הייתה השטחיות והטיוח ממידותיה  של הגישה המדעית, ואין לערב תפיסה פוליטית חברתית בגישה מדעית החותרת לאמת האובייקטיבית  ללא מורא וללא משוא פנים. אדם אחד חונן באיכות אחת מן האיכויות המרכיבות את מבנה האישיות יותר מאדם אחר. כשם שהיחס השונה בין האיכויות שבאישיותו יקל על הבנת התנהגותו ותגובתו אל עצמו ואל סביבתו.  אנו נציין לצד כל איכות את הטיפולוגיה הנגזרת ממנה. ולקורא הפתוח והסקרן ינעם.

 

אני ואגו                                          לראש העמוד

 

הפעילות האנושית מתרחשת בשני מעגלי קסמים ב ( (Vicious circle בעלי מאפיינים הפכיים, שאינטראקציה ביניהם. האני הוא הביטוי המקורי של האיכויות המאפיינים את האדם כישות עצמית ועצמאית בעלת ייחודיות. האני מקיף את הכשרונות וקווי האופי כגון מידות: רצון, רגישות אנושית ואינטלקטואלית , כשרון יצירה, דמיון יוצר, גישה מקורית. מבחינה יהודית, האני הוא ביטוי לניצוץ הא-לוהית המיוחד לאדם כיחיד, ניצוץ המתבטא בשורש נשמתו של אותו יחיד. האני הוא סך הכל של המיוחד שבו שונה האדם מחברו. אין האני מקבל תכתיבים לפעולה על ידי גירויים מן החוץ אלא מופעל על ידי דינמיקה פנימית הנוצרת מן היסוד הא-לוהי השואף למימוש בעולם הקיומי דרך האדם שקיבל מנדט לממשו, במסגרת תפקידו בעולם. תפקיד שלמענו ירדה נשמתו לעולם מכוח חוק האומר שכל איכות וכשרון ושאר מאפייני איכות שמקורם בא-לוהים  שואפים לצאת מן הכוח אל הפועל, מן הפנים אל החוץ . לאני אנרגיה הכובשת תחתיה בעקרון כל כוח טבע שבאדם ובסביבתו במידה שהיא מופעלת על ידי הרצון. היכולת לבחירה חופשית, לשיקול הדעת, להכרעה ולהחלטה מקורה באני. ההבחנה בין אמת לשקר בין טוב לרע , אחריות אישית  ושאר שיקולים מוסרים, אף הם שייכים לתחום האני. מאבחנה זו בין אני ואגו נגזרת טיפולוגית המנהיג המצטיין באני חזק, מקורי ובעל איכויות ועוצמה היוזם והשולט, כאמור, במנגנון המכאניסטי. כיוצא בו האומן ושאר אותם שנתברכו באיכות מקורית, בכשרונותיהם ובאופיים.

 

האגו

שייך  למערכת המכאנסטית של טבע העולם. היא מופעלת מבחוץ על ידי החוק הכוחני : חזק - חלש, כשהווקטור החזק מפעיל את החלש.

 מכאן נובע המאפיין הנוסף של האגו, שהוא המייצג את המערכת של עולם החומר, ומורכב מצרכי החומר, שהם מנגנון ההישרדות או השימור העצמי. הצרכים נחלקים לשלושה מרכיבי יסוד: הקנאה  התאווה והכבוד: הקנאה - הרכושנות . התאווה - צורכי הגוף. הכבוד - הצרכים החברתיים. ההכרה החברתית. מערכת מכאנסטית שהיא נעדרת יכולות המאפיינים את האני. היא חסרת רצון, החלטה, הכרעה, שיקול מוסרי רוחני, בחירה חופשית ואחריות אישית. זוהי מערכת עיוורת שאיננה עצמאית ואיננה מופעלת מעצמה כשם שהמכונה איננה מופעלת מעצמה  אלא על ידי כוח אחר. קיימת אינטראקציה בין המערכת של האני למערכת של האגו. על פי מתכונת היחסים שבין יעקב ועשו. כשהקול קול יעקב אין הידיים ידי עשו שולטות.

 העיקרון המקורי הוא שהאני נועד להפעיל את האגו ככלי המעניק ממשות ומבטא את האני. לכן כשהאני תופס יוזמה ושליטה נכנע האגו וכפוף לאני.

 כשאין האני "יעקב" פעיל, מופעל האגו (עשו) על ידי הגירויים שמקורם מהסביבה מכאן שאבחנתנו תקטלג את כל האגו כשבוי ביד הסובב, כחלש אופי ולא כמנהיג בעל אגו גדול כפי שתראה אותו התפיסה המערבית.

 

 

 

 

                                                     לראש העמוד

יצירה  -שימור עצמי

 

שלא כבפסיכולוגיה המערבית הרואה באינסטינקט השימור העצמי את יסוד ושורש המוטיבציה הבלעדי לכל פעולות האדם, נוצרת היצירה מצמד הפכים הבא לבטא את הצד הפונקציונאלי של הזוג : אני- אגו, כשני מקורות אנרגיה הפכיים. ליצירה מקור אנרגיה פנימי הדוחף את הביטוי היוצר, את האיכות המקורית של האני.

היצירה נעה על ציר שביסודו האני ובראשו ערכים השיכים לממד הגובה של מבנה הקיום. ממד הגובה הוא הכתוב השלישי המוגדר בסעיף 7, המטפל במבנה של שני הכתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם.

חשוב להדגיש את ההבדל בין מושג היצירה המקובל לבין מה שאנו מגדירים כיצירה . במובן הנפוץ יצירה היא כל מה שחורג מעשייה צפויה מראש והחורגת ממבנה של פעילות שבשגרה . בעוד יצירה במובן שלנו תהיה הרגשה, אבחנה או עשייה שמקורה באיכות המקורית של האני המיוחד לפרט, והשונה מאדם לאדם.

יצירה איננה תגובת לגירוי חיצוני כבן זוגו ההפכי - מנגנון השימור העצמי . יצירה היא הכשרון המקורי השואף לצאת מן הכוח אל הפועל לכוון את ההתנהגות על פי דרכו המקורית המיוחדת לאותו אדם . השאיפה לצאת מן הכוח אל הפועל היא המאפיינת כל כוח בשלב הפוטנציאלי הרדום שבו. אין היא תלויה בלעדית בגירויים שמקורם במערכת החיצונית, כתפיסת הפסיכולוגיה המערבית, ושאינם מתאימים למיוחדות המקורית של הכשרון השואף לביטוי. המקוריות נרתעת מתכתיבי חוץ  הנובעים מגירויים שאינם עולים בקנה אחד, ושאינם מתיישבים עם צורכי הביטוי הפנימיים של אותו כשרון המיוחד לאני.

 ממד הגובה הוא מקור הערכים המספקים  ליצירה  כיוון ומטרה, ועונים על שאלת ההצדקה - לשם מה ?

כיוון שאין היצירה מצטמצמת לאומנות, מוסיקה ושאר פעולות אזוטריות.

לכל פעולה אנושית מתלווה סממן יצירתי אם יש בפעולה זו כדי לבטא כשרון ייחודי ויש לו מטרה ערכית המותאמת לאיכות המקורית. כן תוכל פעולה בתחום העסקים , העסקנות החברתית ואפילו זו העוסקת בפוליטיקה  להשתייך לאצולה היוצרת אם היא תפורה על מידותיו הייחודיות של העוסק בה, ומבטאת את האופי, הכשרונות והערכים המעניקים לה משמעות , תכנים והצדקה. במקרה זה תזכה היצירה לגושפנקא של "היצר - הטוב ".

השימור העצמי  היא הפעולה המנוגדת ליצירה . מקורה במנגנון המכאניסטי השייך למבנה החומרי - כוחני  מכאניסטי. יש בה מכאניזם  עיוור והיא חסרת איכויות, ערכים ומקוריות. אין היא עונה לצורכי הביטוי של איכויות האני,  כרצון , בחירה חופשית , שיקול דעת וכשרונות.

הצורך בהישרדות הוא הקיים בתשתיתה של מערכת השימור העצמי ואין היא שונה במהותה ממערכת האינסטינקטים המאפיינת כל בעל חיים. היא שייכת לטבע החומרי של הבריאה. אין לה מנגנון של מודעות, שיקול דעת ורצון, והיא מופעלת, ככל מערכת מכאניסטית, על  ידי ווקטור חיצוני המפעיל עליה כוח. שם המשחק של כל מערכת חומרית - מכאניסטית הוא הכוחניות .

התורה שוללת את השימור העצמי כתפיסת יסוד וגישה להבנת הקיום, לא את האכזבות והפחדים הנובעות מגישה זו, ואף לא את ההיבט החיובי שבהשגיה ורואה בהם פיתוי שמטרתו לדחוק ולהרחיק את השפעתה של הקיומית הנמצאת במעגל היצירה בלבד.

