פרשת וישלח תשס"ג.

 

יעקב  -  ערך  א-לוהי  מוסף.

 

      לית מאן דפליג שאין ערכו של אדם מוגבל במסה העצמית שלו. אין הוא סך הכל של עצמו. אין הוא סך הכל של מרכיביו הביולוגים שמקורם בתורשה. גם המרכיבים שהצטרפו אליו דרך החינוך, התרבות והרגלי הסביבה אין בהם כדי ליצור תמונה המשקפת נאמנה את איכות אישיותו הסגולית. משום מה קיימת בנו נכונות ופתיחות להעניק לו ערך מוסף, פעמים להערכה חיובית ופעמים שלילית. צינור המידע העיקרי למידע זה להוותנו הוא דרך הלשון הרע, שאנו ששים לאמץ בתאות שמחה לאיד, עד כדי נכונות לוותר בקלות על הרושם שנקבע בנו עליו עד כה. למזלנו, קיימת דרך חילופית דרכה זורם מידע שאינו שלילי דווקא, והיא דרך הכבוד. כשזכה אדם לעטרת חכמים, לפרסום, להצלחה אנו מוכנים ומזומנים להתהדר בעטרת קירבה אליו. לפתע אנו מוכנים להזכיר לכל מי שמוכן להאזין לנו שאותו מפורסם הוא מכר ותיק, חבר לספסל הלימודים, קרוב רחוק של השכן ממול ועוד סממני קירבה המוסיפה לערך המוסף שלנו, בזכות הערך המוסף של אותו אדם.

      כך בני אדם וכך, חפצים שונים. חפץ שמיוחס לאישיות היסטורית, שלא לדבר על הערך המוסף של קדושה של חפץ ששימש אדם קדוש! לעיתים זוכה חפץ זה להערכה ,,אובייקטיבית" של ממון בשוק האספנים וסתם חובבים מעריצים. כך חתן וכלה הדומים למלך ומלכה שהיו בעינינו כחגבים או צפרדעים תרם זכו לשרביט הזה בשל הנסיך או הנסיכה. כך להבדיל משתקף הפתגם הידוע ,,אחרי מות קדושים, אמור", אדם ששבק חיים לכל חי זוכה לערך מוסף בפי כל מי שהפסיק לחשוש מפניו ומוכן מעתה להרעיף עליו שפע נדיב של סגולות תרומיות. כך זוכה האבן שעל קברו לשפע מבקרים ומבקשי ישועה ולמצבור של אבני כבוד, שבחייו הושלכו לעברו לא אחת. כך נוסף ממד של אימה לגרוטאת מכונית שהפכה למלכודת מות לחיי אדם.

      לנטיה זו להעניק ערך מוסף קיים שורש המשקף את ערכו הא-לוהי של מי שנברא בצלם. הממד הא-לוהי הנשקף דרך צלם הא-לוהים, הוא השורש העמוק והסיבה המוליכה אל הנכונות להכיר בכל השתקפות של ערך החורג מן המוגבלות, מהתנהגות שבשיגרה, מיכולת שאינו ניתנת להסברה על ידי ניתוח נתונים מוכרים. יכולת זו זוכה בקלות לסופרלטיבים כגאון, כבעל כוחות על-אנושיים, על חושיים, רוח הקודש, ושאר ייחוסים מעוררי אימה וכבוד, וזאת אף כלפי אישיות סגולית מן השורות האחוריות שבחברה. נכונות קלת דעת להתעלם מן הנתונים הפשוטים של אותו חריג, אין לה הסבר מלבד האמונה העמוקה בנוכחות הא-לוהית הצמודה כממד של גובה לכל נברא בצלם באשר הוא. אין להתעלם מן הממד השלילי הבלתי מוגבל המלווה אף הוא כל נברא בצלם, שצילו המאיים משרה אוירה של רצחנות, תוקפנות חסרת מעצורים על סביבותיו, גם היבט זו נובע ביכולת בלתי מוגבלת, הנובעת לעניות דעתי ממקור עליון שממנו יונק הנברא בצלם.

