|
|
פרשת קרח תשס"ה.
חז"ל ביטלו את חטא העבודה זרה הגלויה, אך לא את הסמויה. לידת המסגרת הדמוקרטית מקורה בחטא המערכתית.
חז"ל ביטלו את יצר הרע של החטא העמד בראש סולם החטאים, והיא הנטיה לעבודה זרה. ביטלו מתוך הכרה שנטיה זו, קשה להתגבר עליה. הפיתוי קשה מדי ואינו מרפה. אין נטיה זו נובעת ממקור שכלי או רגשי דוקא. עצלות, רפיון האופי והמידות קיימים בתשתית אופיו של האדם. מקורם בעייפות הנגרמת מן ההכרח להתמודד התמודדות שאינה מרפה בין החלק הרוחני של האדם, הנאלץ לחיות חיי חומר מגושמים וגסים. ולא רק נאלץ האדם לחיות בשכנות עם החומר, אלא להתמודד ולכבוש אותו עד שיהיה החומר הגס כלי לרוח ומשרתו הנרצע. אחד מביטויי הרפיון הוא צמצום הבעיה, על ידי הכשרת השרץ. הכשרת כח טבע על ידי הפיכתו לשיטה. לכלל הכרחי מכללי החיים.כצורך יסוד שבלעדיו אי אפשר לחיות. הפיתוי מעניק לכלל זה חוקיות, לגיטימציה. הנטיה להפוך את הפיתוי לחוק קיים שאין להתעלם ממנו, משום שיש צורך בסדר ובשיטה שבלעדיהם החיים אינם אלא הפקר, האדם המקבל על עצמו סדר ושיטה חוסך מעצמו החלטה על כל פרט. ההתיחסות לכלל מונעת ממנו התיחסות והכרעה ביחס לכל פרט מקרי. אכן חסכון בשם היעילות מונע הפקרות לכאורה. שבלעדי החוקים הכל נתון לשיטת הגרוע מכל – ההפקר, וגרועה ממנו המקריות. והרי גם התורה תהיה המתנגדת העיקרית למקריות של לית דין ולית דיין, וכבר הזהיר רבי יוחנן את תלמידיו: ,,הוו זהירים בכבודה של מלכות, שלולא מוראה איש את רעהו חיים בלעו" והרי הכל צפוי, כל דבר בעל ערך משובץ בתכנית המסייעת לאדם לצפות מראש כנאמר: ,,הכל צפוי". נוהגים לשכוח את המשך המאמר: ,,והרשות נתונה" לאמור הכל צפוי אמנם, אך לא עד כדי מחנק דעתו של הפרט. אם הכלל של הכל צפוי חורג ממסגרתו המופקדת על השלטת סדר בלבד, ומונעת חריגה הכרחית, יצירתית, היא פולשת לרשות היחיד ומחסלת רשות זו, ומוטב למסגרתיות זו שלא באה לעולם. בתקופתנו היינו עדים לסכנתו של הסדר הבולע הכל בנאציזם ובאסונות שהמית על העולם. העמדת הכלל, הלאומנות, האידיאל, ויהיה ערכו אשר יהיה, כחזות הכל, הבולע את רשות היחיד, אין להגזים בסכנתו לגזע האנושי. אנו עדים למכת עבודה זרה זו בעידן המודרני, מכה ששרדה את ביטול היצר הרע על ידי חז"ל. ללמדך שאת הצורה של העבודה זרה הצליחו, אמנם, חז"ל לבטל, אך לא עקרו נטיית יסוד זו של עצלות, שטחיות והתכחשות אל הפרט, מן השורש. תגובה חוזרת ונשנית קיימת לטענה שיש זכות לכל תלמיד להתחשבות של מערכת החינוך בצרכיו הפרטיים, אך שזה אינו בר יישום, שעלותו גבוהה מדי, שאין די מורים וכו'. ומה יהיה גורלו של התלמיד החלש ומה יהיה גורלו של התלמיד המחונן, למעשה יוקרבו איכויות אלה לטובת הרוב השטחי ששום תוצרת איכותית אינה טמונה בו. נצחון הבנאלית על האיכות. עצלות זו שאין לה זכות קיום, נתלית בנטייה לסדר ולשיטתיות, בשם תועלת הפרקטיות, המציאות המעשית, המביאה תועלת,ואתה, בלום פיך ותן לחיות. לא מצוה למתוח ביקורת תמידית על הכל. גם טענה זו קיימת בשם הפרקטיקה. גם לכך הצמידו כללים. אל תהיה צודק, היה חכם. אל תדרוש את זכותך לאינדווידואלית, אל – תבטא את צרכיך שלך. השתלב בהמון ורד מאיכותך, כך לא תטריד ולא תעלה את חמת ההמון. היה חכם!
