|
|
פרשת וירא תשס"ג.
להיות בלי ולחוש עם , ולהיפך , להיות עם ולחוש בלי.
חסידים מפרשים את הבדל הנוסחאות בתפילת א-ל ארך אפיים שבפתיחת הארון. נוסח פולין: ,,אל תסתר פניך ממני". נוסח אשכנז: ,,אל באפך תוכיחני", כדרכם של חסידים במשל: יהודי אשכנז שמצבם הכלכלי התנהל על מי מנוחות על פי חוקי כלכלה מסודרים ניגשים לבדוק את האפשרויות לפתוח עסק תוך ייעוץ עם מנהל הבנק שעמו הם עובדים, עם מנהל החשבונות ועם יועץ כלכלי. עדת המומחים בודקים את תנאי המימון ואת כדאיות ההצעה ומחליטים. מה נותר ליהודי האשכנזי ההולך על בטוח בעניני העולם לצפות מבורא עולם: ,,אל באפך תוכיחני" לאמור, מאמין בן מאמין אני ויודע שלמרות מאמצי ההשתדלות השלמה שלי, בכוחך לשבש לי את תוכניותי, ויהיו זהירים ובדוקים ככל שיהיו. לכן אני שוטח תפילתי לפניך, רבונו של עולם, שלא תתחוב את אפך בענייני. אל באפך תוכיחני. יהודי פולין, רדופים וסחופים בפרנסתם על ידי גויים אנטישמים שהצרו את צעדיהם על כל צעד ושעל, התפרנסו מעסקי אויר כשהם תולים עיניהם ליושב במרומים שלא יסתיר פניו מהם, שהרי מן הארץ אין להם שמץ של תקוה. לפיכך יאה להם ,,אל תסתר פניך ממני". כאן מקשה הבן: מי משניהם מצטיין יותר במדת הבטחון. זה שיש לו ומאמין בכל זאת שלקב"ה היכולת לשבש את מהלכיו המתוכננים מראש, או זה שאין לו וכל בטחונו בהקב"ה בלבד. מקופיא נראה שזה שאין לו זקוק לבטחון מן היסוד, שהרי מה נותר לו מלבד הבטחון בה'. ואם הצליח במצבו לנהל אורח חיים תקין מתוך שלוה ובטחון בה' אין לך בעל בטחון גדול ממנו. מאידך גיסא יש לראות במי שיש לו, שאינו זקוק להישען כלל על מדת הבטחון, שהרי יכול לבטוח בכוחו ובעוצם ידו, ואם אינו שוכח שיש בידי הכל יכול יכולת לשבש את מה שיש לו, הרי שבטחונו נשען על בחירה חופשית לישמה והוא עדיף על מי שאין לו. נראה שמדת הבטחון של שניהם לוקה בחסר ואינה נקיה מנגיעות קיומיות. זה שאין לו, בוטח מחוסר ברירה. וזה שיש לו, אין בטחונו נשען על הקב"ה בלבד. הבוטח השלם, אם יש לו, חש כמי שאין לו, ומי שאין לו, בוטח בה' כמי שיש לו. ללא ספק יש בתביעה לבטחון שלם מעין זה דרישה לאחוז בשתי הקצוות של ניגודים מוחלטים. יש בתביעה זו ענין המנוגד לטבע האדם, הנוטה מטבעו להישען על דרך חשיבה הגיונית ולא להכיר במצב אבסורדי גדוש ניגודים. צעידה בשני מסלולים מנוגדים – אבסורד כפול: קיומי ואמוני. למעשה מתנהל האדם בשני מסלולים. מסלול הקיום ממש, מסלול רצוף בחוקים הנראים מסודרים על פי הגיון כוחני, קבוע. ומסלול אנושי סובייקטיבי, ההולך ונוצר מחדש על ידי התייחסות אנושית – ריגשית אישית, הזורמת במעגלים משתנים ללא הרף, שההגיון מהם והלאה. את מקומו של ההגיון תופסים מהלכים רגשיים ערכיים, תחושות מעורפלות המושפעות ממעמקי העבר ששלוחותיהן מרחיקות אל עבר ערפילי העתיד הקרוב והרחוק. מסלול זה שזור ונפגש בכל נקודה של זמן ומקום עם מסלול המציאות ומשבש את שורת ההגיון המתאמצת להיאחז בו, פעמים בהצלחה ופעמים מתיאשת ומרפה אחיזתה עם גבור המצוקה על השיגרה. יש ונוצרת תפנית חדה ומפתיעה המשבשת את שורת ההגיון. פירצת השיבוש מתמלאת עד מהרה במשאלות לב, בתגובות סותרות היוצרות כאוס משתולל. כי אז מאבד האדם את השליטה