 

התורה רואה בסמל של יעקב את היצירה - יעקב , ובעשו - השימור העצמי. וכשם שידו של יעקב אוחזת בעקב עשו, כך היצירה והשימור העצמי ירדו צמודים לעולם. לפי התוכנית הא-לוהית של בריאת האדם , על ההישרדות לשרת ולציית לצרכיה ולרצונה של היצירה ולשמש לה ככלי המעניק ממשות ליצירה , המעניקה מצידה משמעות לקיום האנושי. "ולאום מלאום יאמץ , ורב יעבוד צעיר" "כשהקול קול יעקב , אין הידיים ידי עשו שולטות. " מכאן שמתח מתמיד שורר בין ההפכים הללו מי ישלוט במי. בשלוט היצירה בשימור העצמי - יצר הטוב שולט ביצר הרע וכך מתקיימת ההוראה הקרדינלית של עבודת ה' "ואהבת את ה' א-לוהיך בכל לבבך " : בשני יצרך, ויצר הרע , בעל כורחו עונה אמן ליצר הטוב ומשרתו בהכנעה. בהחלש פעולתה של היצירה גובר עליה מנגנון ההישרדות ומגיסה לשרותו . כך ייתכן גנב יצירתי , רוצח מקורי שתכליתם הרס היקום , משום שלא נוצרה ההישרדות כדי להתקיים , למרות שמה, אלא כדי להעניק ממשות ולשרת ככלי את היצר הטוב , כאמצעי בלבד . בהופכה למטרת קיום היא הופכת למעגל קסמים שלילי ההורס את עצמו ואת כל הבא בדרכו.

התנהגות המבוססת על היצירה תצטיין בחדשנות באומץ לב  , בהשגים אינטלקטואלים ואמנותיים ותשמור על ייחודה , ותוכל להתמודד עם הלחצים וההתמודדות שמלחמת הקיום שומרת עבור רכי הלב והאופי היונקים ממקורו של מנגנון השימור העצמי את עידודם , וככל שהם יונקים יותר ממקור אכזב זה הם נחלשים ונכנעים יותר ללחצי הסביבה המקיפה אותם במעגל קסמים שלילי של צמא המנסה לרוות את צמאונו במים מלוחים.

 

 

להיות ולעשות                                            לראש העמוד 

 

צמד הפכים זה אף הוא עשוי להשלים זה את זה או להפריע ולבטל זה את זה , הכל לפי הנסיבות שיתוארו להלן :

להיות ולעשות הם מושגים השייכים לעצם תחושת הקיום. קיימת צורת קיום שהגדרתה להיות "to -be" ולעומתה, או לחילופין חי האדם בתחושה המתבטאת בפעילות  , בעשייה . תחושת ההוויה שנויה במחלוקת , יש הטוענים שכל תחושת קיום צמודה להיבט מעשי , לפעולה המבטאת אותה . לדידם אין קיום , ובעיקר אין תחושת קיום ללא פעילות. מאידך נראה לנו שאין פעילות בעלת סיכוי להפוך לתחושת קיום , אם היא חסרה ממד של הוויה,  חוויה החודרת אל פנימיותו של האני . מכאן שלאני צורות ביטוי המעניקות מימוש לקיומו , ואלו אינן תלויות בהכרח בהצמדה לפעולות התופסות מקום בעולם הדינמי של העשייה המכאנית. עצם חווית ה"יחדיו" של זוג אוהבים אהבה שאינה תלויה בדבר מתקיימת אף ללא שתעבור ביניהם תקשורת חיצונית או שיתוף פעולה מעשית. "סתם טוב להם  "להיות " "ביחד" אף ללא אומר או צליל . חווית קיום של שקט עמוק ומאחד . חווית הלהיות בנויה על מגע אינטימי המתרחש במעמקי האני בין הצורך של האני לביטוי ולמימוש , לבין תנאי סביבה העונים לצורך זה . כל רחש אחר החולף בסביבה, שאינו נקלט אף על ידי החושים , ושאינו קיים ברובד של ה"להיות" הוא חסר משמעות לקיומו של אותו אדם . יש לציין שהצורך בחווית  ה "להיות" הופך  לחיוני והכרחי ככל שמרכיב האני שבאישיות תופס מקום מרכזי יותר באישיותו של היחיד .  אדם בעל אישיות מקורית ועשירה אינו יכול להשכיחה בתוך מהומת העשייה המתרחשת בסביבה מבלי שהאני שבו יקבל את תשומת הלב וההתייחסות המתאימה והמכוונת לצרכיו ולרגישותו האיכותיים והמקוריים . שיחה של סתם אינה לרוחו , כשם שנהירה אחר ההמון אינה ממנהגו. לעולם לא ימשיך בקריאת ספר שבאופנה , או יתחבר לחברה  " מקובלת " או יתאים את סגנון קיומו לתכתיבים מן החוץ. עשייתו קשורה בקשר ישיר בביטוי ההוויה הפנימית של האני , ומקבלת את הוראות הפעלתה מחדר הבקרה של אישיותו הספציפית .

ה"לעשות" המנוגד ל"להיות" היא פעילות המקבלת תכתיביה מן המערכת המכאניסטית שבחוץ. מן האופנה ,מלחץ ההמון וחדירת רשות הרבים אל קודש הקודשים של רשות היחיד. לא  בהכרח תהיה עשייה זו מנוגדת להוויה אם אין היא מנוגדת במהותה לצורכי  האני . רק עשייה שיש בה כדי להפריע לצורכי הקיום המאפיינים את ייחודה של האישיות, עשייה שאיננה משמשת ביטוי לרגישות ולצורכי היצירה של האני היא העשייה העושה דין לעצמה ומאיימת על עצם תחושת הקיום. יש לציין שבעולם תוסס כמרקחה מחמת ריבויים האין סופי כמעט של גירוים מלאכותיים הצצים מכל עבר, חדשים לבקרים, חש האדם בעל האישיות המקורית והעשירה כנתון במצולה שאין בה דגים.

בעוד אותו אדם דל האישיות והמקוריות חש בה כדג במים. שמחוסר חוויות וגירויים פנימיים זקוק הוא לגירויים מן החוץ , כאותו אקסטרוברט הזקוק לרעמים מחרישי אוזניים המופקים ממערכת גרוטסקית של מגברי עוצמה ותופים , כדי להסתיר את העדרה של חווית שמחת קיום פנימית, והעדר יכולת להעברת חוויות. אין צורך בדיבור כששורר רעש מחריש אוזניים המשמש תחליף להעדר ולריקנות של חוויות שמקורן באני . מכאן ריבוי היסוד החיצוני של התחרות , הציונים והמבחנים המשמשים תחליף ללימוד " לשמה " שבסימן היצירתיות . מכאן חיפוש תמידי ונואש אחר מערכת של דרבון פעילות בעסקים ובתעשייה הבא למלא את מקומה של המודעות להתאים את " האדם הנכון למקום הנכון " , וכלשוננו עשייה המתאימה והמבטאת את ההוויה , את צורכי האני. חשוב לציין שעשייה יתרה עלולה לחנוק את האני עד כדי הפיכת האישיות למכונה נעדרת רגישות אנושית. פרצה הקוראת לגנב, לקשיחות אכזרית כלפי צרכים אנושיים, ולהעמדת כל תיאוריה הומניסטית  ליברלית כמס שפתיים וככלי ריק. היסוד האנושי הפורח סביב גרעין האני הוא האחראי להתנהגות רווית טאקט ולשווי משקל בין הרגש, השכל  והעשייה. העדר היסוד האנושי גורם להתנגשות הרסנית בין השכל והרגש והוא הגורם המרכזי לערעורה של האישיות ולמחלת הנפש.

 

 

 

 

 

 

 

 

הנאה וחובה                                              לראש העמוד

 

 

התפיסות השונות בפסיכולוגיה  המערבית שותפות לדעה שהאבחנה הקיימת בבסיס  ההתנהגות האנושית היא האבחנה בין ההנאה לחובה בדומה לאבחנה של כל בעל חיים פרימיטיבי , המבחין בין הנאה לכאב, כך האדם מבחין אף הוא בין הנאה לחובה. הוא ימשך אחר פעולה המבטיחה לו הנאה ויברח ממצב המאיים עליו בכאב. הצד השווה שבשניהם, שהם באים כגירויים מן החוץ, וכשיטת המקל והגזר היא הקובעת את אופיה של ההתנהגות האנושית, כשם שהיא קובעת את התנהגותם של שאר הנבראים . תפיסת היהדות רואה גם בהנאה וגם בחובה מטרות לגיטימיות כשלעצמן.

 שלא כקתולים הרואים בהנאה חטא ובחובה מצווה מתייחסת אליהם היהדות בחיוב שעה שהם משמשים כהפכים משלימים, ובשלילה כשהם נפרדים. באותה מידת השלילה תתייחס היהדות לחובה כשם שהיא תתייחס להנאה המנותקת מן החובה . אין ההנאה יונקת את משאביה מאינסטינקט  השימור העצמי בלבד כפי שסבורים במערב המכאני - מטריאליסטי . ההנאה היא תוצאה מסיפוק עצמי של האני לאחר שהצליח לבטא ולממש את יחודו. הנאה זו אין לה סכסוך עם תחושת החובה. להיפך, החובה תומכת בה וחוגגת עמה את ניצחונה. אין האני מסוגל לצאת מן הכוח אל הפועל אלא על ציר היצירה, התלוי בקדקודו, כאמור, בערכים שבממד הגובה. ערכים שהחובה יונקת מהם את כוחה. על פי הקדמה זו תהיה ההנאה ביטוי ליצירה בשלמותה.

