פרשת בלק

פרשת נח תשס"ד.

,,שלושה הם שהיו להוטים אחר האדמה, ולא

נמצא בהם תועלת ואלו הם: קין, נוח

ועוזיהו". בראשית רבה ל"ו, ג'.

מה בין שור הנסקל למכונית קטלנית.

או מעורבותו המאזנת של ממד הגובה.

רמב"ן ט', ה': מיד כל חיה אדרשנו. ,,תמה אני אם הדרישה כמשמעה. מיד החיה כמו מיד האדם, להיות עונש בדבר, ואין בחיה שתענש, או שתקבל שכר. ואולי יהיה כן בענין דם האדם לבדו, שכל חיה שתטרוף אותו תטרף כי גזרת מלך היא. וזה טעם סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו. ואיננו להעניש את בעליו בממון. כי אפילו שור במדבר חייב מיתה וציווה כן בבני נח כבישראל".

בפרשתנו מופיע חידוש השייך לעקרון יסוד במבנה היחסים שבין הבורא לעולמו. אין החידוש חל על מבנה היחסים בין הבורא לאדם, אלא במפורש בין הבורא לבריאה. הדבר בא לידי ביטוי בדבריו של הבורא, דברי מסקנה שלאחר המבול. לאחר שנח בונה מזבח לה' ומקריב עולות מכל הבהמה הטהורה, נאמר,: וירח את ריח הניחוח ויאמר... אל ליבו, לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ...עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו" בפסוקים אלה מורה הקב"ה על שינויים מהותיים במבנה הבריאה. לאמור: אם עד כה הפקדתי את הבריאה בידיו של האדם ,,לעבדה ולשמרה", מכאן ואילך אני משחרר את האדם קמעא מעומס האחריות ומחזיר את התיפקוד הסדיר של הבריאה לידי שלי. החלטה ששינתה את מעמדו של האדם ביחס לאיתני הטבע וגם ביחס ליתר הברואים. בנוסף שינתה החלטה זו את האיזון שבין כוחות הטבע, בינם לבין עצמם, ושיחררה את תלותם בהתנהגותו של האדם.

תחילתו של התהליך החל בנח דווקא. בפרשת בראשית מוזכר נח: ,,ויחי למך... ויולד בן, ומוסיף מדרש תנחומא ,,שממנו נבנה העולם". ...ויקרא את שמו נח לאמור, זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו, מן האדמה אשר אררה ה'." ומביא רש"י את המדרש: עד שלא בא נח, לא היה להם כלי מחרישה, והוא הכין להם"... לפי המדרש סבל האדם מקללת האדמה ,,והיתה הארץ מוציאה קוצים ודרדרים כשזורעים חיטים, מקללתו של אדם הראשון. ובימי נח נחה". נח היה הראשון שהעז להתמודד, בכוחו שלו, עם הבעיה שהפריעה לאדם לשלוט על האדמה ולנצל לצרכיו. לתעוזה זו שני צדדים.

מן הצד החיובי היתה בתרומתו של נח ברכה שהקלה על האדם והשיבה את שליטתו של האדם באדמה.