בעצמו והוא נסחף אל עין הסערה. מדת הבטחון מעניקה למאמין האיתן עמידה מוצקה שאיננה קורסת בלחץ המהומה והמבוכה. ענין לו עם מסלול – על המשרה מרוחו המוצקה והבהירה אור בהיר וצח ללא צללים. ממד הגובה מעניק משמעות היוצרת חוקיות איתנה למבוכת הקיום באשר הוא. תפקידו של היצר להידחק ולתקוע תריז בין המסלולים ולשבש מסלול במסלול, להתמקד בסתירות ולהדגיש את הניגודים הנוצרים בין הנטיה לחפש הגיון במסלול הקיום ובין נטיית הלב המחפשת את הנקודה האישית ואת מעורבותה הריגשית בכל נקודה לאורך מסלול ההתרחשות. להיות עם ולחוש בלי הופכת למשימה בלתי אפשרית, כמוה כלהיות בלי ולחוש עם. כאן מופיע היצר וטופח למאמין באמת הבנין שבידו ומאשימו בחוסר יחס רציני, בקלות דעת ובהתעלמות מחובת ההשתדלות כלפי הקרובים התלויים בו, ובחוסר אחריות כלפיהם. אל מי שיש לו החש כמי שאין לו שולח הוא את חיצו לעגו, וכת ליצים מלווה אותו במקהלה. ,,כל השומע – יצחק לי" שרה נכנעת ומכחישה? לא בהכרח. אין ולחוש כמו יש ,,אחרי בלותי היתה לי עדנה", אין הסתירה, משום שגם אדוני זקן. לפנינו אבסורד כפול, גם מצד ההגיון וגם מצד המציאות. שהרי גם אדוני זקן ולכן לפנינו אבסורד הרחוק מן המציאות. המלאך הגדול שבהם תוהה על תגובת שרה אך משנה את ,,ואדוני זקן" ל,,ואני זקנתי" לאמור, כיצד זה מתקשה שרה לקבל את האבסורד בעקרון ההגיוני, שהרי שיטת האמונה באל אחד באה לאחד את הבריאה, איחוד שיש בו כדי לסלק את תופעת הניגודים, את האבסורד. המאמין נדרש לתפוס את עקרון האחדות כתחליף לניגודיות שבבריאה. ,,ותכחש שרה לאמור לא צחקתי, כי יראה".. צחוק של הפתעה צחקה שרה ולא צחוק של לעג. הפתעה מן המפגש עם האבסורד. כי יראה, יראתה הכשירתה לקבל את האבסורד שבמציאות בקלות יחסות משום שאמונתה ויראתה הורו לה שהכל מאת ה' ו.. ,,הייפלא מה' דבר?" ואין אמונה שלמה זו ביכולת הבורא מסלקת את האבסורד שבהגיון, להיפך, על אף הבלתי אפשרי שברובד ההגיון, יש ביד ה' היכולת להפוך אבסורד למציאות. ,,..ויאמר, לא כי צחקת" לאמור, גם במסלול ההגיון חל חיוב האמונה ולא רק במסלול המעשי. ,,והקב"ה האשים אותה לאברהם למה היה הדבר נמנע בעיניה, וראוי לה שתאמין, או שתאמר ,,אמן כן יעשה ה'." (רמב"ן). ,,כי ידעתיו למען יצוה את בניו.. ושמרו דרך ה', לעשות צדקה ומשפט".. ,,והנכון בעיני שהיא ידיעה בו ממש. ירמוז כי ידיעת ה', שהיא השגחתו בעולם השפל היא לשמור הכללים וגם (אף על פי) בני אדם מונחים בו למקרים, עד בא עת פקודתם, (לאמור, אף על פי שקיימת עקביות הגיונית באמונה, בתאוריה, למעשה נתון הפרט לשלטון המקריות בחיי היומיום, דהיינו, עקביות במסלול התאוריה ואבסורד במסלול המעשה במציאות) אבל בחסידיו ישום אליו לבו לדעת אותו בפרט, להיות שמירתו דבקה בו תמיד, לא תיפרד הידיעה והזכירה ממנו כלל".. (רמב"ן) לאמור, המבט מגבוה, ההתייחסות הישירה אליו יתברך, על ידי יוזמת הבחירה מצדו של הצדיק, תזכה אותו בהשגחה פרטית ישירה שתעניק סדר, יציבות ועקביות המיישרת את ההדורים ומסלקת את הניגודיות והאבסורד, לכאורה, הנראה לעיני קטן האמנה, אך הנחסכת מן המאמין השלם כאברהם. האף תספה צדיק עם רשע כיצד, טוען אברהם תרשה לסתירה מסוכנת זו להיראות, אף על