|
|
פרשת בהעלותך תשס"ג.
המפגש בין עובד ה' לבוראו, המפתח לגיבושו של עם.
מה הוא המכנה המשותף לשרשרת של אירועים שבהם עוסקת פרשתנו, החסרים לכאורה רציפות שבהגיון. מה להעלאת הנרות על ידי אהרן הכהן ולפסח שני, ולשם מה יש צורך בחצוצרות למסע העם, שלא נוהל על ידו כי אם על ידי מסע הענן. מנהיגותו של משה זוכה בפרשתנו לפקפוק משהו, ומצדו הוא דווקא. אין משה המנהיג קובע את מסעי בני-ישראל. את בעית פסח שני מגיש משה לפתחו של הבורא ואינו בוש להודות שהוא מפקפק בזה, למרות שלכאורה יש צדק רב בתשוקה לקיים פסח שני שהוחמץ מחמת מת מצוה, מאותם שהיו נושאין ארונו של יוסף (סוכה כ"ה). הגיבוש מתקיים במסגרת הברית שנכרתה בסיני בין בורא עולם לעם עולם. ברית דינמית המקיימת את עצמה, בבחינת "חי נושא את עצמו" כששני בעלי הברית תורמים את יכולתם על פי נוסחת האתערותא דלתתא, מלמטה קרי, יוזמת השותף האנושי המעורר את התגובה הא-לוהית בצורה של בחירה מעוררת השגחה. בפרשתנו זוכה נוסחה זו להבהרה חשובה. יסודות הברית בסיני קבלו את תכנם על ידי ה,,קפצו והקדימו נעשה לנשמע". לשם מה היה צורך, אם כן בתגובה העליונה של ,,כפה עליהם הר כגיגית", שהרי הקדימו וקבלו עליהם את עול המצוות ללא כפייה. נראה שיוזמת המבקשים לקיים פסח שני היה בה כדי לבטא סתירה זו מינה וביה. גם משה בכבודו ובעצמו תהה ביישוב הסתירה וביקש ליישבה על ידי בית דין של מעלה. הגמרא בברכות פרק שמיני אלו דברים: מביאה המשנה מחלוקת בית הלל לבית שמאי בנושא הסעודה. יאמר בהערה תקדימית הבחנה בין ארוחה לסעודה. ארוחה מתייחסת לאוכל המיועד לאכילה, לשבור רעב ותו לא. המונח סעודה מכוון לארוחה שיש בה ערך נוסף על שבירת הרעבון בלבד. הסעודה נועדה לבטא חגיגיות. סעודת מצוה. זכר לשלמי חגיגה, שאף הוא נועד לצרף ערך של קדושה לאכילה גשמית בלבד. התורה טורחת לרומם את האכילה עצמה ממצבה הגשמי ומחייבת לצרף דברי תורה לכל ארוחה שיש בה יותר מסועד אחד. משנה במסכת אבות פרק ג' משנה ג': רבי חנינא בן תרדיון אומר: שניים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה, הרי זה מושב ליצים. אבל שניים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה שכינה שרויה ביניהם".. צרף לכאן את דברי רבי שמעון (בר יוחאי) ,,שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאלו אכלו מזבחי מתים.. אבל שלושה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאלו אכלו משולחנו של מקום".. המשנה בברכות: ,,בית שמאי אומרים מברך על היום ואחר כך מברך על היין. ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על היום". השוני מתבטא במעשה. לבית שמאי נוטלין ידיים לסעודה לפני הקידוש. לבית הלל מקדש על היין ואחר כך נוטל ידיו לסעודה. נראה שמחלוקת זו מקורה בשורשי ההבדל שבין האתערותא דלעילא לאתערותא דלתתא. הראשונה שייכת ליוזמה השמיימית במסגרת ה,,כפה עליהם הר כגיגית" והשניה ליוזמת הבחירה של האדם במסגרת ה,,נעשה ונשמע". שמור וזכור. השבת והחגים מהווים מפגש בין בני הברית. הקב"ה מקדש את השבת כשם שהאדם, אף הוא מצידו מקדש את השבת. זמן החלות של השבת נקבע מלמעלה. כאשר מתחילה השבת, חלים באותו רגע איסורי שבת, ענף