 ההנאה מורכבת וחובקת את מכלול הרגשות , האינטואיציה, הדמיון  והחשק.

בעזרתם היא הופכת לדינמיקה מלהיבה הפותחת עבור האדם הנהנה את מרחבי האופק ומאפשרת לו לחבוק את תחושת קיומו.

תחושה המאפשרת לו לשלוט בה ולנהלה על פי רצונו ושאיפותיו מתוך שמחה ומעוף של בחירה חופשית ממומשת.

פעולה מתוך חובה השייכת לאינסטינקט ההישרדות כופה על האדם התנהגות כפייתית ומשעבדת וחונקת בו כל כוח של דמיון , התלהבות ושמחת יצירה. קיימת אמנם חובה שאיננה שייכת כאמור לאינסטינקט ההישרדות אלא שואבת את צדקת קיומה ממטרית הערכים החופפת על מרחב הקיום כולו, על ההנאה והחובה כאחד.

אנו רואים בחובה, אם כן, סיפוק של צורך יצירתי הבא כדי לתמוך ולאשש את ערכו של האני ובונה את יסודות הדימוי העצמי החיובי והשלילי . חובה היא ביטוי לאחריות.

 אין רגש החובה נגרם בגלל פחד מעונש אלא מרצון לחוש ולבדוק יכולת. כך קשורה החובה לרגש ולרצון לשאת באחריות. משום שהאחריות היא ביטוי היכולת של האני לשלוט במציאות. להזיז עניינים, להכריע ולהחליט ולהנהיג . זה הביטוי הממשי ביותר של כוח האני, בניגוד לאגו המכוון על ידי אינסטינקט ההישרדות המורכב מפחדים קיומיים בלבד.

כאמור, זקוקה פעולת השליטה לדלק. האנרגיה של החובה ,מקורה בהנאה ומרכיביה: שמחה והתלהבות , כסוללי הדרך הרגשית.

דרכה זורמים הדמיון היוצר והאינטואיציה, ןשאר מרכיביה המרכזיים של היצירה, וממלאים באיכות ובתכנים את פעילות השליטה של האני במערכת הקיום. כך חברו יחדיו ההנאה והחובה שהשלימו זה את זה במסלול היצירה של האני בעוד שברובד מנגנון ההישרדות הם נותרים זנוחים מאחור כשהם עוינים וסותרים זה את זה. החובה מקורה בפחד הקיומי וההנאה תוצר פיצוי לאותו פחד. שיווי המשקל בין ההנאה והחובה נוצר דרך הכתוב השלישי שהוא ממד הגובה הערכי שמאפשר את הבלתי אפשרי: ליהנות מהחובה ולהתייחס באחריות להנאה. היהדות תשלול, אם כן, את איש המוסר הכפייתי לא פחות משהי שוללת את ההדוניסט המופקר שאינו מכיר באחריותו למעשיו.

אין היהדות רואה באחד מהצדדים את הפתרון לאדם השלם אלא באיחודם תחת ממד הגובה הערכי . כניסתו של ממד הגובה הערכי מעניק פרספקטיבה לחובה ולהנאה ומאפשר לשני ההפכים לשתף פעולה ולאמץ מטרה משותפת. אידיאל זקוק למען מימושו לתנופת ההנאה הנלהבת באש האידיאל ולמסלולו היציב והרציני של יסוד החובה, כששניהם מונעים על ידי הכוח המניע היסודי, כוח הרצון,[2] המאפשר להם להשתחרר ממנגנון השימור העצמי המכאניסטי  הסובב והולך סביב עצמו במעגל קסמים חסר תכלית ומטרה.

 

 

 

 

 

 

השתייכות וחרות.                                    לראש העמוד

 

צמד ניגודים זה קיים בצומת שבין רשות היחיד לרשות הרבים ותפקידו להסדיר את היחס שבין האדם לחברו ולסביבתו , ולבין אדם לעצמו . התפיסות השונות בפסיכולוגיה המערבית מסתבכות בקביעת היחס בין ההשתייכות והחרות . מצד אחד נראית ההשתייכות כמטרה , כמשאת נפש . מה מאושר הוא האדם המקובל על הבריות . הערכה כמותית של מידת הפופולאריות היא הגוזרת את ההישגים של המועמד לחיים או למוות, ולא רק פוליטי, אלא גם מקצועי ואף אקדמאי. מכאן הקריטריון של הדומה המשתלב כחיובי, ויוצא הדופן, אם  לא כשלילי , כי אז כמוזר לפחות.

מאידך גיסא רואה הפסיכולוגיה את מצעד ההתפתחות של האדם כצעידה על ציר הפותח בתלות ומסתיים בעצמאות. מה מנחה את החברה בחיפושה אחר עונש נאות לחריג אם לא נטילת חירותו  לזמן קצוב.

זכיות הפרט מקבילות לחירות הפרט, ובנויות סביב עיקרון הזכות לחופש, חופש הביטוי, חופש העיסוק וחופש להשתייכות! מכאן צומח ועולה האבסורד. נכונותו של הפרט לוותר על חלק מזכותו לחירות על מנת  לבחור בהשתייכות: לבן הזוג, למשפחה, למסגרת חברתית, דתית, תרבותית ומסגרות המעמידות תנאים נוקשים למשתייך אליהם, תנאים שהקו המנחה שבהם הוא וויתור על החירות לטובת ההשתייכות אל אותן מסגרות מחייבות. פרדוקס זה משבש אף את מהלכה התקין של הדמוקרטיה משום שהליברליות המקדשת את חירות האזרח ומעלה אותה אל ראש סולם ערכיה, מאבדת גובה שעה שהיגיעה לשלטון  מתלבשת בלבושו  של בשר ודם , חבר מן השורה .

אותו בשר ודם מאבד את סבלנותו הליברלית שעה שהוא נאלץ להתייחס לבשר ודם כמותו שאיתרע מזלו ואיננו משתייך אל המחנה המקובל והנאור. על ברנש זה אין עקרונות הליברליזם והצדק החברתי חלים כל עיקר, ומותר לרודפו, להשמיצו עד שיעקר מן השורש ויסולק מן הנוף הליברלי של החברה הנאורה.

ונאורות היא כידוע מילה נרדפת לליברל . וליברל הוא כיודע מילה נרדפת להשתייכות אל המחנה הרואה עצמו משום מה כמחנה הנכון. מכאן שהחרות הופכת להשתייכות ספציפית קשוחה וחסרת סובלנות, וסופה שהיא עושה את חופש ההשתייכות וההגדרה העצמית פלסתר. תפיסתנו רואה את החירות כפועל יוצא של האני, של המיוחד המקורי והשונה, המאפיינים את איכותו של האדם.

חובתו היא, ולא רק זכותו של  כל אדם להגדרה עצמית ולביטוי עצמי , על בסיס איכותו המקורית של האני . זכותו זו בטלה מאליה רק , וכל אימת , שזכותו של האחד מצרה את צעדיה של חירות הפרט של הזולת ,של האחר.

ההתפתחות, על שלביה הראשונים מן הילדות לבגרות , אף היא תקבל צביון והסבר לאורך מסלול הציר השתייכות - חירות.

הרך הנולד מצוי בסימן ההשתייכות המוחלטת בהיותו ברחם אמו, ועובר עם לידתו קרע אכזרי למדי מן הטבור המשייך אל הניתוק המשחרר. את שלבי התפתחותו מאפיין המשך המעבר מהשתייכות לחירות, המוצא את ביטויו בצורך גובר והולך לעצמאות. עד לשלב האידיאלי של השתייכות מתוך חירות , מתוך בחירה לבת זוגו.  " על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באישתו".  כן סובב האדם, מהשתייכות לחירות ומחירות להשתייכות, כשהבחירה החופשית, זו החירות בהתגלמותה הערכית, הנוצרת בזכות מעורבותו של ממד הגובה , הממד הערכי, היא היוצרת את ההשתייכות החדשה, השתייכות מתוך חירות.

שמירתה והתפתחותה של חרות זו זקוקה למסגרת מגוננת, לכלי משמר, מסגרת זו היא הצורך בהשתייכות, צורך שחשיבותו וחיוניותו נגזרים מן הצורך הבסיסי המקובל על הכל, הצורך בחרות. השתייכות התינוק לאמו, של הילד למשפחתו, ושל האדם לאישתו ולחברתו , אינו משני לצורך בחרות אלא מקביל לו בחיוניתו לקיום האנושי. אם לא יצליח האדם להשיג את התנאים הדרושים להשתייכותו, בעקבות מלחמה או אסון שקטע את קשריו עם הקרובים אליו וידידיו, עלול אדם זה לוותר על חירותו  ולהשליכה ככלי אין חפץ בו, ואף לקוץ בחייו במקרה קיצוני. "למה לי חיים אם לא יחוש אדם בחסרוני", טוען בפני אדם השרוי בדיכאון על חסרון השתייכותו. אדם שהיה בריא ומצליח בכל קנה מידה מקובלים. אין ההשתייכות והחרות מתקיימים וניזונים כל אחד ממקורו שלו.