      יעקב ועשו, מהווים אב טיפוס ראשון להיבטים אלו. יעקב הוריד משמים דרך ברכות יצחק את הכוחות הבלתי מוגבלים של הטוב, ועשו, את הרע, דרך אותו מקור בדיוק. ללמדך, שמקור עליון נתון אף הוא ליכולת הבחירה החופשית. כך התורה, בכבודה ובעצמה, שהיא המקור לבריאה כולה, משמשת גם כסם חיים וגם כסם מות ח"ו, הכל לפי מה שהוא אדם. יעקב נוכח בכך במפתיע דרך חלום הסולם ומגיב ביראה ובחוסר בטחון ביכולתו זו, גם בפרשתנו. ,,ויירא וייצר לו". ,,יש לי כל", של יעקב, לעומת ,,יש לי רב" של עשו. ,,יש לי כל" – איכות אין סופית בהתאם לערכו של המושג, מול ,,יש לי רב" – כמות מיותרת מחמת מוגבלות של המשיג.

      ,,ויוותר יעקב לבדו": ,,אל תקרי לבדו אלא לכדו (מלשון כד)". גילוי של מחבר השייך לגורי הארי, בעל ,,השפתי כהן". מאין בא לו זה הכד. כשהניח יעקב אבנים למראשותו והשכים ומצאן אבן אחת מצא בתוכן כד של שמן, משמן זה יצק על ראש המצבה ונוכח שהכד חזר והתמלא, והבין יעקב שהוא מוזמן למקור הברכה, ואמר אין זה ראוי להניחו כאן. והוא השמן שנמשחו ממנו המשכן וכל כליו והמזבח ואהרון ובניו והמלכים, ועדיין כולו קיים, כמו שאמרו חז"ל ,,זה לי לדורותיכם" והוא כד השמן של הצרפתית שאמר לה אליהו ,,כד השמן לא תכלה" והוא אסוך השמן של אשת עובדיה הנביא. כשראה יעקב אבינו שכל כך ניסים עתידים להיות בו, סיכן עצמו והביאו. כך מצאתי" וזה משמעות הביטוי ,,ויש לי כל". כמקור בלתי מוגבל של שפע שלא נפגם על אף הדורונות שהעניק לעשו ביד נדיבה. כך נצחון יעקב על שרו של עשו.

      היכן טמון סוד זה שגילה יעקב לעולם. סוד צלם הא-לוהים שהגיע לידי מימוש בצורת כוחות עליונים המצויים לכאורה בידו של הצדיק. צדיק מושל ביראת ה'. צדיקו של עולם. צדיק יסוד עולם. ידיד השם, שתפילתו נשמעת בבחינת צדיק גוזר והקב"ה מקיים, אם כעבד לפני מלך, ואם כשר לפני המלך, במפגש של ידידים על יסוד של הדדיות, כשווה אל שווה כביכול.

המפגש בין ידידים, בין בורא עולם לאדם יציר כפיו הוא נס שעליו מתנוסס קיום האיכות האנושית, נס המוצא את ביטויו הישיר והמרהיב בתפילה. המתפלל לפני בוראו, מתמוסס לפני הא-ל הגדול הגיבור והנורא, מדלג דילוג נלהב על דברי הגמרא במסכת ברכות המקשה נועזות, איה נוראותיו, איה גבורתו, ומתנשא לגבהי מרומים, וכולו תשוקת דביקות על כנפי תחושת הממשות הא-לוהית הממלאת אותו והוא מבקש על עצמו, על רפואתו, על דעתו, במעגל קסמים העובר ביעף מבקשת ישועתו האישית לישועת עמו, עד לישועת א-לוהיו, וחוזר חלילה, עד לטשטוש של זהות אישית, כלל ישראלית וא-לוהית. והוא ספוג תחושת זהות מלאה עם א-לוהיו המאזין, שומע ועונה לתפילתו. רק לב אטום לא ירעש ויפחד נוכח תופעת נס החורגת מן היצור המוגבל בגשמיות חולפת, נוכח חלופה של מוגבלות במלאות אין סופית לרגעים. עצם היכולת לחרוג מתחושת הקיום הנתונה כל כולה במערבולת ההישרדות ולחדור לתחושת האיכפתיות המזדהה עם צרותיו של הזולת, תוך שיתוף והזדהות ולא תוך היעלמות האני האישי בזולת, תוך ביטול היש האנוכי, ביטול המעלה אל מרכז הבמה את האני, מרכז האיכות הא-לוהית, תוך ביטוי האיכות המקורית הנפגשת ומשתלבת באיכות האני הא-לוהית של הזולת, ושל שניהם עם הנוכחות הא-לוהית, בחוט המשולש והנצחי. אין נס גדול מזה! עצם יכולת החריגה מן המוגבלות והשתלבות עם אדון האדונים, מלך המלכים, רבון העולם, שבענוותנותו פונה בהשגחה פרטית אל בריה שפלה שכמותו, ומקבל את תפילתו!