מצד שני הפרה תרומתו של נח את רצון ה' שהתכוון ליטול מן האדם את נסיונו להשתחרר מתלותו המוחלטת בבוראו. רצונו של האדם להשתתף בצורה פעילה בעשיה וביצירה שבניהול העולם התקבלה חלקית בלבד על ידי הבורא. חלקית, בעקבות ההרס שגרם האדם לעצמו ולבריאה כאחד. היצירה כללה את שורש היצר, את היכולת לבנות וגם להרוס. ,,ונח מצא חן בעיני ה' " לאמור, תרומתו של נח שיזם במעורבותו לשיפור היחסים בין האדם לאדמה נתקבלה ברצון על ידי הבורא, מן הטעם שצויין לעיל. לאמור, מתקשה האדם לשלוט באדמתו ומקיים ,,בזעת אפיך תאכל לחם". קושי הפרנסה מחדירה באדם ספק ביכולתו להתפרנס, והוא דואג וחרד מפחד ההישרדות. ספק זה המחלחל בו מרפה את אמונו בכוחו ומפנה את יהבו בה' ומחזיר עטרה ליושנה. בא נח והחזיר את אמונו של האדם ביכולתו להתגבר בשכלו שלו על קשיי הקיום כשהוא ממציא מכשירי עזר. (מחרשה). מצד אחד פעולה חיובית. מצד שני, אליה וקוץ בה. זו כוונתם של חז"ל ,,יש דורשים אותו לשבח (ששיפר את יחסו של האדם לאדמה) ויש הדורשים אותו לגנאי (שיחס נח זה לאדמה לא הביא לפנייתו מחדש לתלות בבורא עולם, אלא לחיזוק בטחונו ביכולתו שלו). לאמור, לקשיי הקיום שני פנים. פן אחד של קושי הגורם לדאגה ולסבל קיומי, יש בו תועלת. אין האדם יכול לחיות בפחד ובלחץ קיומי והוא מחפש ומוצא את מנוחתו בפנייתו אל בוראו, בבחינת אנא ה' הושיע נא. בא נח והמציא אמצעי להפיג פחדתו ולהוסיף מנוחה ושמחה על ידי שהוסיף ליכולתו שלו לפתור את בעיית קיומו בכוחות עצמו. תרומתו של נח, לא די שמנעה מן האדם את ההזדמנות לשוב אל קונו ולחזק בטחונו בקונו, אלא הוסיפה מנוחה, שהפיגה את פחדתו הקיומית ועוד חיזקה את בטחונו ביכולתו היצירתית והוסיפה גאוה על גאוותו.

הענוה מונעת פיצול. היא סוד האחדות. ההשוואה עם אברהם באה להבהיר ולהסיר את הבלבול שהביא נח במערכת היחסים שבין יכולתו של האדם ליכולת הא-לוהית. התוספת שתרם נח רק הוסיפה בלבול על האיזון העדין שבין היכולות משני הצדדים. אברהם זכה לעצמאות ביחסו לעולם וביחסו עם בוראו דווקא משום שיצר תלות מוחלטת בבוראו, ולא ניסה להגביר את כוחו שלו על מנת להשתחרר מן התלות בבוראו ולנסות להתייצב מולו כשותף שווה זכויות. דילקטיקה זו הקנתה לו את הזכות לייצג את בוראו בפני העולם האנושי. זה סודה של הענווה. ,,ואנוכי עפר ואפר" לית ליה מדיליה כלום. אין בלבול באיזון העדין בין היכולת העליונה ליכולתו של האדם. קיימת יכולת אחת ויחידה, והיא היכולת העליונה.

הענו משמש ככלי נושא ברכה בלבד ליכולת העליונה. מונע פיצול ומהווה מפתח לאחדות.

התערבותו היוזמת של נח בבריאה מזכה אותו בהשתתפות בהצלת העולם. הוא בונה תיבה. הוא אחראי על היקום החי והאדם. הקב"ה מצוה עליו לצאת מן התיבה. אין נח סומך על ההוראה הא-לוהית. הוא חייב לבדוק האם קלו המים. שולח את העורב, את היונה, עד שנוכח ,,והנה חרבו פני האדמה". רק לאחר הבירור שעשה נח, באה הפקודה מלמעלה. וידבר א-לוהים אל נח וגו' צא מן התיבה. נח ממשיך ליזום ובונה מזבח. הקרבת קרבנות יש בה מיוזמת האדם, כפי שהראינו אצל קין. ,,וירח ה' את ריח הניחוח" במובן שהסכים ה' עם יוזמת האדם וכמיהתו להיות שותף פעיל בניהול הבריאה. אבל בתנאי חדש.בהתחשב במכשיר היצר ובעוצמתו המאפשרת את השתתפותו של האדם ביצירה יש לאזן בין השותפים ולחלק את ההשפעה שלא יחרוג צד אחד על חשבון המשתתף האחר. לא עוד עולם תלוי במעורבותו של האדם. ,,לא אוסיף עוד להכות כל חי בגלל כשלונו של האדם. לא אשנה סדרי תבל, וחוקיו לא יסורו בגלל התנהגותו של האדם.