הצורך בהשתייכות יונק מן הצורך בחירות ולהפך, הם משלימים זה את זה למרות היותם הפכיים זה לזה במהותם, וזאת מחמת ההזנה וההפריה ההדדית שבניהם. ההשתייכות היא המקשרת בין חומרי הסביבה וגירוייה ותנאיה לבין צרכי הביטוי והיצירה של האני. ההשתייכות היא המאפשרת התייחסות סלקטיבית, דפרנציאלית, ייחודית לצרכיו המקוריים של האני. האני הוא זה שמכתיב להשתייכות את מטרותיה וקובע את דרכה ותנאי פעולתה. האני הוא המעלה בפניה את צרכיו הייחודיים (החרות). אין האדם זקוק להשתייכות מסגרתית , אם אין במסגרת זו כדי לספק לאני ביטוי למקוריותו, אוזן קשבת, הזדהות, תמיכה והגנה על חירותו. אבסורד קיומי זה הוא סוד ההשתייכות אל הא-לוהים, השתייכות הזורמת על ציר של השגחה פרטית בקדקודו, (השתייכות), ובחירה חופשית בבסיסו, (חרות). ציר זה הניצב אנכית לממד הגובה ולאורך מסלולו זורמת תחושת הקיום הייחודית, מקבל הכוונה והגדרה על ידי ממד הגובה ככתוב השלישי המכריע בין שני הכתובים, ההשתייכות והחירות, המכחישים במהותם לכאורה זה את זה.

שווי המשקל בין החירות וההשתייכות מוצאים את ביטויים המלא והממשי במסגרת המיקרוקוסמוס המשפחתי, ואת ביטויו האציל והנשגב בקשר שבין האדם לבוראו.

מצד אחד: "ואני עפר ואפר" ומצד שני: "ויגבה לבו בדרכי ה'".

מן הראוי לציין את המצבים האנושיים השונים שצמד ההפכים הנדון משמש בהם מאפיין שיש בו כדי לאבחן ולהבין לא רק  מגוון של סוגי התנהגות, אלא מרחב של טיפולוגיה קבועה המוכיחה את עצמה. כוונתנו  לדירוג האיכויות האנושיות אינטלקטואליות.

והמוצאות את ביטוין באמנות ואף טיפולוגיה השונה בין הזכר והנקבה. ככל שיגדל תפקידו של המרכיב האינטלקטואלי, כן יפחת הצורך בהשתייכות, לטובת הצורך בחירות. החשיבה האובייקטיבית שואפת להשתחרר מדעות קדומות מן ההצמדה למסלולים ידועים וקבועים, ואף תנסה להשתחרר  ממבני חשיבה ומושגים בעלי נטייה לחדור בדלת האחורית של "המובן מאליו " ומשאר ירקות של הרגלי חשיבה, פרי הביאושים של השגרה ועצלות המחשבה. ככל שתגדל השפעתו של מנגנון ההישרדות, כן יכריע את הכף המסלול בעל מעגל הקסמים הנצחי של המכאניזם העיוור, המושך לכיוון ההשתייכות, בהיותו הוא עצמו מאפיין מובהק של השתייכות למנגנון המכאניסטי של טבע הבריאה החומרית. מנגנון ההשתייכות נעדר מכל וכל , כל שמץ של יכולת לשחרור מעצמו. החירות הינה, אם כן, המאפיינת המובהקת של הרוח, המתנשאת מעל למגבלות ההשתייכות למקום ולזמן. [3]

השתייכות מתוך חירות - האישה

אמרנו משפחה אמרנו אישה. כבודה בת מלך פנימה. ביתו זו אישתו. היא עקרת (עיקר) הבית. עצם טיבעה של האישה ליצור השתייכות, משיכה אליה וממנה. משיכת הגבר אליה ומשיכתה אליו. לאישה אופי ויכולת ליצור קשר, לשייך ולהשתייך. אף שחרורה ויכולת היצירה של האישה מצטופפים במסגרת הצרה של ההשתייכות. מכאן הקנאה המאפיינת את האישה יותר מן הגבר. "אישה מתקנאת בירך חברתה" מורים לנו חז"ל. גם "אישה מכרת באורחים". גם "בינה יתרה ניתנה לאישה". האישה כרוכה בהשתייכות אל המנגנון הביולוגי הטבעי יותר מן הגבר. היא מגלה יכולת הסתגלות (השתייכות) משובחת ומהירה לסביבה, לשינוי פתע, ונתברכה בחושים ובאינסטינקט הישרדות וקיום, העולים ביעילותם לאין ערוך על אילו של הגבר. היא המסגרת היוצרת את הכלי המבטא והמשמר את כל מה שיש לגבר שלה להציע, אם יש לו מה להציע, ומגלה לחילופין קוצר רוח וחוסר עניין בגבר שאינו מתאים בתכניו ליכולתה ליצור עבורו כלי של מימוש. מכאן השתייכותה הטבעית של האישה למקום ולזמן. עד שלא ראתה התורה צורך לחייבה מצוות שהזמן גרמן. אילו נועדו לקרקע את הגבר נעדר ההשתייכות ולהצמידו למציאות ממשית בעלת ממדים של מקום וזמן. הכלל של האיחוד האידיאלי בין ההשתייכות והחרות מוצא את ביטוי האנושי המובהק בדינמיקה של אהבת גבר ואישה לקראת מימוש האיחוד האידיאלי של הדוכרא (הזכר) והנוקבא (הנקבה) הקוסמיים . "כי כל בשמים ובארץ”.

מן ההיבט הדתי, ההשתייכות מביאה למידת היראה, הכנעה, ביטול היש. החירות מביאה לאהבה שהיא יוזמה ובחירת ההשתייכות. "עבדא בהפקירא ניחא ליה" (עבד, נוח לו בהפקרות ) במשמע שדווקא העבד המסמל את ההשתייכות הקיצונית, הנפרדת מן החירות, דווקא השתייכות זו גורמת לתגובת ההליכה לקצה הנגדי, לחירות חסרת השתייכות - הפקר. חירות ללא אחריות.

חוק מבנה היסוד של הבריאה, הבנויה מהפכים משלימים דרך (התלכדותם) על ידי הכתוב השלישי "בדבר ה' שמים נעשו" "כי בגאוותו ברא שחקים" זה הכתוב השלישי המאחד ויוצר דינמיקה מן המתח המנוגד שבין הגורמים ההפכיים. דינמיקה היוצרת אחדות משלימה. ללא מבנה משולש זה אין עבודת ה', ולא תיתכן התייחסות אל ממד הגובה משום שהתייחסות היוצרת יראה ללא אהבה חושפת עצמה ללחץ מן הצד הנגדי עד שהיא נכנעת והופכת לתגובה הפכית של חירות, "חוצפא ישגא", הפקרות. אהבה תוצר החירות ללא כלי, זורמת לאפיקים המגרים וגוררים אותה לאהבה ללא ממד של גובה, ההופכת לאהבה משעבדת ומוחקת את האני ומטשטשת את הדמות וחוזר חלילה. קיימת דינמיקה בין ההשתייכות יוזמת השתייכות לטוב, מול דחף ההשתייכות אל הרע. "אוי לי מיצרי, אוי לי מיוצרי" החירות הנכנסת לתמונה בוחרת את ההתייחסות החיובית, התייחסות מתוך בחירה. השתייכות-השתדלות, חירות-ביטחון בה', בחירה. ההשתדלות והביטחון קובעים זה את זה על ידי התייחסות אל ממד הגובה, אל היראה והאהבה. יחס דינמי זה משתנה ע"פ התלות בממד הגובה. מה שהיה ביטחון היום, יהיה חובת השתדלות מחר, ולהפך. על יששכר חמור גרם אומר הזוהר (ח"א רמב ב ) שלא אהב את חובתו מפני נועמה וטובה, אלא חשק בה מפני עולה וסבלה (השתייכות ) שאין מנוחה גדולה לנפש יותר מן הסבל ברצון השתייכות מתוך בחירה ומתוך חירות. השתדלות בכוון ממד הגובה, חוסכת השתדלות בכוון מלחמת הקיום. השתדלות ערכית במקום השתדלות קיומית.

האמן והילד ניצבים משני עברי המתרס. האומן ניצב על חירותו. חירות הרוח. הילד קשור בטבורו לאמו, למשפחה. הענק לילד חירות, ולא ידע מה יעשה בה, ויביאה לאמו. האומן מחפש לגלות את המיוחד והמקורי.  השגרה היא אויב האומן, היא ההשתייכות בהתגלמותה. המעוף והדמיון בורחים מן ההשתייכות להווה, למקום ולזמן. מכאן נטייתו של האומן לבעוט במוסכמות. בחברה, באופנה, בדת, במשפחה ובשאר מסגרות השתייכות הקובלות את הפרט לחברה, לציבור ולשאר מוסכמות.