      כאן המקום לרענן יסוד העובר כחוט השני בהשקפת התורה. מעין מודל, דפוס קבוע של שלושה שלבים בסולם המוצב ארצה וראשו בשמים. חז"ל מכנים את אברהם להר. יצחק לשדה ויעקב לבית. נסיונותיו של אברהם חורגים מן המציאות ומתנשאים הרחק מעל לבעיות הקיום שבשיגרה. כבשן האש. נסיון העקידה. ניתוק ממקורות יניקתו השבטית, מולדת, משפחה והליכה אל הבלתי נועד.

      יצחק עומד מול הנסתר, שבגדר פוטנציאל הסמוי מן העין. שדה ריק הטומן בחובו את אוצרו. יצחק מנחיל לעולם את יכולת האבחנה הדקה של המאמין החודר אל הניצוצות הא-לוהיים החבויים בפנימיות הבריאה. הוא הגיבור בעל חזות האנטי – גיבור, הצדיק הניסתר.

      על יעקב, הבכיר שבאבות הוטל התפקיד הקשה מכל: לאחד את נסיונות אבותיו ולכנסם לרשות היחיד. לרשותו בו משליטה האנוכיות הפרטית את כללי המשחק. והנה עומד יעקב, שכל כולו מחוסר פרטיות, איש תם המתגורר בישיבה באהלו של שם, שלא השתרע על מיטתו במנוחה ארבע עשרה שנות שקידה מוחלטת באהלה של תורה, והנה הוא עובר אל קיצה השני של המציאות האכזרית ברשות הרבים זרועת המהמורות בממלכתו של לבן הרמאי, ובליבו יגון צורב ,,מתי אעשה אנוכי לביתי" מתי אתחיל למלא את תפקידי ולעשות מרשות היחיד נוכחות א-לוהית, של כוונה לשם-שמים בכל מעשי, ולו בפכים הקטנים שבשיגרת היומיום, תוך התמקדות בפרטי הפרטים האישיים המקוננים בלבו הקט והמוגבל של האדם הקטן. תוך נכונות לוותר על הנוחיות נוסכת השלוה שברשות היחיד ,,ביקש יעקב לישב בשלוה – קפץ עליו רוגזו של עשו, ולא דיו בכך, אלא נוסף עליו רוגזו של יוסף. היכן ההישג, היכן הנצחון בהגשמת מטרתו לבנין מקדש מעט בתחומי רשות היחיד, משאת נפשו של כל עובד ה'. ,,..מעט ורעים היו ימי שני חיי, ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי".. מתלונן יעקב לפרעה, לאמור, הם זכו להשלים את משימתם הא-לוהית. אני לא זכיתי בעוניי. תחושת חוסר השלוה והמלאות, אף היא מעידה על אופיו הבלתי מושלם והמאכזב של כביכול עובד ה'. וכבר חשו חז"ל בכך וקבעו ,,לא עליך המלאכה לגמור", לאמור, עצם מהותו של התפקיד שאין הוא מוגבל. כל הסבור שמילא את חובתו בעולמו, אות היא שלא שהחל בה. בהיות  המשימה החלת הנוכחות הא-לוהית במציאות דינמית מישתנה, מתגדרת המשימה בשילוב ומימוש, בהיותו היחיד בעל היכולת להתערב במציאות הנגזרת משמים לפי הגדרתו של הרמב"ן בפרשה הבאה, פרשת וישב, שהגזרה אמת והחריצות שקר, ואף על פי כן, נגזר על האדם להתמודד עם מציאות נסתרת מאחרי מסך האבסורד, ולנסות, לפחות, לתקן ולהיזהר ממכשלת הקלקול, מכשלה המצויה אף היא בידו של האדם מבני בניו של יעקב אבינו.

      דפוס המהווה מודל ובו שלושה שלבים עובר כחוט השני במבנה הסולם המוצב ארצה וראשו בשמים. מאפיין ראשון הוא דו כווני. רצה ושוב: עולים ויורדים בו. מיוזמת האדם בבחירתו החופשית המוכיחה על איכות א-לוהית הנקראת רצון והוא היכולת להשתחרר מן הנגזר של המערכת המכאנית שבטבע המגושם.

