פרשת אמור תשנ"ט

ההנאה והחובה כניגודים וכמשלימים.

קו ההפרדה כעקרון חיוני ( כהן), מוביל לאבחנה בין טוב לרע. (מקלל ומכה.)

החובה חונקת משום שחסרה בה נקודת היאחזות  לביטוי ההזדהות האישית.

האגו  שבוי בידי מערכת ההישרדות ומחניק את צרכי האני. עד מהרה נוצרת תגובה לכוון ההנאה. הנאה שבמקורה צורך בהתרחקות קיצונית מכל חובה, הכוללת ערכים, עקרונות ושאר  מחויבויות של האני. הנאה כבריחה מן האישיות הנהנית. הנאת בשרים עד לעילפון, לשכחה, לאקסטזה, חוויית שיא עיוורת ומסוכנת. סמים, מין, עד כדי שככת הקיום של האני. מכאן הצורך בסיפוק ישיר ומיידי ללא חשבון של רוח והפסד מכל היבט שהוא. לסיפוק התאווה ו… למות. מסירות נפש  הקיימת באדם למטרות מימוש אידיאלים נשבית בשבי הטירוף שנוצר  מאני חנוק בחנק החובה ההישרדותית חסרת אחיזה וביטוי מצד האני ואיכויותיו. רק האני על איכויותיו יכול לחבר ולאחד את ההנאה והחובה בהשלמה הדדית. ממד הגובה ככתוב שלישי המכריע בין צרכי הקיום העקורים משורשי האני ומן המטרה הערכית הממלאת אותם  במשמעות. א. ש. כפייתי עד חנק, נוירוטי ושקוע כולו בייסורי מצפון על היותו "בעל חוב" כבעל, כאב, כמפרנס, כיהודי דתי ומה לא. והנה קרה לו אסון. בתו האהובה נעשתה אלמנה עם תינוק רגיש ונבון, אף הוא מבוגר קטן לכל דבר, ירש את האופי הרציני עד כדי מחנק. איש קטן, חושב, חוקר, אף שלא הבין את האסון, לא פסק לחקור את המבוגרים סביבו היכן האב הלך, כיצד הוא מרגיש ואילץ את המבוגרים להתפלסף ולהגיע עד שערי הפרדס. והנה מעז יצא מתוק. הסב ראה "חובה" לעצמו להשתעשע ולבדר את הנכד החכם הזקן כדי להסיח דעתו ממחשבותיו החקרניות. פרץ בלתי פוסק של שובבות מלאה בדמיון יוצר למשחקים, לפעילויות עם הנכד. בקוצר רוח שב הביתה מעבודתו האחראית להחריד. לא עוד שעות עבודה עד לשעות הלילה הקטנות. תחושת החובה לתפקידו בעבודה הוחלפו בתחושת חובה לנכדו. למלא את מקום האב הוסיפה ממד של גובה, ערכיות להצדקת השעשוע עם נכדו האהוב, שלפני האסון ראה את פניו לשעה קצרה אחת לשבוע. הסב השתנה, הפך במהירות לאב צעיר מלא מרץ ושובבות נעורים שלא הכיר כמוה מעולם.