עולם כמנהיגו נוהג: חוקי העולם בהתייחסותם לאדם בלבד ישנו את יחסם אליו בלבד בהתאם להתנהגותו. ביחס לאדם ולא ביחס לבריאה. עבור האדם ולא כשלעצמם. כאן נולד מושג היחסיות. לא en soi אלא pour soi . לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור (למען האדם ולטובתו) אבוי לעולם התלוי באדם, ואבוי לאדם עצמו התלוי בו בעצמו ואבוי לאדם אחר התלוי בו. יש צורך בבסיס מוצק שלא יושפע ולא יתערער מחמת התנהגותו המעורערת של האדם.

היחס בין הבריאה לאדם מקבל חוקיות על יסוד ההדדיות. יתר שליטה על הדומם הצומח והחי. מכח היחס החדש הותרה לאדם אכילת בשר, שהוגבלה על ידי איסור אכילת אבר מן החי. השליטה היזומה בבעלי החיים: ,,ומוראכם וחיתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים." ,,אך בשר בנפשו, דמו לא תאכלו. יחס של כבוד ואיסור של הרס ללא תועלת. אחריות כלפי הבריאה גודלת ככל שהותרה מעורבותו של האדם. אך גם אחריות זו אינה מוחלטת. איסור סירוס בעלי חיים, מתוסף לאיסור אכילת אבר מן החי.

,,שופך דם אדם באדם, דמו יישפך". ,, מיד כל חיה אדרשנו". ומעיר על כך הרמב"ן בעקבות ההלכה שאין שור שהרג את הנפש נהרג כעונש, אלא בתוקף החוק החדש הנקבע בבריאה שמטרתו לשמור על האיזון בין האדם לבריאה. לא רק האדם מתחייב לשמור על האיזון אלא הקב"ה מבטיח לשמור על יסוד האיזון שלא יתערער ללא תלות במעשי האדם. במעשיו יכול האדם להשפיע על יחס הבריאה אליו בלבד ולא על יחס הבריאה לעצמה. כך ההבטחה ,,ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ. הכוונה לשחת כל הארץ. מבול חלקי המתייחס למדינה מסויימת שבה לא קיים האדם את חלקו - שם עלול להופיע מבול כעונש. אך ללא סכנת הרס לבריאה כולה. מן הראוי להסיק מכלל הבטחה זו שלא תיתכן שואה גרעינית שתעמיד בסכנה את כדור הארץ.

הקשת - אות הברית החושפת כללים חדשים אלו בין הבורא, הבריאה והאדם. ובכל זאת, "נח איש האדמה" נח נותר שבוי בחיקה של אמא אדמה על כל המשתמע מכך. על סכנת השעבוד, על סכנת אבוד האיזון העדין, על סכנת ההרס והקלקול. שיכרות כסמל לאיבוד הצלילות הנדרשת כתנאי בל יעבור למילוי התפקיד הרגיש. אדם מועד לעולם, תובעת התורה תביעה נחרצת מן האדם. ,,וירא חם אבי כנען את ערות אביו". מה ראה? ראה מקום תורפה זה המועד לפורענות. את הנטיה להשתעבד לאדמה ראה. מכאן נגזר העונש. – עונש השעבוד. מכאן ואילך לא תסוף מן העולם תופעת העבדות, על אף הנסיון הליברלי. עבד עבדים יהיה לאחיו למזכרת עוון לסכנת ההשתעבדות לחומר, לאדמה ובעיקר לבאה בעקבותיה, והיא אשליית הכוחניות, גאוות האדם המבקשת להחציף פנים כלפי שמיא.

דור הפלגה. המשך ישיר לנטייתו של נח ויומרתו להשתתף השתתפות פעילה בשליטה על הבריאה.