      המאפיין השני הוא המענה הא-לוהי – ההשגחה הפרטית כמענה לפניית האדם. בשלב זה מבטאת פניית האדם אל הכתובת הנכונה בכוון של ממד הגובה לבקש על סיוע במלחמה על קיומו הישרדותו בלבד. בשלב ב': קויתי ה' לישועתך, פניה אישית, משוחררת מנגיעות של שלא לשמה, מנגיעות של הישרדות. בשלב זה חש האדם המצוי עדיין ברשות של מטה, עומד מול הרשות הא-לוהית כשהוא בוער בתשוקת המפגש האישי עם הישות העליונה, משתוקק לקשר עמה, לדעת עליה יותר ויותר ולחשוף את סודותיה. סודות התורה.

      בשלב ג': ה', לישועתך קויתי, מתפלל האדם, לא עוד על עצמו אלא על ה', בבחינת ותתפלל חנה על ה'. תפילה על הנוכחות הא-לוהית שלא תחולל על ידי רשעותם של הבריות, של גילוי הצדק שבהנהגת ה' את עולמו. בבחינת ,,עשה למען שמך, עשה למען ימינך, עשה למען קדושתך, למן יחלצון ידידך, בחינה של הזדהות מתוך שלמות עם הממד הא-לוהי שבאדם, שחרג והתעלה מעל למצבו הקיומי החייתי.

      יעקב זכה לאחד את שלושת השלבים למעגל דינמי שלם, בו סובבים שלושת השלבים סביב הציר הא-לוהי. בעת ובעונה אחת עובר האדם הקיומי משלב לשלב כהרף עין. מתחושת קיום מוגבלת ואנוכית לתחושת הזדהות בין רשותו לרשות גבוה, וממנה לדביקות של שילוב וזהות מושלמת עם הנוכחות הא-לוהית עד להתנדפותן של מגבלות הקיום החמרי וצרכיו.

      אצל יעקב בא דפוס התנהגות מושלם זה לידי ביטוי בהכנתו למפגש עם עשו. מפגש שהכיל שלושה כוונים: לדורון, לתפילה ולמלחמה. מלחמה התמודדות קיומית. כוחנית לכאורה, מעין נקיטת לשונו של עשו, שכולו אומר גשמיות כמותית כוחנית. המהלך הנופל, לכאורה בפח הפשטנות. מן הראוי להיעזר בהערתו המאירה של הרמב"ן: ,,וראוי לנו לאחוז בדרכו של צדיק, שנזמין עצמנו לשלושת הדברים שהזמין הוא את עצמו: לתפילה ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה, לברוח ולהנצל".. מכאן לקח חשוב המצביע על הזהירות שלא ליפול במלכודת הכוחניות הגסה המכלה כל חלקה טובה של איכות אנושית – ערכית. מניעה, עד כמה שאפשר, מעימות של גאוה כוחנית בבחינת כל דאלם גבר, והעדפת ההצלה אף במחיר המלחמה, הצלת האיכות הערכית – אנושית. אין רשע זה ראוי שבעטיו יאבד קרבנו את איכות ערכיו האנושיים.

      דורון נסיון ללכת לקראתו תוך ניצול ושימור האיכות האנושית, שאולי נותרה אצל האויב. רק במקרה שלא נותר מאיכות זו מאומה יש להזדקק "להצלה בדרך מלחמה".

       הדרך שבבחירה ראשונה היא דרך התפילה, כמובן. והיא השלב הגבוה של הדביקות וההזדהות עם המטרה הא-לוהית. לאמור, אף במקרה שקטונתי מכל החסדים ומכל האמת, עשה למענך אם לא למעני: ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים".. לאמור, עשה למען ההמשך של תכניתך הא-לוהית להקים ממלכת כהנים וגוי קדוש לתפארת נוכחות קדושתך בעולמך. דרך השלבים העושים מיצור קיומי לנברא המממש את הנברא בצלם א-לוהים המתיצב כשותף פעיל ושווה זכויות וחובות עם בוראו בכפיפה אחת ללא מחיצות. כזה היה הישגו הניצחי של יעקב – ישראל, שבוראו קראו א-ל. והעניק לו מאיכותו הבלתי מוגבלת.

קדושה.

      איחוד המלחמה והתפילה על ידי יעקב הורידה לעולם את מידת האמת, חותמו של הקב"ה ואיפשרה לאחר תהליך קשה וממושך לעצב את האדם כנוכחות א-לוהית, תוך שהיא מזכה את יעקב בחסותה ובכוחה הא-לוהי הבלתי מוגבל של מדת האמת. אף על פי כן אין יעקב זוכה לשלוה בהיות מדרגה זו תלויה בשני השלבים האחרים הכרוכים בה כשלהבת בגחלת במעגל קיברנטי, כסיבה ומסובב גם יחד.