פי שאין היא סתירה בעיני, שהרי אני מכיר בעובדה שאכן, אין צדיקים בסדום. אך מה יאמרו הבריות. שהרי שכנותו של הצדיק לרשע היא כורח המציאות, לתועלת שניהם, אך יש להזהר שלא יעלה בגורלו של הצדיק כמקרה הרשע. הפיכת סדום ועמורה. במקרה קיצוני של סתירה מוחלטת בין שני המסלולים: התאוריה והמעשה. אין הסתירה יכולה להימשך, באשר היא מהווה אנטי תיזה, וסותרת את תקיפותה של האמונה, לאמור, עזב ה' את הארץ, ואין המקרה מחוייב דבר לתאוריה של ההנהגה הא-לוהית. משל קיימת דרך הנהגה לארץ ודרך שונה לשמים. במקרה זה אין ההנהגה המשתוללת על הארץ יכולה להימשך. וכל המאמין באפשרות זאת עלול להינזק, כאשתו של לוט! שהביטה מאחריה, לאמור, אכן קיים אלוהי הארץ בשונה מא-לוהי השמים. ואין לעקרון האחדות המונותיאיסטית אחיזה במציאות חלילה. הסתירה שבפנימיות האדם. ,,אין איש בארץ" תסביך בנות לוט, לאמור, על אף האמונה האיתנה בניהול מונותיאיסתי של הבריאה, אין בפנימיות האדם כדי להימלט מן הסתירות המשתוללות בו, בעת צרה בעיקר, ובכל עת החורגת מן השיגרה. ,,שכולו שקרים" טוענת מדת האמת שנתבקשה לחוות דעתה אם לברוא את האדם. מלא שקרים, במובן מלא סתירות בעצם טבעו. עצם ההרכבה של רוח וחומר, שכל ורגש, יחיד וחברה, מן ההכרח שתיצור ניגודים וסתירות שאין להימלט מהן אם ישאף האדם לא לאבד את זיקתו אל קיומו, ולו קיום שבהישרדות גרידא, בעוד ראשו בגבהי מרומים. לשם הישרדות לעומת לשם שמים. כפילות היוצרת חיכוך מתמיד, העלול לשבש את המהלך התקין של המציאות. על המאמין מוטלת המשימה להעמיד את הלשם מה, את המשמעות הערכית, את הלשם שמים, לאחר שיפנה את מטרת האיך של מנגנון ההישרדות מן המקום המרכזי שהוא תופס בחיי האדם ולהעמיד במקום האיך את הלשם מה, את הלשם שמים. ואכן, נראה שזו היתה כוונתן של בנות לוט, שלתיקון העולם התכוונו. ,,כי מפני שהיתה כוונת הנשים רצויה. (ספורנו) ,,והנה היו צנועות" קובע הרמב"ן. כך במקרה של אבימלך, יודע אברהם לאחד את הסתירה הנוצרת במציאות בין יופיה של אשתו לבין ,,אין יראת א-לוהים במקום הזה" ואם אין יראה יש סתירה בין האינטרסים המנוגדים השוררים בין הבריות. סתירות וניגודים שאין חסרי היראה מנסים להשקיף עליהם ממבט האחדות אלא פונים איש לבצעו תוך התעלמות מן הסתירה, של אי הצדק, של השקר וכו'. ,,ויהי כאשר התעו אותי הא-לוהים" לאמור, כאשר גזרו עלי משמים להיכנס לעובי הקורה של הסתירה הקיומית והא-לוהית והטילו עלי את תפקיד האחדות, נאלצתי להסתפק באחדות ההשקפה, ולהשלים לעת עתה ולוותר על גישור הסתירה שבמציאות ההישרדות. והנה בא הרגע הגדול והנס קרה: לידתו של יצחק הפכה לעובדה קיימת למרות הסתירה, אם כל הסתירות. הסתירה הכפולה, גם ברובד התאוריה וגם במסלול המציאות. יצחק על שם הצחוק שבהפתעה, שבהתפעלות על האפשרות הבלתי צפויה לאחדות שבין השמים והארץ. הפתעה למראה הגדול של שלטון השמים על הארץ. מימוש שלם של מסלול האמונה דווקא על ידי מסלול המציאות של ממש. צחוק של הקלה בא לעולם, של סילוק האבסורד וחגיגת נצחונה של האמונה באחדות. ובכל זאת, חסר העיקר מן הספר. האחדות האנושית. האחדות שבאדם. הסכסוך הבלתי נמנע בין הבריות. כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות. אברהם