 

היחס אל החוק

היחס אל החוק מהווה את אחד מאוישות ההשתייכות החברתית המחייבת. דוגמא לתהליך התפתחותה של השתייכות זו, ניכרת ממחקר שערך פיאז'ה. פיאז'ה בדק את יחס הילדים אל החוק דרך יחסם לכללי משחק הגולות. בגיל 6 התייחסו הילדים אל כללי המשחק כאל ערך מוחלט ומקודש. מקורו, לדבריהם, בא-להים או בבית המחוקקים. אין, ואסור לשנות מכללי המשחק בכל תנאי וצורה. בגיל 10 יחסו הילדים את כללי המשחק לילדים הגדולים מכיתה ח'. רק להם מותר לשנות את כללי המשחק. רק בגיל 13 קיבל פיאז'ה תשובה ברמה דמוקרטית. את כללי המשחק המציאו ילדים בגילנו, ובהסכמת הכל אפשר להחליט ולשנות את כללי המשחק כאהבת נפשנו. יחס האזרח לחוק מאפיין את רמת בגרותו לא פחות מאשר את רמתו התרבותית. שימוש יתר בחוק מהווה אחיזה של הטובע בים המציאות הקיומית המסובכת מדי לרמת בגרותו. השתייכות העומדת ללא יחס שווה משקל עם חירותו.

 

 

הראש היד והלב                              לראש העמוד

"וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך".

איחודם - מטרת הבחירה,לב ליבה של הבחירה בעזרת המכשיר - הרצון. הראש היד והלב הם סמלים המורים על שלושה נתיבים בהם זורמת ההתייחסות והפעילות שבין האדם לעולמו, בין האדם לסביבתו. יש המשתמשים במשמעות דומה בסמלים: מחשבה, דיבור ומעשה. מחשבה - ראש, דיבור- לב רגש, ומעשה -יד, פעילות. אלו הם כלים המבטאים את הכשרונות שהם המכשירים היוצרים את תחושת הקיום. עיקרון מנחה. יש לציין שכל אחד מהם מתייחס לממד אחד בלבד של תחושת הקיום, ואין די בו בלבד כדי למלא ולהקיף את כולה.

הראש

האדם חושב כדי למלא את צורך הקיום להבין את המתרחש, ולצפות מראש כדי לדעת לתכנן את הבאות, לארגן את קיומו סביב מטרה המעניקה לקיומו משמעות העונה לצורך "לשם מה ?" "מדוע". אינטליגנציה.

הלב

בינת הלב

הלב כמקור הרגשות, ברגשות של אהבה, שנאה, פחד ושאר רגשות המאפשרים התייחסות אישית כלפי הקיום. להתגעגע, לשאוף להשגת מטרה בהזדהות עם אובייקט הקיום ומטרתו, להתלהב, להתמסר וגם לשנות, לדחות, לסגת ושאר רגשות שביכולתם לקטוע את תחושת הקיום.

 

אינטליגנציה מכאניסטית - כמותית ואינטליגנציה איכותית .

מקובל לראות באינטליגנציה את היכולת לייחס הקשרים וסיבות, ולבנות מבנה של אחדות ממרכיבי הקיום בהווה, בעבר ובעתיד. האינטליגנציה מוגדרת כיום די טוב ואף זכתה למדידה מספרית במסגרת   ה  :  Q.I .  היא מחולקת לחלקים מוגדרים לפי פונקציות שונות של החשיבה. נראה לנו שהאינטליגנציה המקובלת ככזאת אינה אלא חלקית. היא מבטאת את היכולת הטכנית של החשיבה. הטכנית פונקציונאלית, המודדת ומעריכה את היחסים הדינמיים של המרכיבים במצב נתון. אנו מכנים פונקציה זו בשם אינטליגנציה הקשרית ותפקידה ללמוד את השדה הדינמי, הנוצר בין מרכיביו של מצב נתון מוגדר. היא כוללת זיכרון (אינפוט ואוטפוט ) קליטה ופליטה של האינפורמציה ויישומה הפונקציונאלי. מבחני ה Q.I. מסתפקים במדידת הקליטה והפליטה, בפונקציה של דיוק, סדר ושיטה ומהירות התפיסה. מכאן שבעל מנת משכל גבוה שונה מבעל מנת משכל נמוך ביכולת הקליטה והפליטה, הדיוק והמהירות ויכולת היישום במצב נתון. יש להוסיף שיכולת זו מסייעת במציאת פתרון לבעיה. מסייעת בלבד אך איננה נושאת באחריות הבלעדית לפתרון הבעיה, משום שבעל מנת משכל גבוה מסוגל לחשוב ביעלות ובדיוק יותר, מבעל מנת משכל נמוך ממנו, אך אין הוא מסוגל לחשוב בשונה ממנו. במקוריות ובחידוש יותר מבעל מנת המשכל הנמוך ממנו. ביתר יעילות אך לא בשונה . לכן אנו מכנים את מנת המשכל בשם אינטלגנציה מכאנסטית - כמותית, בשונה מהאינטליגנציה האיכותית שאיננה זורמת בנתיב הראש אלא בנתיב הלב דווקא.

 

רגש -דמיון

בינת הלב

בינת הלב הכוללת אינטואיציה המורכבת מתחושה פנימית שבהזדהות שברגש עם האובייקט הנחשב, כשהדמיון מצטרף לחגיגה. כך נוצרת חוויה אינטלקטואלית. זו חוויה המכילה מעל ומעבר לחשיבה האינטיליגנטית בלבד. האיכות האינטלקטואלית, בנוסף ובשונה מהאינטליגנציה כמכשיר, מכילה גם ערכים וכורכת יחד חשיבה, רגש והזדהות אישית,  המקיפים וחודרים אל פנימיותו של האובייקט הנחשב, מקשרים את האדם החושב עם האובייקט הנחשב, והופכים אותו לחוויה קיומית חדשה, ליצירה כפי שאנו מגדירים אותה. (עיין ערך יצירה -שימור עצמי ). מדידת מנת משכל חסרה את האיכות האינטיליגנטית . שמרכיביה הם: מקוריות, רגישות לדקויות, ודמיון יוצר. אלו הם מרכיבי האיכות ובלעדיהם לא תיתכן חווית חידוש אינטלקטואלית.  הכשרון המכניסטי - כמותי עוסק בבדיקת הקיים ובביקורת, בהשוואה ובמדידה, ובעריכה שיטתית וסידור החומר. בקיצור, במחקר מדעי, אך לא בחידוש וביצירה אומנותית. מכאן מסקנתנו שסופר אמן ברמה גבוהה כטולסטוי, דוסטוייבסקי, ד.ה. לורנס, פלובר ואחרים, מוכיח יכולת חדירה והבנה לנפש האדם, העולה לאין ערוך על זו של פרויד ושאר גדולים  "במדע" הפסיכולוגיה  כמו כן, מוכיח האמן אינטליגנציה העולה באיכותה לאין ערוך על זו של אריסטו ניוטון ואיינשטיין שהמצאותיהם מרשימות בזכות הפוקצינליות המכניסטית והתועלת שבהם לפונקציה המכניסטית חיצונית של הקיום, ואין בהם שמץ של תרומה לאיכות החיים. נראה שגם אינטליגנציה מכניסטית ברמה העולה על זו המשרתת את איש המדע, הייתה נחוצה לכתיבת יצירה ככתיבתם של רבי הסופרים .

 

 

האינטליגנציה האיכותית 

בשונה מהאיטליגנציה הכמותית מכאניסטית המגיעה לבישולה בגיל ההתבגרות, גיל 15, אך מתחילה האינטליגנציה האיכותית. מכאן שאדם שהתפתחותו נעצרה בגיל זה, לא יזכה כלל לאינטליגנציה איכותית, וזאת משום שבגרות ריגשית הכרחית להתפתחותה של האינטליגנציה האיכותית, לשם עיצובה של האיכות האנושית.

בגרות ריגשית ניתנת להגדרה ולטיפול, לדעתנו,  כשם שכל יכולת אנושית ראויה לחינוך ולטיפול, ולהמשיך בצמיחתה.

צמיחתה ושגשוגה של הבגרות הרגשית זקוקה לעימות עם עצם חווית הקיום, מגוון ההתנסות וההתמודדות עם הסביבה ועם עצמו, ולא התמודדות חד צדדית העוסקת בראש בלבד או ביד, בחיי המעשה בלבד , כפי שכופה על הצעיר שטרם סיים את בגרותו, את הכורח הביטחוני דוגמת שירות חובה צבאי, או טורח הפרנסה. בגיל מוקדם מדי, זו תהווה דוגמא  לכפיית היד על הראש והלב, משתקת את מעיינות החכמה והרגש, וסוגרת את הלב מפתיחות , ומן היכולת לקבל ולהוסיף לקח.

 

הפינוק

מן הכיוון ההפוך אורבת סכנת הפינוק, שאף היא מונעת את ההתנסות האישית בחוויית הקיום בעימות עם קשיים. המפונק הוא המצפה מאחרים (הורים וידידים) לפתור עבורו בעיות שהיה מסוגל לפתור בעצמו.   אדם זה מוצא עצמו בשוליים של החיים העוברים לפניו כבמחזה שהוא עצמו אינו נוטל בו חלק.