      חשוב לציין שההפרדה בין השלבים מפרקת את החבילה ומביאה להרס וסילוף מוחלט של הקשר עם המקור העליון. עם ניתוק הקשר, או החלשתו בא הקץ לקיום האדם והעולם. כל שלב בפני עצמו גורם לתפיסה זרה של הענין הא-לוהי ומשיק לעבודה זרה. גם אימוץ של השלב השלישי העליון כשהוא מנותק משני בסיסי המשולש מבטלת ומכחישה את הקשר של בורא העולם לעולמו, ומכחיש את אדנותו בעולם. ברם, תפיסת השלב הראשון, המקיפה את רוב העולם משאירה מקום להמשך דינמי הטמון בעצם היכולת להאמין, להתקשר עם סיבת כל הסיבות. אם יסתום המאמין פתח להמשך, ויחליט להצטמצם מלכתחילה בשלב הראשון המאפשר דרך חד סיטרית, מן הבורא אל האדם, מצטייר הבורא כמשרת בלבד, כמכשיר לסיפוק צרכי האדם. בבחינת אהבה התלויה  בדבר, בטל דבר בטלה אהבה. ואף אם תתמלאנה ציפיות האדם הזקוק לעזרה, אין באמצעי ממוקד ומצומצם זה להקיף ולבטא את מכלול המציאות ולהעניק לה את הממד הא-לוהי המסוכך ומשרה קדושה על המציאות.

      וזאת למודעי. השראת הקדושה, היא מבחן האיכות היחיד למציאות הא-לוהית. רופא חולים, ואף מחיה מתים, אין בהם כדי להצביע על ממד הגובה כ,,אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה". המאמין בממד הקדושה תוך הזדהות ודביקות, הופך הוא עצמו לקדוש. קדושה כיכולת להתנשא אל מעל למציאות השפלה תוך הרמת המציאות, תוך פריצת גבולותיה המצומצמים, הרחבתם והגבהתם אל ממד האין סוף, אור מקיף אף את הפינות החשוכות ביותר, שהוזנחו על ידי שני הממדים הקודמים. רשעים, תועים וסתם קשי יום ונדכאים. רק ממד הקדושה מרעיף עליהם בחיבוק של אהבה את קדושתו הבלתי מוגבלת, ומשחררם בכך ממגבלותם שלהם, מזרים אויר צח לפינתם החונקת. בשלב הראשון והמנותק, שבו אין כל ערובה שפתרון בעיה אחת מאפשרת ומבטיחה היענות לבעיה חדשה בקיום של הישרדות, שבסיסה המרכזי הוא שרשרת מתמשכת של גירויי הישרדות, חוליים, יסורים ודאגות המונעות כל הזדמנות לממד היצירה המתנשא לכוון הגובה.

על הניסים ועל הנפלאות.

      ראיית הנוכחות מתוך ממד הגובה פוקחת את עיני המאמין להיווכח ביסוד הניסי הנסתר מאחרי מסך המציאות המכאנית – כמותית המצומצמת. ממבט של גובה הופכת המציאות לנס רצוף חובק עולמות ומעניק יחס מבטיח ומוצק המסוכך על החולף והופך מציאות זו לתכנית שיטתית. מקיום לייעוד כשהקיום אינו מתבטל בהשפעתו של הייעוד אלא משמש כנדבך חיוני שבלעדיו לא יתאפשר הייעוד. האדם עצמו אינו בורג חסר איכות במערכת אלא המניע הקובע והמעניק לה משמעות זמנית וקבועה כאחד. "אין בעל הנס מכיר בניסו" מזהירים חז"ל, לאמור, אין קטן האמנה ראוי לנס משום שאין הוא מסוגל, או אינו מוכן להשקיף דרכו אל המציאות דרך האפשרות החדשה המופיעה ומשנה את תמונת המציאות כולה מיאוש לתקוה. ממצב של ביש להתחדשות מאירת פנים ובונה. לקח זה מלמדת התורה ממעשה יוסף וממעשה יהודה ותמר. חטא משתולל ברובד התחתון טומן בחובו את זרע הגאולה לאמיתו של דבר. ועל כך בפרשה הבאה אי"ה.