|
|
פרשת אמור תשס"ג.
קדושת הכהן , קדושת הזמן (השבת והחג) וקדושת הארץ.
סובב סובב הולך הרוח, סביב ציר המפגש בין ההשגחה והבחירה. מפגש היוצר מרקם רגיש הקובע את האיזון העדין בין שני בני הברית: הבורא בכבודו ובעצמו, והאדם. על קדושת האדם נסינו להרחיב את הדיבור בפרשת קדושים, בה נצטווה האדם על הקדושה. קדושת האדם. השאלה המתבקשת היא בדבר השוני במהות בין קדושת האדם לקדושה העליונה. ,,קדושים יהיו לא-לוהים"-על כרחם. ,,וקדשתו" על כרחו. (רש"י) מכאן שאין קדושת הכהן נובעת ממקור האדם אלא נכפתה עליו מלמעלה. ,,כי אני מקדשו" ,,ואת בניו אקדש לכהן לי". שמות כ"ט, מ"ד. ,,את שבתותי תשמורו, כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדישכם" ,,על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו" ,,אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם". (אתם).. מה ענין שבת אצל מועדות, ללמדך שכל המחלל את המועדות מעלין עליו כאלו חילל את השבתות. מה טיבה של קדושת השבת לעומת קדושתו של הצדיק, לעומת קדושתו של הכהן. הקיימת קדושה עצמית, ככח עצמי או אין הקדושה אלא ביטוי לקדושת הא-ל שניתנה לאדם כמתנה כאשר הגיע עובד ה' למרום שלמותו. או אולי נקראת דרגת השלמות קדושה כשם מושאל בלבד, ללמד על חשיבותה של השלימות שהמגיע אליה ידמה לעליון! או שמא קיימות שתי קדושות. האחת אנושית והאחרת א-לוהית. לאפשרות זו יש לחקור במה שונה הקדושה העליונה בעוצמתה, בהשפעתה מקדושת האדם. העושה קדושת האדם את האדם לאדם עליון, בעל כוחות על-טבעיים? העיון בנושא הקדושה עלול להיקלע לסבך הגובל באבסורד. העולם, החומר, על מנגנוניו המכאניסטים מובנה ומתפקד על פי חוקים גלויים לכאורה, שלחיקרם יצר ופיתח האדם דרכים ואמצעים שבעקרון מוכיחים את עצמם. משום מה אין המדע, על אף משאבי הענק שבתחום השכל וכל יתר כוחות אנוש שהושקעו בו, אינו מצליח למצוא את החוליה המקשרת בין כוחות הטבע למצב הקיומי של האדם, של היחיד, יושב בשמים ישחק למשבתו. ההישגים העצומים שהגיעו עד למגע עם גורמי השמים, לא די בהם לשם הבנת מה ללבו של השכן, ולשפר את איכותם האנושית של הבריות. בין המפתחות ששמר הבורא לעצמו ולא מסרם לאדם היא החוליה המקשרת בין קיום העולם לקיום האדם. עד כמה שיראה הדבר מוזר, מנגנוני הדת, אף הם לוקים באותו פער. יש נבל ברשות התורה, מכריז הרמב"ן. יכול האדם לעסוק בעסק התורה והמצוות כל היום ואינו מגיע למפתח הפותח שערי שמים, והוא מחזר על פתחי צדיקים וקבריהם, נתפס לבדל של קמיע ושאר דברים שבמופלא כשהוא נתפס לתחושת השלמות שממלאת לבו בגעגועים והנפש לא תימלא ואין נחת. והנה מגלה האדם את מימד הקדושה כשהוא עומד ומשתומם מול כוחה הבלתי מוגבל, מול ,,לא ערוד ממית אלא חטא ממית" של קדוש כרבי חנינא בן דוסא והוא תוהה מה סודה של הקדושה. כיצד יזכה האדם בקדושה עליונה כשהוא טובל ושרץ בידו. באה תורה והעניקה לו, כפתה עליו את קדושת המקדש והקרבנות. את קדושת השבת והמועדים ואת קדושת הארץ. קדושה שאין בה פרישות אלא היפוכה דווקא. אכול משמנים ושתה