|
|
פרשת שלח לך תשס"ה.
בהמשך למצבור האכזבות שהנחיל לו העם נקט משה הפעם בזהירות הראויה ובחר לשלוח מרגלים מראשי העם ונשיאיו. ,,כולם אנשים" מביא רש"י מחז"ל "באותה שעה כשרים היו". לכאורה למד משה לקח ונזהר מפני האספסוף, והנה מכה קשה שלא ציפה לה. יש צורך לעיין מחדש בחטאם של המרגלים. לכאורה מילאו את המשימה שהטיל עליהם משה במלוא הדייקנות והשיבו אינפורמציה דקדקנית. החטא היה טמון כרגיל בפרשנות שהצמידו לאינפורמציה שהביאו עמהם. "אפס כי עז העם היושב בארץ... לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" "ויוציאו את דבת הארץ... לאמור... ארץ אוכלת יושביה היא..." בעיקר נחל אכזבה מתגובת העם "ויאמרו ... ניתנה ראש ונשובה מצרימה" הרי לך שוב התופעה התבוסתנית להעדיף לסגת למצרים בעלת הגיבוש הטמא. ,,ויפול משה ואהרן על פניהם" נסתתמה התושיה. הקב"ה מחליט להחליף את העם. ,,אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול". משה מתפלל ומתחנן על המשך גאולת העם, אך תפילתו עושה מחצה, והגזרה על המרגלים והעם הבוכה בכיה של חינם, נשארה למות במדבר. חשיבותה של הארץ המובטחת. כבר בשעה שהובטחה לאברהם זכה לציון של שבח על שהאמין להבטחה. "והאמין בה' ויחשביה לו צדקה". על שהאמין בתמימות שלמה בהבטחה פרטית שהוא וזוגתו הערירים יתברכו בבנים, לא קבל ציון לשבח, אף על פי שהבטחה זו שהיתה קרובה אישית ללבו היתה קשה יותר מהבטחה ערטילאית על בני בניו שינחלו ארץ מובטחת. תמיהני. נראה שלא הובטחה לו ולבניו הארץ בזכות היותה ארץ זבת חלב ודבש שבו יזכו סוף סוף להגיע אל המנוחה ואל הנחלה לאחר נדודים ורדיפות. הארץ המובטחת לא הובטחה לספק את תקות הציונות. מן הטעם הפשוט שאין ארץ זו מצטיינת בנתונים המאפיינים ארץ ככל הארצות. יש בה בארץ זו סגולה מיוחדת. יש בה ציפיה ליושביה שיזכו לממש בה מימוש כפול ושלם. ארץ אשר יש בה סגולה לממש משמעות. יש בה רוחניות של ממש. ארץ אשר הטבע שבה נס, והנס שבה הוא טבע. ארץ שאין בה כל מהלך טבעי ונורמלי. אדמתה, האקלים שבה, על יושביה עלולים למצוא בה כללי משחק שונים מכל אשר הורגלו קבוצות אתניות לצפות לגיבוש טבעי ממקום גאוגרפי כל שהוא. ארץ שאדם נטול פתיחות ורגישות לניסים עתיד להתאכזב ממנה קשות. ארץ שאינה מבטיחה דבר ונותנת הכל ל... מאמינים בני מאמינים בהבטחה א-לוהית. ארץ המקרינה רוחניות ולא גשמיות. ארץ שהגשמיות שבה ספוגה ונוטפת רוחניות. שההליכה בה ד' אמות היא מצוה ואין בה הליכה של סתם. ארץ שעובד אדמתה עמוס במצוות התלויות בארץ ומפגיש צו של חוקי הטבע עם הצו הא-לוהי. אכזבת המרגלים היתה בעקבות משמעות עמוקה. זו משמעות שלא הורגלו בה, משמעות שהטילו ספק ביכולתם לקיימה. משמעות שהטילה מורך בליבם. הצטיינותו של אברהם היתה באמונתו העמוקה בצירוף ניגודי זה. גם משה ידע והחליף את שמו של משרתו הנאמן הושע ליהושוע באומרו ה "יוד" של שם ה' תלווה אותך במשימה בעלת סתירה זו ולא תיפול בעצת המרגלים. כלב בן זוגו הלך להשתטח על קברי אבות במערת המכפלה לחזק בו את ההבטחה שהובטחה לאבות. ולהתברך דרכם בכוח האמונה בהבטחה הבלתי אפשרית לכאורה. חטאם של המרגלים היה נעוץ בחוסר יכולתם להאמין במימוש הפלא הטמון בארץ כה יוצאת דופן זו. רק אמונה עמוקה בגילוי פנים של השכינה השורה על הארץ יותר מכל חלקי תבל והתנהגות רוחנית בה, יכולה לקיים את יושביה. כדאי לזכור שאופיה של ארץ ישראל מתמיד בה מאז ומעולם, והיא מקיאה כל תושב שאינו ראוי לשלב בה רוחניות מתוך הגשמיות שבה. האוירה אינה אויר, הגפן והתאנה של ההבטחה ,,איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו" היא דימוי (מטפורה) בלבד לאיזון משלב רוחניות וגשמיות. בשונה מארצות אחרות בה יכול היהודי הנאמן לא-לוהיו לחיות וללמוד תורה רק בהיפרדו מכל תשוקה וכוונה להצליח בחיי חומר, בה הצלחה חמרית ניצבת בסתירה להצלחה רוחנית, יכול היושב בארץ הקודש לשלב ולהצליח בשני התחומים גם יחד. זו גם משמעה של תורת ארץ ישראל, שהעוסק בה זוכה ליישמה ולחוש ממשות בתורת ה'. שהעוסק בה מוצא שילוב גמור בין היסוד הרוחני והגשמי של הלכה למעשה בסייעתא דשמיא מיוחדת. רק בארץ הקודש מצטרפים לכפיפה אחת כל המרכיבים: האדם הלומד, החומר הנלמד, התאוריה והמציאות שהשכינה מצרפתם לאחדות שלימה של קודש קודשים.
|