גורם שלישי בבגרות הנפשית הוא המורכבות והעושר של האישיות. ככל שזו עשירה ומורכבת יותר, כך זקוקה היא לתקופת בשלות ארוכה יותר.

הלב - משכן הכשרון האנושי:

בעוד האינטליגנציה האיכותית זקוקה לשירותיה של האינטליגנציה המכאנסטית ככמות ואיכות השלובים זה בזה כתוכן וכלי, שומר הכשרון האנושי על עצמאות אצילית ועל איכותו המיוחדת. הכשרון האנושי מעניק את היכולת להבין את ההתנהגות, להתחקות אחר גורמיה החיצוניים וסיבותיה הפנימיות, מתוך נס ההזדהות עם הזולת. נס, משום שאין אפשרות ההזדהות נובעת מצירופן של סיבות ומניתוחם של מרכיבי האישיות. זו אינטואיציה הנובעת מאמפטיה רגישה שאין לה הסבר רציונאלי ונראה לשייכו לצד האומנותי, ואפילו זה הרוחני - ערכי. הבנת הזולת היא אומנות בתערובת של ערכים. הכשרון האומנותי אינו מתרחש ברמה הבינרית ואין עיסוקו בבחישת המצוי והנתון. עיסוקו של האמן בקיים אבל מגמתו לחרוג אל מעבר למציאות השטחית. הוא תר אחר הסיבות והחוקים שמעל ומעבר לנתון. האמן מסוגל לרדת לעומקה של הדמות ולחשוף את שורשיה הכמוסים, ולהאירה באור שהדמות עצמה איננה יכולה לדלות. לחשיפה זו מגיע האמן תודות לאינטרוספקציה רגישה וחודרנית. מחמת הנגיעה האישית וולעתים אף בזכות התקשרות מיסטית עם שורשיה העליונים של האנושי השייך אל הגרעין הא-לוהי. שהרי האנושי הוא האיכות המקורית המאפיינת את האדם הפרטי שהוא עולם מלא בפני עצמו, מעין מיקרוקוסמוס של כל העולמות, ואינו פרט , כבורג במכונה כללית. אין הכשרון האנושי תלוי בכשרונות מסוג אחר כל שהוא. כשרון זה נדיר ומצוי, במיטבו, בחלק זעיר שבחברה. נשים נתברכו בו יותר מגברים. כשרון זה מצוי בדרך כלל, אם כי לא בהכרח, עם רמת רגישות גבוהה. על אף היותו שייך למקור משל עצמו, הוא כרוך בחשיבה סיבתית, זו המסייעת להבנה,לסברא, ורחוקה מחשיבה הקשרית מתמטית. מכאן לבעלי הכשרון האנושי שאין דעתם נוטה לעסוק במספרים, במשחק השחמט ובעניינים טכניים. חשיבתם קרובה לבינת הלב, זו האינטואיטיבית, המורכבת מרגש, ודמיון, ורחוקה מניתוח קר וחיצוני - אובייקטיבי. ההבנה האנושית מתרחשת בפנימיותו של האני, בהיותה קרובה לאיכות האנושית משכן המקוריות היוצרת וההבנה הסיבתית של המקור הא-לוהי.

בעל הכשרון האנושי ייעודו העיסוק האנושי עם בני אדם. ככל שתגדל איכותו האנושית כן יהיה עיסוקו בהיבט הפנימי שבהתנהגות, ולא יסתפק בעיסוק שבתחום  ה"לעשות" כגון עסקים, מכירות ושיווק, ואף לא רפואה  ומשפטים, אלא בעניינים שבחינוך ושבנפש. פרט מעניין מאפיין אותם: אין בהם נטייה לעיסוק במקצוע מסוים ומוגדר, והם מתלבטים תדיר בבחירת מקצוע, בהיות סקרנותם מרחפת מעיסוק לעיסוק. נראה לי שהסיבה לנטייה רבת אנפין זו נובעת מייעודם לתחום האנושי, המתייחס לבני אדם השונים זה מזה. לכן העוסק עימהם והמבין ללבו של כל אחד ואחד מהם, צריך שתהיה גם בו נטיות ממגוון רחב המקיף נטיות של בני אדם רבים. הצד השווה שבבעלי הנטייה לעסוק בקשת רחבה של עיסוקים, שהוא בעל כשרון אנושי התופס מקום מרכזי  באישיותו. יש לציין עוד, שכשרון אנושי  יכול להתלוות לבעל אישיות אינטלקטואלית, כשם שהוא מצוי אצל בעלי הרגש ואף אצל אנשי מעשה ועסקים, וזאת בהיות הכשרון האנושי שוכן בצומת שבו נפגשים הראש היד והלב, הוא מכיל אותם ואין הם מכילים אותו, ולכן אני נוטה להעמיד את הכשרון האנושי בראש סולם העדיפות של הכשרונות.

 

תפקודם המשותף של הראש, הלב והיד, ונזקי ההיעדרות של אחד מהם במערכת התפקוד.

כאשר כל אחד מהם פועל מתוך בידוד הוא הופך לכוח הרסני, שתופעות אלו הן תוצאותיו:

ראש ללא יד ולב[4]  - הפרופסור המפוזר, או העילוי התלוש.

תגובה סקפטית חוסר וודאות, חשיבה ריקה מהאישי, המקורי. חשיבה בינארית, ביקורתית המצטמצמת באונטולוגי , ביש, בתוך מסגרת וכללים המאפיינים את המערכתי הגלובאלי. המצוי בלבד.

חשיבה נעדרת מעורבות אישית. חסרת ממשות.

התחושות הנלוות: ייאוש, ציניות, שיפוט מעוות, הגיון עקום, עיסוק בספקולציות, חוסר הבנה ישרה, סניליות.  

 

[5]לב ללא ראש ויד  - חוסר קביעות ועקביות. ביטוי לרגשות בלתי מבוקרים, ילידי הרגע, תלויים בגירויים מן החוץ. הפנימיות האינטואטיבית נעדרת אף היא כל ממשות, רצינות ואחריות, בהיות החשיבה הערכית תוצאה של שיתוף פעולה המאחדת את השלושה. הרגשנות הבודדת גוררת גישה למציאות המשופעת מגירוי חוץ של מנגנון השימור העצמי, בהיות מנגנון זה מורכב כולו אף הוא מתנאי הסביבה.

המאפיינים: גישה אגוצנטרית, ילדותית חסרת היקף ושיקול הדעת, חסרת יציבות וקביעות, ללא יכולת לעמוד בלחצים. גישה אגוצנטרית זו, מלווה בסתירה בדמות סבל מתמיד מתסכול. הצורך האנושי - חברתי, בהיות הלב זקוק להשתייכות חברתית. אגוצנטריות זו המשבשת את תהליך החיברות היציבה והאחראית המבוססת על יסוד ההדדיות. סתירה זו יוצרת מעורבות יתר רגשית בת-חלוף עד כדי איבוד העצמיות, התרגשות בלתי מבוקרת כמכונית ללא הגה.

התופעות: כעס, עלבון, קנאה- שנאה  או שיגעון האהבה.

פאניקה, התקפי טירוף, בעיות נפשיות, איבוד עשתונות, בעיות פסיכוסומטיות כלחץ דם, עייפות כרונית, קריסת המערכות.

 

 

[6]יד ללא ראש ולב  מכונה אכזרית, קשיחות המצייתת לתכתיבי הסביבה, דוחקת את המעורבות האישית  הכוחניות, והנסגנות.

התנהגות מכאניסטית, "לעשות" ללא "להיות" העדר שיפוט ושיקול דעת מוסריים - אנושיים. תלות במומחה. ילדותיות ופיגור אנושי.

התנהגות מערכתית המוחקת את המקורי - אישי הנדחה כ. “over qualified "

השתלטות הגישה האובייקטיבית מדעית, לוגית - מתמטית על כל שטחי החיים.

סכנת פירוק החבילה של ראש יד ולב מתוך אמונה עיוורת במערכת המדעית- אובייקטיבית תוך זלזול מתגאה בכל הקשור לשפת הרוח והלב. מכאן היעדר היצירתיות הערכים והמוסר. סטיות מיניות, תאוותנות בלתי מבוקרת ע"י השכל והערכים, הצד השווה שבחבילה  שנתפרדה  היא התפרקותה של היכולת להתמודד עם החיים.

 

 

שני כתובים, שני ניגודים משלימים.                              לראש העמוד

"שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם". כלל זה של רבי עקיבא מהווה מפתח לפרשנות ההלכה. עיקרון האחדות של היהדות, רואה בהלכה יסוד לתפיסת חיים כוללת המקיפה את מכלול ההתנהגות של העולם והאדם, ולכן משמשים כללי ההלכה ביטוי לעקרון האחדות, גם ביעודם הקיומי.