סכנתם הגדולה של המערכתיות, מלבד היותה בסיס לעבודה זרה, שהיא גם מתלבשת על כל ביטוי ערכי ובולעת אותו. נבל ברשות התורה. אפילו את הביטוי הא-לוהי של האדם מבקשת היא לבלוע. הדת גם היא מורכבת מכללים, מחוקים, מטכסים וממנהגים. אלו קיימים בצד החיצוני של הדת. אין להם שיג ושיח עם הקשר האישי בין הבורא ליציר כפיו. צקון לחש של תפילת היחיד שוה בערכה עשרות מונים על השתתפות טכסית ריקה מתכנים. הדת היהודית שואפת לאמנות הסימביוזה, לאמנות היוצרת שווי משקל בין רשות היחיד לרשות הרבים. בין תפילה ממעמקי הלב של היחיד, לבין השתתפות בתפילת הציבור ללא שזו האחרונה תבוא חס ושלום במקומה של תפילת היחיד, שהיא הביטוי הישיר והאמיתי לקשר שבין עובד ה' לבורא. מתוך ידיעה שגם אדון לעולם ומלואו יכול להטות אוזנו למצוקתו ולגעגועיו של הפרט באשר הוא. כבורא, כך הנברא שנצטווה לדבוק במידותיו של הבורא. מה הוא מקיף כלל ופרט, אף אתה היה כמוהו, שומר על אשיותך ואיכותה הפרטית בתוך כלל ישראל. שיתוף מבורך הנוגד את ההגיון השטחי המקריב צד אחד על חשבונו של הצד האחר. קרח היה הראשון שגילה ולימד, והיטיף להעדפת הכלל על הפרט. קרח ביקש להטמיע ולבטל גם את ייחודו של עולם בתוך הכלל. קרח ביקש בזאת להעדפת כלל ישראל על בורא עולם. ביטול האיכות בכמות. והעדפת כללים המחייבים כוליות, על סמכותו של בורא עולם העומדת מעל לכל. סמכות של כלל, ביקש קרח המבטל בתוכו את ייחודו ואיכותו של מנהיג כמשה ואף את סמכותו של בורא עולם: כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', בתוכם, ולא מעליהם. אין קרח, שפיקח היה, מואיל ברוב טובו להעניק לה' סמכות-על. הוא מקבלו בזרועות פתוחות ברוב חסדו – בתוכם. שח לי אחד ממנהיגי הקיבוץ הדתי בתקופה שלא היה רב אחד לרפואה בקיבוץ הדתי שהם מסכימים לרב, אך לא יעניקו לו עדיפות או סמכות בעלת משקל יותר מאשר להרמת ידו של כל אחד מהחברים באספה כללית המתקיימת בחדר האוכל. ערמומיותו של קרח התבטאה בהלבשת מחלצות של ערכי הכלל וזכויות של שוויון לפרט, מחלצות המחבקות בחיבוק של חנק את צרכיו של הפרט. בעולם המערבי שולטים בחלל דיבורים לזכותו של האינדבידואל, של הפרט היחיד לכבוד ולחופש אך מלבישים עליו בכח כללים של תקינות, של מה שמקובל, שהחורג ממנו נענש על ידי דחייה הגובלת בנידוי ובכמעט חרם על ידי הכלל, החברה. במצב זה נדחקים זכויות הפרט לקרן זוית. גם את ה,,בן אדם למקום" ביקש קרח לרמוס בשם ה,,דמוקרטיה" שמטרתה לכאורה להיטיב עם היחידים. ,,בתוכם ה'" גם כבודו של מקום מקבל זכות השווה לזכותו של אחרון הריקים. משה חש בסכנה הטמונה בטענה ערמומית זו ובקש מהקב"ה שגם הוא יפעל בהתאם לכך וילמד את קרח לקח שיחרוג מכל עונש צפוי ומקובל. העונש להיות נבלע על ידי האדמה, בליעה שלא תחנוק את פרטיותו. עדת קרח חיים וקיימים במודעותם כדי ללמוד לקח מטעותם. חז"ל מגלים לנו שמתוך האדמה נשמעים מפיהם הודאות ,,משה אמת ותורתו אמת". ו"אכן יש נבל ברשות התורה" אומר הרמב"ן. נבל משום כוונתו הזרה המתכסה באיצטלה של תורה.