ממתקים, והתענג.. על ה'. הא כיצד? כאן מגלה התורה דבר והיפוכו. על מנת לזכות בקדושה אין להסתפק בפשטות יתר כתפיסת הדתות מבית היוצר של האדם, פרושים תהיו, נזירות אינה קדושה. פרישות אינה קדושה כשהיא נוגסת בצרכיו החיונים של הקיום. צו הקדושה היהודי תובע את הבלתי אפשרי לכאורה. ,,ואנשי קודש תהיו לו" קדוש שלא על חשבון האנושי שבאדם וצרכיו. היה אדם ורק אחר כך היה קדוש. כל הממעט מצרכי קיומו החיוניים, ממעט מקדושתו. כך שבת ומועדים וכך קדושת הארץ, מתנה יש לי בבית גנזי ואני מבקש ליתנה לישראל, מבשר הבורא. מתנה זו, טיבה ביכולת לקדש את החומר. המקדש את השבת מלמעלה מפיח באדם המקדש את השבת מלמטה מרוח קדשו המעניקה לו יכולת להתענג על החומר ולקדשו בקדושה עליונה. כך במודעות תוך שמירת האיזון של חציו לה' חציו לכם, כך בקדושת הארץ שיש בה כדי לבטל את ,,וישמן ישורון ויבעט" וכל יתר פיתויי היושב תחת גפנו ותחת תאנתו שאינו חש כיצד זוחל ומגנב ה,,כוחי ועוצם ידי" ומרוקן את תחושת הקדושה. וכל זאת במחיר פעוט של מצוות התלויות בארץ ובראשם מצות השמיטה והיובל המבטיחים את השראתה של קדושת הארץ על יושביה. קדושת הכהן שהוא השולט בקדושת הארץ, המוציא והמביא, שעל פיו תישק קדושת הארץ, בעוד הוא עצמו אין לו חלק ונחלה בארץ גופא, הוא הכתובת למתנות כהונה, והוא החוליה האנושית המאפשרת לאדם להזדהות עם הקדושה ולהניחה לחלחל אל תוכו ולכבוש את נשמתו. הזדהות יזומה מתוך בחירה במדת הקדושה מצד אחד, נפגשת עם הקדושה העליונה דרך הלכות שבת כהן ומצוות התלויות בארץ. אך בכל אלה לא די, כאמור, כל עוד חסרה באדם קבלת סמכות וכניעה מוחלטת לקדושה העליונה ולמצוותיה. כניעה זו לסמכות אינה מבטלת את רצונו ועצמיותו של האדם. דיאלקטית מתקבלת תופעה הפוכה. השראת הקדושה דרך הסמכות משחררת את האדם מכבליו של מנגנון ההישרדות וחושפת את האני המקורי במלוא יכולתו האנושית. קדושה מולידה את האני. קדושה הסוללת את מסלול הדביקות המזדהה עם איכות יוצרה, עם הקדושה העליונה המולידה את קדושת האדם ההופך לקדוש שאינו מאבד כמלוא הנימה את איכותו האנושית. אדם – א-ל, הוא הקדוש. אדם שאינו נכנע לחומר אך גם אינו בז לו. אדם העושה מן החומר מרכיב וכלי לקדושה העליונה. חומר משוחרר מן המגבלות, מן הפיתויים ומסכנת הכניעה לכוחות ההישרדות. היכולת לשלוט בחומר ולהרימה מאשפתות. גבורתו של הקדוש. קשה לראות בהופעת הקדושה באדם קרוץ מחומר תהליך אורגני של צמיחה טבעית. נראה שהופעת הקדושה כרוכה בקפיצה נועזת מעל לתהומות הקיום. הקפיצה מעל הצוק ההופך את השעיר לעזאזל לגל של עצמות אל הר השם. הגיבור הנוחת על הר השם מעל תהומות העזאזל. קפיצה זו כרוכה בגבורה. גבורי כח עושי דברו. קפיצתו של רבי שמעון בן-לקיש מעל לנהר הסואן על מנת להזין את עיניו המשתאות נוכח יופיו הנדיר של רב יוחנן. קפיצה שלימדה את רב יוחנן היודע פרק בעניני קדושה, עד כמה יש בה בקפיצה זו מן הגבורה שברוח, הטמונה באישיותו של ריש לקיש, ולא רק במערכת שריריו המפותחים. קפיצה הטומנת את הבטחת הקדושה. והוא מגלה לו