,,ותהי להם הלבנה לאבן"... ההבדל בין הלבנה לאבן הוא במדת מעורבותו של האדם בבריאה. האבן אינה פרי רוח היצירה של האדם. מקורה במעשה ידיו של בורא עולם. הלבנה באה לעולם כפרי יצירתו של האדם, כתחליף לאבן. ביוצרו את הלבנה חש האדם תחושת יצירה אנושית כתחליף לבריאה. פרי גאותו של האדם. יצירה שהביאה את האדם לקצץ בנטיעת. לחוצפה כלפי שמייא. על ציר השלטון המביא לעבדות. לעומת ההשתעבדות לה' שאיננה גורמת בהכרח נזק לתחושת יכולתו של האדם המסתופף בצל כנפיו של בורא עולם. לעומת זאת, הנסיון לצבור כח עצמי מנתק את תחושת התלות בבורא, ויוצרת את אשליית הכוחניות. מצב דו-פרצופי. פן אחד הוא תחושת השלטון. אין שליט ללא נשלט. אין כאן תחושת כח אמיתית דוגמת ההזדהות עם כח שלטונו של הבורא, שליטה שאינה זקוקה להוכחה אישית מצד האגו, משום שהיא פרי הענווה, פרי התאפסותו של האדם והזדהותו-דביקותו במקורו העליון. לעומתה ובניגוד אליה, תחושת השליטה של האדם היא פריה של תחושת העוצמה שנטל האדם לעצמו, כשהוא מייחס את מקורה בו עצמו, באגו. תחושה זו, ממקור האשליה היא באה. מן הצורך הנובע מפחד הקיום ואין לה הצדקה לעצמה. מכאן הצורך בהוכחה בלתי פוסקת. על הכוחניות האנוכית לאשש את עצמה בהוכחות. תוצאות השליטה הם המשועבדים לה. שליטה שצידה השניה היא הכניעה. השיעבוד. כאן מסמלת האבן את כח הבריאה הא-לוהית בעוד הלבנה מסמלת את נסיון שליטתו ומעורבותו של האדם. מעורבות המנסה לדחוק את רגליה של עוצמת הנוכחות הא-לוהית. תגובת הבורא: לעוצמת האדם אין שורש. היא תופעה מלאכותית עקורה. מה קל לפורר את הלבנה שעוצמתה בדמיון רוחו של האדם. די לשבש את רוחו כדי למוטט את בנין הקלפים של האשליה.

נח המקור לתופעת הגזעים מקור ההפרדה בין איש לאשתו בכניסה לתיבה. הבהמה הטהורה זכתה להעדפה: שבעה שבעה ולא שניים שניים כבהמה הלא טהורה. הגזעים החלו בבניו של נח: ,,ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו, ברוך ה' א-להי שם, ויהי כנען עבד למו. יפת א-לוהים ליפת וישכון באהלי שם.. כנען עבד למו: ,,מאלה נפרדו איי הגויים בארצותם איש ללשונו". ובני חם כוש ומצרים.. ומאלה נפרדו הגויים בארץ אחר המבול." ללמדך שאין באידיאל השוויון כח לסלק את הייחוד המקורי המאפיין כל גזע. דור הפלגה שניסה לטייח את ההבדלים על מנת להגיע לאחדות נכשל משום שנסיון האחדות שנבע מן הנטיה הכוחנית של האגו, רק רע עלול לצאת ממנו. האחדות שוכנת ביחיד המשתייך למסגרת שאין בה איום על מקוריותו, על רשות היחיד. רק רשות השומרת על מקוריותו של היחיד מעניקה לו את ההתייחסות הנדיבה לרשות הרבים ולזולת. במסגרת אי התלות בטבע שבתכנית החדשה של הברית בין הבורא לנח, אין אפשרות ליצור תנאים חיצוניים אידיאולוגים או מדינים פוליטים על מנת ליצור אחדות. את האחדות ייצור מעתה האדם בכח היצירה הערכית-מוסרית היזומה שלו בלבד.