 

מושג האחדות הא-לוהית יוצר דינמיקה במבנה דואליסטי ניגודי. שני מרכיבים מנוגדים במהותם, בעלי פוטנציאל של השלמה, יוצרים אחדות במפגשם. מצב של השלמה נוצר ע"י מעורבות של צד שלישי, של בורא עולם או של נציגו - האדם. "שמים " - אש + מים . "בדבר ה' שמים נעשו"  "כי בגערתו ברא שחקים" גער ה' בשני המרכיבים המנוגדים: אש-מים. דבר ה', גערתו הייתה הכתוב השלישי, המרכיב השלישי שנתערב במערכת של שני המרכיבים המנוגדים. ובזכותו התגבר על הניגודים ועודד את ההתאמה המשלימה הטמונה בהם. כך בבריאה כולה, וכך גם בשמים, כולל הכוח הא-לוהי השולט בבריאה, שאף הוא בהיבטו הדינמי מהווה הרכבה בין שני כוחות משלימים: דוכרא (זכר) ונוקבא (נקבה), כאשר האדם המייצג את הא-לוהים בבריאה מצליח לאחד בין ניגודים, עולה השפעתו אל-על ומשפיעה על ההשלמה המאחדת אף את הדינמיקה השמימית. את הדוכרא והנוקבא (האיחוד משתקף בשני הכרובים שבמשכן, שבשעת רצון נמצאים חבוקים כזכר ונקבה בשעת איחוד, ובשעת זעם הם מפנים את פניהם זה מזה אחורנית) דרך דימוי זה יש להבין את הדינמיקה הבונה וההורסת בהתנהגות הבריאה. עת מלחמה ועת שלום ושאר העתים שבקהלת. מבנה תלת ממדי זה מכיל את המרכיבים הניגודיים כשמעליהם תפקידו של האדם לחפש או למצוא ולהציב את המרכיב הערכי (הא-לוהי) את ממד הגובה בדמות שאיפה - מטרה המעניקה למצב, כוון ומשמעות.

 

 

מאטריאך - פאטריאך                                            לראש העמוד

 

לשואלים להיכן אתה משייך בשיטתך את יחסי האנוש אני נוהג להשיב, בזוג ה"להיות  והלעשות "ובפטריאך ובמאטריאך" בעיקר. לכאורה היה עלי לשייך את היכולת ליצור ולקיים יחסי אנוש אל המרכיב האנושי, שהרי אנו מקדישים מקום של כבוד לכשרון האנושי כמרכיב מרכזי בפנימיותה של האישיות. ברמת ה"להיות ", ואם להמשיך ולשייך, לא נתכחש  להשתייכות -חירות המוצאים את ביטויים האיכותי בעיקר במישור של יחסי אנוש, במעגל הפרט והכלל. ובכל זאת נראה שסדנת-היצירה שבה נוצרים ומתגבשים יחסי האנוש, בשלב של טרם יציאתם לאוויר העולם, דרך השימוש בהם בדרכי החברה, הם הזוג: פאטריארך  -מטראירך, מקום לידתם מצירוף המרכיבים הבסיסים שבא-לוהות הנשקפת ביסוד ובסוד יצירת הבריאה.

דוכרא ונוקבא

שני הכרובים שהשרו על ארון ברית ה' את הקדושה היו בדמות תינוקות, שהאחד זכר, והשני נקבה, ובשעת רצון בשמים היו מתאחדים. קודש הקודשים שבמקדש ובמשכן היוו השתקפות ארצית של הקדושה השמימית. "כי כל בשמים ובארץ, לך ה' הגדולה והגבורה וכו" המקדש היווה כידוע מקום מפגש של השמים והארץ, בו הגיעו לידי שלימות ההפכים המרכזיים בבריאה, החומר והרוח. המפגש בא דרך השתקפות של המבנה השמימי בארצי. הזכר והנקבה הארצי, הם השתקפות נאמנה של המבנה הא-לוהי, המתייחס אל הבריאה, אף הוא, בדמות מאוחדת מזכר ונקבה. הזכר הפועל, המשפיע. והנקבה המופעלת המושפעת, או הנותן והמקבל, או הכלי והתוכן. לפנינו מבנה המשקף כוחניות ורוחניות בשתי הצורות, המשפיע והמושפע. בשמים - כוחניות זכרית המכילה דין, וכוחניות מקבלת, נקבית, המכילה רחמים. כשהיה העולם שלם ומקושר לשמים, הייתה ניכרת בו ההשתקפות השמימית בדמות מידת הדין, ומידת הרחמים. משחרב בית המקדש, נתפרדה החבילה ( למראית עין בלבד) והדוכרא והנוקבא הארציים הפכו לכוחניות גרידא, בדינמיות הקבועה מאז ומעולם במתח של ההפכים: הזכר הכובש והנקבה הנכבשת, "והוא ימשול בה", על המתח הסותר שבין הזכר והנקבה, שהיגיע לשיאו ולמלא חריפותו, ואף לתיקונו ביצור האנושי. על הטוב ועל הרע שבו.

בהשתקפות השמימית היה ביטויי של הזכר, כאמור במידת הדין. זו המידה הקשה, הישרה והישירה, המשקפת את האמת הערומה והטהורה. כמידת הדין מדתה בכוחה המוחלט, בהיותה יונקת את כוחה ממידת האמת והצדק, המשמשים לה ביטוי ויסוד כאחד. עם השבר הגדול בין השמים והארץ מאז החורבן, נותרה מידת הדין (האמת) בשמים כשהכוח הגס והברוטאלי נותר במערומיו על פני האדמה. כוח שאינו מכיר, ואינו נתמך בערכי אמת כל שהם. גילו לנו חז"ל: "ראה הקב"ה שאין העולם יכול לעמוד במידת הדין (הקשה, מוסיף הרמב"ן) עמד ועירב מידת הרחמים במידת הדין". מאז ועד עתה אין הכוחניות יכולה לעמוד בגפה ולהתקיים, והיא נאלצה לקבל עליה את השידוך עם מידת הרחמים, הרכה, הפאטריארך הוא המשקף, מאז ועד היום הזה, את הכוחניות הגסה. כוחניות המוצאת את ביטויה  ביחסי בני-אדם, בין יחיד ליחיד ובציבור. הפאטריארך  הוא המנצל את כוחו העדיף לשעבד את החלש ממנו ולהשתלט עליו. ברמת ההשתקפות השמימית, מופיעה הכוחניות טעונה במידת הדין. מידה המבטאת ערכים של דין, צדק, יושר, כבוד, יראה, סמכות. ועיסוקה בתגובה הישירה שבין החוטא ועונשו. כשאין היא מעורבת במידת הרחמים, מופיעה מידה זו כשהיא נעדרת רחמים, חסד, גמישות סבלנות ושאר עניינים של התחשבות אוהבת וסולחת, הסמוכים על שולחנה של מידת הרחמים. עד שבא הכתוב השלישי, ממד הגובה, ומכריע ביניהם, ומלמדם כיצד מתייצבת מידת היראה, ומשתחוות בהכנעה למידת האהבה, ולומדת אצלה סובלנות וויתור והתחשבות ביכולת המוגבלת ועוד מידות של רחמים כיוצא בהן. לעומתה, מעניקה מדת הדין לאהבה נופך של שיטתיות ומשמעת, שליטה עצמית וסדרי טוב ורע וגבולות וכיוצא בהם דברים עוברים לסוחר שבעולם העשייה. כך יוצאת האהבה מחוזקת ושולטת, כשכוחה למיין ולהבין מה בין אהבה התלויה בדבר לזו שאינה כזאת. ומהו המרחם על האכזר, שסופו שמתאכזר על הרחמן ועושה דין לרחמים ורחמים לדין ומערב עליו סדרי עולם וחברה. סופם שיוצאים שלובי זרוע בדמות האב - מידת הדין הקובע גבולות ועקרונות ומטרות והאם היודעת להחדיר באהבה את עקרונות האב כשהיא דואגת להתאימם ליכולת קליטתם של התינוקות. ואכן, במיקרוקוסמוס של התא המשפחתי באים יסודות השמים ומקבלים את ממשותם הקיומית. זכר ונקבה מכאן, שעה שאהבה ואחדות ביניהם, מביאים לאחדות שלמה את הזכר והנקבה השמימיים. וטוב לשמים וטוב לעולם. 

כיוצא בזה היראה והאהבה, הדין והרחמים מסייעים זה לזה ובאים לידי אחדות ואין הכוחניות החומרית  הגסה חוגגת את ניצחונה  כשם שהיא חגגה בעבר ההיסטורי העקוב מדמם של אזרחים, בעטיין  של תנועות לאומיות, תולדתם של הכוחניות, המופיעה במרכז הזירה באין לעם  חזון המאחדם סביב מטרה אידיאולוגית, מוסרית או רוחנית.