מנסה להתעלם מגזירה זו של הניגוד שבבריאה. ,,גרש את האמה הזאת ואת בנה", תובעת שרה. סכסוך על הירושה, סכסוכי ממון בצד סכסוכי אמונה. ישמעאל עלול לשבש את אמונתו התמימה של יצחק בשעשועי עבודה זרה. ,,אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, כל אשר תאמר לך שרה, שמע בקולה" פוסק ה' לאברהם. ההרמוניה של הזוגיות יש בה את סוד האחדות, ואין היא מתקיימת על חשבון הסתירה שבאי הצדק של הרחקת האמה עם בנה. חידוש גדול מחדש הבורא לאברהם, דעתה של הרעיה הנאמנה היא סוד האחדות, כאמור, בהיותה צינור למסרים מן השמים לבעלה. ,,כי נביאה היא" מוסיפים חז"ל לאמור, אשתו של אדם, נביאה היא כלפיו, ודרכה מקבל הוא מסרים והנחיות מן השמים. אך לא די בכך. שהרי באדם עצמו שוררים הניגודים ומשתוללות הסתירות, ולא רק בין האדם לזולת. עקדת יצחק כהישג שיא. אברהם מוכיח יכולת שליטה על מהלכי האדם בבריאה. שליטה המקיפה יחסי אדם ומציאות. על המסלולים המנוגדים. מסלול הרציו שבשלטון השכל, מסלול האמונה שבשלטון הרגש ומסלול העובדות של הממשות שבמציאות. על אברהם נגזר להתמודד עם כל המסלולים, על אופיים השונה המתנהל כל אחד במסלול שלו, מסלולים שאינם עשויים להיפגש, ובכל זאת נפגשים במציאות האנושית. על מציאות אנושית זו הופקד אברהם, הגדול שבהיסטוריה של האמונה. ,,קח נא את בנך, את יחידך, את יצחק, והעלהו לעולה".. מסלול האמונה היוצר סער מפרק מוסדות תבל. הרגש הכביר הכרוך בטבורו לבן היקיר, היחיד, מממש התקוה, מתנגש בכוחות אדירים מלפנים ומאחור, עם הרציו המבטל כחלום את מסלול האמונה, ועם המציאות של העובדות שאינו ממהר לוותר על אינטרסים, על תוכניות מעשיות בהווה ולעתיד. ואברהם מתנשא מעל כולם במבט על, המגמד את המסלולים ועושה בהם כמין חומר, שוזר את כולם לחוט המשולש שלא במהרה יינתק ולא במהרה יתפתה ללחישות מכל העברים. ,,א-לוהים יראה לו השה לעולה בני" שזירה פלאים של השה, של הבן בכתר הא-לוהי. ממד הגובה אינו מרחף בריק השמיימי. אברהם בונה מזבח, מסד לבנין בית המקדש, שכיפתו נשענת לבטח על שלושת איתני התבל שבנה האדם בשכלו באנושיותו ובאמונתו ועשאם מקשה אחת הנושאת על כתפיה שמים וארץ באחדותם השלמה. אברהם מתנשא ועולה על עצמו מעל למלאכים. הפלא והנס שמחולל אברהם מוכיח ליושבי תבל, שאין האדם חייב לצאת מתוך ישותו האנושית על מנת להעפיל לרום איכויותיו הרוחניות. ללא בנו יחידו לא היה אברהם יכול להשיג מעלה נשגבה זו. ולא שרת הבן כאמצעי, ככלי לשרותו של אביו הגדול. כשותף שווה מאמץ להקרבה ולזכויות היה יצחק. עולה תמימה, שמלאכים שטפוהו בדמעותיהם, ובעל אוהב, אב רחמן שאינו מתיאש להוציא יקר מזולל אף מבנו עשו. אדם – א-לוהי שקבע מקום לעצמו, אותו מקום שנראה מרחוק בלבד, בראשית הדרך, נהיה מקומו של האדם השלם ,,ויקרא אברהם שם המקום ההוא (זה שנראה מרחוק) ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה".. מקום שרואים משם, כן רואים מכאן ולא כאדם החצוי בנגיעות אנוכיות, שאיבד את הראייה השלמה ואינו רואה אלא את עצמו מכל מקום שיעמוד. מהר ה' במבט מגבוה, רואה האדם, זוכה האדם השלם לראות את הראייה הא-לוהית השלמה, ללא סתירות ונקיה מניגודים.
|