מכאן שאין החובה וההנאה משתייכים למסגרת הטוב והרע, כפי שסבורים העולם, ובעיקר בעולם הדתות לאמור החובה היא הטוב, וההנאה היא אם כל חטאת. גם החובה וגם ההנאה עלולים להזיק ולגרום רעה, אם חסרה בהם האבחנה הערכית המעניקה להם משמעות. בלעדי האבחנה הערכית סובבים הטוב והרע ונטחנים ומאבדים את זהותם  בכור ההיתוך של מערכת ההישרדות ככל בעל חיים חסר צלם א-לוהים. מכאן יוצא לאור כלל המלמד על סוגיית הטוב והרע בפרשתנו: תחילת הפרשה במהותו של הכהן. מה ההבדל בין רב לכהן. סמכותו של רב  לא נקבעה מראש. איכותו הרוחנית ידיעותיו בתורה ואישיותו המוסרית, הם המייפים את כוחו לשמש סמכות. הכהן אינו תלוי באיכויותיו האישית. הוא שייך למערכת העוסקת במבנה היחסים בין העם לא-לוהיו. תפקידו לסמל ולהוות קו הפרדה החוצה בין הקודש ובין החול. קו מפריד זה חיוני ליהדות משום שאין בה  הפרדה למחנות ולאנשי קודש ולאנשי חולין. אנשי קודש [ כולכם ] תהיו לי. ממלכת כוהנים ועם קדוש. לא כבדתות אחרות שאנשי הדת מהווים מעמד נפרד. לכן מוטלת על הכוהנים שהם בלבד שייכים למעמד נפרד לסמל ולהורות בעבודת המקדש המופקדת בידיהם בלבד, את קו ההפרדה החוצה בין קודש לחול  ובין טמא לטהור, שבעקרון מחייב כל אדם מישראל להבחין בין טהור לטמא, בין כשר לטרף וכו'. ההבדל בין הכוהנים לשאר העם הוא בעוד ששאר העם מצווים להבחין ולשמור על קו הפרדה במעשה בלבד, מצווה הכוהן לשמור על קו הפרדה באישיותו, במהותו, בנישואיו ובהתנהגותו הבסיסית.

ללא קו הפרדה זה בין קודש לחול ובין טמא לטהור,  אין יכולת הפרדה בין טוב לרע אפשרית. ועל כך בסוף הפרשה, המקלל, מוביל למכה בהמה, למכה אדם, למכה אביו ואמו.

חשוב לציין  שקו ההפרדה המתבטא בדמותו של הכוהן, אין די בו והוא צריך  לחיזוק נוסף ע"י דמותו של הרב. ההבדל בין הכוהן לרב הוא שהכוהן שייך למערכת. למבנה החברה והדת כאחד. ורחמנא ליבא בעי. התורה תובעת איכות אנושית בכל דרכי העבודה והקיום. ע"י  הפנמת האיכויות אל תוך הייחוד והרגישות של הפרט בעולם בפני עצמו ולא כבורג התקוע בגלגלי המערכת. המערכתיות היא אבי אבות הטומאה. המת, הוא האדם שאנושיותו פסקה. רשעים בחיים קרויים מתים. הם פסקו להיות ישות בפני עצמה ונעלמו  במערכת החיצונית. לכן אין הטוב והרע נשקפים אפילו במערכת של המשפט והחוק אלא בלפנים משורת הדין שאדם מישראל מצווה עליו   משום ו"עשית הישר והטוב" ו "למען תלך בדרכים טובים", ללמדך שכל חברה עלולה לבלוע את הפרט בישות, שבערוגתה בלבד צומחת הרגישות המבחינה בין טוב לרע. מכאן שככל שהמערכת גדולה יותר, אינטנסיבית יותר ערוגת האפליות [במערכת מוסרית- דתית אפי' ]ולוחצת יותר, גורמת לטשטוש הפרט, עלולה ליהפך למערכת אנטי אנושית, אכזרית. בגרמניה הטכנולוגית, ארה"ב הענקית, ורוסיה, המדינה ללא גבול נראה לעין, הפכו למערכות מטשטשות צלם אדם. ואין כל סיבה שגם ארצות הברית יפת הנפש הליברלית והדמוקרטית לא תהפוך את תושביה הסומכים על  המערכת המתוקנת לכאורה לטובחי אדם, דוגמת המערכות הלא מתוקנות בגרמניה וברית המועצות. אי אפשר לקיים " ואהבת לריעך כמוך" אפי' על יסוד ורמת הדדיות ללא ממד הגובה  (כוונה לעשות חסד מעורב באהבה ]. או הזדהות ערכית ואנושית שהם מרכיבי האהבה העיקריים, ובד בבד גם מרכיבים השייכים אל הממד הערכי.

אהבה המכילה רק משיכה ישירה ופשוטה ללא ממד הגובה הערכי, איננה יכולה להשתייך   לגדר אהבה  שאינה תלויה בדבר. מאידך גיסא: אהבה ישירה וטבעית שממד הגובה מעורב בה היא בגדר מתוך שלא לשמה בא לידי לשמה.