 עד מה עלוב הוא היחס בין הניגודים, הפאטריאך והמאטריאך כשאין כתוב שלישי מכריע ביניהם. עלוב, מן הטעם הפשוט, שאין לכוחניות עדנה אלא בהשפלת החלש ממנו. "ועל דאטפת אטפוך, וסוף מטייפיך יטופון" מזהירים חז"ל. את שגרמת לאחרים, יגרם לך. העולה לפסגת ההר, אין לו לאן להוסיף ולעלות, וסופו שיהא יורד מן ההר ויפנה מקומו לאחרים. סיפורם של המדינות , השבטים והגזעים הקדמונים מלמדים לקח חשוב זה  . רומי , גברת ממלכות העפילה לפסגת הכוחניות של ימי קדם, וסופה שנשברה ע"י שבטים פראיים. הכוחניות נחלה תבוסה ניצחת. שוב לא האמין העולם בנצחיותה של הכוחניות, פנה לה עורף ומצא את הניגוד הגמור מן הכיוון ההפוך - המטריאכאליות. אם הרחמנות והאהבה, ההזדהות  עם הזולת, ההבנה (פסיכולוגיה !) והסבלנות, הבטיחו הגנה ויציבות במחיר זול לכאורה מיריבתה הכוחנית. שתיהן גם הכוחניות וגם הרחמים צמחו בערוגת ההישרדות. כשהכוחניות מבטיחה את ההישרדות  ע"י השימוש בכוח והכנעת היריב, האויב בדרכי אכזריות פחד, שלטון מגבוה המשליט חוק וסדר, והמטריארך  המתחרה מציע שלום עמים, המבטל את הצורך במלחמה בתוקפנות, וממילא בצורך להיות חזק. הסיסמה, עשה אהבה ולא מלחמה, יש בה כדי לפתות בהשלייתה נשמות פצפיסטיות  השוגים באשליות, שסופן שהן מתנפצות אל קרקע המציאות הקיומית וההיסטורית. הנצרות, שחרטה על דיגלה את פיתוי האהבה, כשלה בדרכה שלה ולא היססה להשתמש בחרבם של הצלבנים והאינקביזיציות, שזרעו חורבן ורצח בדרכם אל גאולתם הדתית.

ארה"ב מייצגת כיום את פסגת פריחתה של המטריארך, וניתן בידנו לבדוק ולהשוות מה אירעה לה לשיטה רחומה זו. העולם הזורם בסימן המטריארכליות רווה מדם, שפיכות הדמים והאכזריות, דומה שעלו כיתה במאה העשרים, המתהדרת בנוצות הליברליזם, הסובלנות והאהבה.

גם במיקרוקוסמוס האנושי, בחיקה של משפחת האדם, שבה מייצג האב את הפאטריארך, איש העקרונות והסדר, והאם, את האהבה, הרחמים והסובלנות, לא היה המצב מזהיר יותר בעידן המטריארכליות. הפושע הצעיר פורח חלק כחלק בחברה פרימיטיבית ונכשלת החיה על חרבה, כשם שהוא משגשג בחברת " בני-טובים " מדושני עונג. לפנינו הוכחה נוספת לטענתנו, שללא ממד של גובה הסוכך על זוג הניגודים, העוינות פורחת ומפרידה ביניהם. ללא שהם משלימים האחד את רעהו, נותר הפאטריארך באכזריותו והמאטריארך בחולשתו הרכרוכית, נעדרת עקרונות יציבים וקווים אדומים, וסופו שהוא נאלץ להתגונן מפני החזק המנסה לכובשו ולתפוס את מקומו ולשלוט במשפחת האדם. ואכן ,יוצאים הדברים מאירים בממד המיקרוקוסמוס של המשפחה. בחברה פאטריאכלית תופס האב את התפקיד המרכזי כשליט יחיד, שהכל יישק על פיו. האם תופסת מקום משני כשהיא נעדרת סמכויות כל שהם, ונותרת כמשרתת כנועה של האב והילדים. אין צורך להרבות בדמיון כדי לצפות את התנהגות הילדים, שגדלו על ברכי הכוחניות האכזרית, כשהם נעדרי התחשבות בזכויותיו של הזולת. הכלל: כל החזק יותר נערץ יותר, וזכותו לחיות גדולה יותר מזכותו של החלש, הבזוי והנלעג.

במשפחה מאטראכלית (המשפחה המודרנית) פורחת המשפחה החד-הורית, קרי משפחה שבה האם תופסת את התפקיד הבלעדי. האב משמש כפרה חולבת, שתפקידו למלא תפקיד של משרת, של שמש, עוזר בעבודות השחורות. היה אפשר לצפות מן המשפחה המאטריאכלית, שהאווירה הערכים והחינוך השוררים בה ספוגים באהבת הזולת, שתוציא צאצאים נעימי הליכות, שהאהבה, החסד והרחמים יהיו נר לרגליהם. והנה, לאכזבת הכל, יוצא הצאצא כשהוא אגואיסט מפונק, המצפה למידת החסד והרחמים מאחרים כלפיו, בעוד הוא מתייחס לזולת כאל אדם החייב לו ואין הוא עצמו חש כל מחויבות כלפי הזולת, וסופו שהוא מלסטם את הבריות ומוצא עצמו בבית הסוהר בחברת רעהו הפושע מן החברה הפאטריארכלית. זה בזכות הכוחניות וזה בזכות הרחמנות מחוסרת ההבנה בעיקרון האיזון בין המקבל והנותן. כאן מופיעה התורה כשעל דיגלה מתנוססת הנוסחה המערבת דין ורחמים, עקרונות והבנה, יראה ואהבה  שלובים ומשלימים זה את זה לאחדות של דוכרא ונוקבא. מקבל ונותן, כשהם מאוחדים בשירותו של ממד הגובה המאחדם במחויבות ערכית, רוחנית ומוסרית כאחד.

 

הרצון - פנים                                                               לראש העמוד

כוחניות - חוץ

 

הרצון - פנים. הכוח המבצע את הבחירה החופשית, שמטרתה מושגת על ידי הרצון, לב ליבה של הבחירה ומטרתה - השילוב המאחד את הראש היד והלב. הרצון אינו שייך לשום כוח מן הכוחות המרכיבים את המעגל הקיברנטי של המציאות. אין הוא חלק ממנגנון כל שהוא. אין הוא מקבל גירוי מכוח כל -שהוא. הרצון הוא כוח בראשית, שממנו מתחיל האדם להפעיל את המנגנון ההתנהגותי לכל רבדיו. הרצון אינו קיים בבריאה כל שהיא, וניתן לאדם ישירות ע"י יוצר האדם. ביכולתו להפעיל את כוח הרצון דומה האדם לבורא בכבודו ובעצמו. ההכרה באופיו זה של הרצון היא תנאי הכרחי להכרה בבחירה חופשית. התנאי ליכולת להפעיל את הרצון הוא  השחרור מהמנגנון  המכאניסטי השולח את גירוייו מן החוץ. בעוד הרצון שייך לפנימיות האיכותית, שייך המנגנון המכאניסטי לחוץ, לסביבה.

ומכאן המשוואה : רצון - פנימיות - איכות - מיוחדות - אני - יצירה.

                              חיצוניות - מכאניזם - חומריות - כוחניות - אגו - שימור עצמי.

 

האדם הוא המאחד את העולמות 

אתערותא-דלתתא .                                                        לראש העמוד  

אתערותא-דלעילא.

מן הפנים אל החוץ

הרצון מבטא את האיכות הא-לוהית. המאפיין הדינמי של איכות זו היא הנטייה להתבטא, לצאת מן הכוח אל הפועל. הרצון הוא הביטוי לנטייה זו, הזורמת מן הפנים אל החוץ.

התעוררות זו היא הביטוי לבחירה החופשית המחפשת את בוראה, ומשתוקקת להתחבר אליו - דבקות. "פתחו לי פתח כחודו של מחט" יוזמת הבחירה מעוררת את ההתערותא-דלעילא כמענה ל "קול דודי דופק". המשוב מתבטא בתשומת לב אישית מן השמים אל היחיד או אל הציבור היוזם. משוב זה הוא ההשגחה הפרטית הניתנת במידה ובהתאם להתעוררות מלמטה של הבחירה. כך נוצר הקשר בין האדם והבורא:

האיכות שונה מאדם לאדם והיא הקובעת את האופיו השונה המיוחד, וכגודל האיכות, כך גודל עצמתו של הרצון.  רצון האיכות משתלט, משעבדו ולעתים דוחק אל השוליים את צורכי הקיום של מנגנון ההישרדות. כך מוחלפת תחושת הקיום הנשענת על ציפיות של תקינות המערכת המכאניסטית, בתחושה איכותית של הרצון הא-לוהי, כפי שהוא מתבטא באדם ובתורה כאחד. כך מתבטל ציר הקיום פנים -חוץ  בציר פנים - גובה ע"פ המבנה "לישועתך קיוויתי ה', קיוויתי ה' לישועתך, ה' לישועתך קיוויתי". מנגנון תלת שלבי, שבשלב הנמוך חש האדם עדיין בתלות בצורכי הקיום של מנגנון ההישרדות, בשלב השני חש האדם בהתעוררות הגעגועים לקשר עם הגובה, ובשלב השלישי חש האדם בצורך בהזדהות עם האל-והי בדרכו למימוש עצמי כנוכחות א-לוהית, ולא עוד בתחושת הקיום של האגו. כך יוגדרו שלש השלבים:

מן החוץ אל הפנים כשלב ראשון.

מן הפנים אל החוץ בשלב שני.

ומן הפנים אל הגובה בשלב שלישי.

 

 

             

 

                                                          * * *