את סודה: חילך לאורייתא. ואכן, גבורה זו נתונה לשליטה על ידי כח הבחירה שהעניק הבורא לאדם. מקומה יכירנה במותר האדם מן הבהמה. בכח הרצון, בשליטה על תנאי החומר, בשימוש הנבון בכוחות הנפש וברוח, שהגבורה היא ביטויים, שבכוחה לעשות מתוק מעז, ומלימון להפוך ללימונדה. בקיצור, להטות לכוון הטוב את הנראה רע. כך נתברכו פושעים למיניהם בגבורה, שברוב סכלותם עשו בה שימוש של הרס ואבדן. גדולי ישראל הבינו בחכמת הפרצוף והלב, והצילו יקר מזולל דוגמת בעלי התשובה שנתפרסמו בצדקתם שהיתה בהתאם לגבורת כשלונם. ואכן, זו כוחה של בעלי תשובה שאין צדיקים גמורים יכולים להגיע למקומם. וזאת משום שאין הגבורה כח מכוחות הטבע, ומקומה באיכות האנושית, של הנברא בצלם בלבד. גיבור כארי אינו אלא מודל חיצוני שבטבע, למה שאדם יכול ליצור יש מאין. ואכן עבודת המידות היא בבחינת יש מאין. לכאורה, ולכאורה בלבד יש לתמוה מדוע לא נתפנה לגבורה מקום של כבוד במסלול הישרים המוביל אל הקדושה שבמשנתו של רבי פנחס בן יאיר שהרמח"ל בנה לה אנדרטה אפופת הוד וקדושה. מן הסתם משום שללא היכולת העקרונית ליצור מידות טובות, לעצב ולפתח את היסוד הא-לוהי שבאדם לדפוסי התנהגות בעלי יישום קיומי, לא היה האדם יכול לחרוג ולהתעלות מעל המערכת החומרית המכאניסטית. הגבורה היא שמה של יכולת א-לוהית זו. שימושה לתכלית השמיימית, תוך גיוס איכויות האני. מכאן שעבודת המידות יסודה בגבורה המלווה את כל שלביה, משער הזהירות, עובר לזריזות, וכך בכל שלב ושלב משלבי הסולם ועד לקדושה, צמודה הגבורה ומזרימה חיוניות ועוצמה לקרוץ מחומר בתהליך לידתו מחדש כאישיות א-לוהית, כשהוא עוסק ביצירת יש מאין העושה מעשה אלכימאי, והופך דינמיקה חומרית לעוצמה רוחנית מרקיעת שחקים. מכאן לא יקשה להבין שאין הגבורה מעשה ריסון והדחקה של נטיות החומר תוך וויתור של סיגוף וניתוק מן החיוניות הקיומית, אלא כתפיסת הרמב"ם בשמונה פרקים המדבר על הכח המתעורר, על מקור האנרגיות כמפתח לכוחות הנפש והרוח של הגיבור, המגביר את כוחותיו החומריים והנפשיים וקובע להם כוון חדש, תוך שהוא מכוונם ומרסנם, ללא צורך לשברם ולנתקם ממקור חיותם, בבחינת סולם מוצב ארצה וראשו בשמים. "משבירת המידות אתה מכפילם" מזהיר הזקן החריף מקוצק. כך נוצר איזון בין שמים וארץ, בין יוזמתו היוצרת של הגיבור לבין קבלת-עול וסמכות-על. בין יוזמת קדושת האדם המעניקה לו כוחות שליטה על-טבעיים המשחררים אותו ממגבלות המקום והזמן, תוך קבלת סמכות הקדושה של הכהן ועד לרבי חנינא בן דוסא. כאן נוצר נס מעשה ידי אדם: גיבור שאינו מחזיק טובה לעצמו אלא מכיר טובה ליוצר כל. הנס נוצר מפגישה ושילב יוזמת הבחירה של הגיבור עם תגובתה הנדיבה של ההשגחה המעניקה מכוחה לבן בריתה הנאמן עלי אדמות. הקדושה האנושית משתלבת בקדושה הא-לוהית שמרכזה השבת, זה המתנה מבית גנזיו של בורא עולם כמודל לאיחוד בין מקדש השבת מעל, למקדש השבת מתחת, היוצרת רוחניות מן החומר, ומעניקה לאדם את תחושת הרוחניות מתוך הגשמיות. להתענג בתענוגים, ברבורים שלו ודגים ולחוש מעין עולם הבא.
|