קטורת זרה. משה יצא מגדרו נוכח הסכנה המאיימת על הפרט מחיבוקה של החברה, אך לא היתה לו התמרמרות של נקמה כלפיהם. מקופיא נראה שהכשילם בהציעו להם להקריב קטורת זרה. הקרבה זו אסורה באיסור חמור, ואמנם נשרפו מן האש שפרצה. נראה לי שמשה לא התכוון להכשילם, אלא להוכיח להם את היסוד המורה על דרגתו ומקומו של הפרט מול בוראו. אין ביטוי ישיר לקשר של עובד ה' עם בוראו כהקרבת הקטורת. אין דמיון בין הקרבנות האחרים לקטורת. ביתר הקרבנות מקריב האדם חומר של ממש המקביל לחומר שבו. דם הבהמה מקביל לדמו שלו וכו'. לקטורת ריח ניחוח בלבד, ועשן הקטורת מסתלסל בקו ישר לשמיים. הקטורת מבטאת את ייחודו של ה' דרך כוונתו הישירה של המקריב. דעתו ורגשותיו נקיים מעומס של בשר ודם. רק מחשבתו בטהרתה קובעת את ייחוד ה' הפורץ ונוסק למרומים דרך עשן וריח של הקטורת. אולי, סבר, קיווה משה שקדושתה של הקטורת יפקח את עיניהם של מקריבי הקטורת, ולמטרה זו בלבד הציע להם להקטיר קטורת. נס הקטורת לעומת מטה אהרון שפרח, לא בא לחדש בריאה חדשה ולא חרג מכל נס אחר, במדה שהוא חורג מן השיגרה של דרך הטבע. נס המתרחש בטבע בא להוכיח כוונת עליון, מי מביניהם הוא הקדוש הנבחר, מבין כל כלל ישראל לשרת בעבודת המשכן, או ביתר דיוק, נבחר לנהל ולעמוד בראש הנושאים באחריות לקדושת המשכן ולעבודת ה' שבו. במאמר מוסגר חשוב להעיר שהמערכתיות מתהדרת באיצטלה ,,מדעית" גם בתחום הרפואה שמטרתה הבסיסית היא להושיט מזור לפרט. לאמיתו של דבר משתמשת הרפואה בפרט כבשפן נסיון על מנת להוכיח כללים ,,מדעיים" שאינם מתאימים לאדם, משום מורכבותו הכמעט אין סופית של האדם מרוח, נפש וגוף. מורכבות היוצרת צירופים חדשים לבקרים, שכללי המדע עלולים להזיק להם. מחמת נטייתם לרדוקציה, צמצום השואף למכנה המשותף הבונה את הכלל, ומתעלם מן היוצא מן הכלל. וכך במערכת המשפט וכך במערכת החינוך, מערכות שהומצאו בטענה שבאו לעזור וסופם שהן מזיקות. עד כמה מעמיק חדור השפעתו של חטא המערכתיות תשמש המערכתיות המפתה של השלטון המדיני המבוסס על אליל הסוציאליזם, המציב את ערך החברה השוויונית הקדוש הרבה מעל זכותו של הפרט. בני הרב יצחק שליט"א, שהתמחה בהלכה ובפסיקה ברמה גבוהה, פרסם מחקר המוכיח ללא ערעור, על זכות הפרט לממון שצבר בנקיון כפיו. ההלכה היהודית רואה בזכות הפרט בנכסיו ובממונו ענין לגיטימי. אין לחברה זכות להפקיע ממון פרטי זה. וזאת למרות ההלכה המקנה לחברה זכות לכפות על העשירים להקצות מממונם לפרנס את העניים מתוקף מצוות צדקה. חוקרים מישראל שחונכו על ברכי הסוציאליזם רגילים בטעות, ומתוך חוסר התמצאות מקצועית ביסודות ההלכה, לראות ברשות הציבור לכפות על הצדקה הוכחה על סוציאליזם בתורה. תגובתם הנזעמת לממצאיו של בני, הנחשב ללמדן מקצועי בכל קנה מידה, מוכיחה שהם הלכו שבי אחר אליל הסוציאליזם, ואין נימוק שבעולם, ויהא מקצועי ככל שיהיה, שיזיז אותם מעמדתם חסרת הבסיס, אין הם זזים מעמדתם, למרות ההלכה הרואה הפקעה זו כגזל לכל דבר וענין. לסיכום. חטאו של קרח מבטא נטיית יסוד להרחיק מכללי המשחק כל מה שאינו כפוף לשורת ההגיון. שהוא כלי חשיבה הכפוף לשעבודו של האדם. ברוב גאותו כפר האדם בסמכות העליונה כל אימת שאין היא נכנעת להגיון האנושי. נטייה זו קיימת גם כיום. אין ספר שאינו מתחיל כל קטע במילים רבות הקסם: ,,מחקרים הוכיחו" אפילו בנושא העוסק במשחק הכדור רגל. שלא להזכיר שספרים פופולרים העוסקים בנושא הבריאות לא יזכו ליחס רציני מצד ההמון אם לא ישתמשו בתכסיס דומה. העדפת המחקר המתעטר בכתר של ,,מדע" דחק את מקומו של השכל הישר שהוא סוד תבונתו של האדם, ולא רק דחק את רגליה של הסמכות ועמה גם של סמכות העל. בלעדיה נותרה רק המקריות ועמה משתוללת ההפקרות המשתלבת יפה גם עם שורת ההגיון היודעת להסתדר עם כל נטיה שבאדם.
|