ה,,שמור". אין איסורי שבת חלים מכוח היוזמה של האדם. יוזמת האדם באה לידי ביטוי ב,,זכור", בקידוש ובתכנים החיוביים שבענף הקדושה. מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל נראית שייכת לענפים הללו. בית שמאי רואים את השמור כמחייב ראשון, מרגע כניסת השבת, ולכן על האדם לחייב עצמו באיסורי שבת ולהכריז על כך על ידי ברכת היום תחילה. בית הלל שנטו לייחס לאדם את קירבתו לצד האנושי, ולכן חייבוהו לקדש על היין תחילה, קידוש השייך לזכור. יוזמי פסח שני יצרו ספק אצל משה, למרות שבעבודת ה' הכללית חובה על האדם ליזום תחילה מתוקף האיתערותא דלתתא. ממקור הבחירה. אלא ששבת ומועדים שייכים לבני הברית משני הצדדים, יש לפנות תחילה לשותף שבידו הסמכות, יקבע הוא אם לקבל את יוזמת האדם המבקש לצקת את תכניו האנושיים לתוך המסגרת הא-לוהית המחייבת תחילה, מכח ,,כפה עליהם הר כגיגית", או שמא על האדם לקבל עליו בהכנעה את החיוב תחילה, טרם יציע את יוזמתו. עינינו הרואות עד כמה מכרעת היא קבלת העול תחילה, יסוד שפרשיות הספר מעלות על נס. תפילת משה. משלושת בעלי התפילה הגדולים שנתברך בהם עם ישראל, אברהם, משה ודוד, תפילתו של משה היא הקצרה ביותר ומשמשת דוגמא שאין אורכה של התפילה ערובה ליעילות השפעתה. ,,א-ל נא, רפא נא לה". מובא בירושלמי הבדל בין דוד לאברהם. אצל אברהם נאמר ,,ומצאת את לבבו נאמן לפניך" ואצל דוד נאמר ,,ולבי חלל בקרבי" "לבבו" על משקל ,,בכל לבבך" בשני יצריך. כשאלה מקדימה יש לשאול, לשם מה יש צורך בתפילה. שהרי אין ספק שחוקיה של המערכת הקיומית, אין בהם ממש והם אחיזת עיניים לצורך הסתר פנים. ולכן אין עובד ה' המכיר באמת הא-לוהית מתיירא או מצטער מחמת פגעי ההישרדות, שהרי לאמיתו של דבר כל מאן דעביד רחמנא, לטב עביד, ואין בעולם ענין הראוי לבקש עליו מלבד סייעתא דשמיא לעבוד ולמלא את התפקיד שלמענו בא לעולם. מה, אם כן, ההצדקה להתפלל על בקשות קיום, פרנסה, ואולי אין סיבה אף להתפלל על יסורים, שהרי אצל הצדיק היסורים הם יסורים של אהבה. ניתן להשיב בנקל על קושיות אלו ולהבין את כוונת הצדיק לבקש סייתא דשמיא לעבוד את ה' ללא הפרעות. ועל היסורים הרי כבר נאמר ,,לא הם ולא שכרם". מכאן ההצדקה לבקש על הסרת היסורים. אלא שאין הענין כה פשוט, משום שאין אדם נקי מנגיעות על עצמו, ואף אם אין תפילתו שקועה כולה בתהומות האנוכיות, לכוונה הטהורה עדיין לא הגיעה. תפילה מעין זו היא תפילתו של משה. הזכה והטהורה שבתפילות, גם תודות לקיצורה המופלג וגם מצד המתפלל הטהור, חסר האנוכיות מכל וכל, כעדותה של התורה המעידה בו שהיה הענו (מחוסר האנוכיות) מכל האדם אשר על פני האדמה, ומי לך עד נאמן כתורה. איכותה הגדולה של תפילת משה, שלא היתה למען עצמו אלא למען מרים שלקתה בצרעת על שמתחה עליו ביקורת, שאף אם היתה מוצדקת לגבי כל אדם, לא היתה מוצדקת כלפי משה, והיה בביקורת זו משום חוסר הערכה (מחוסר הידיעה) לרמתו הא-לוהית שלא היתה לה אח וריע. והנה הנפגע בכבודו ובעצמו שוטח תפילתו למענה. הנמצא כזו לנקיון ולטוהר. וכך זכתה הקצרה והשלמה שבתפילות להתנוסס לאות ולסמל לטוהר הכוונה בתפילה. אצל אברהם נאמר: ,,ומצאת את לבבו נאמן לפניך." אצל דוד, לעומת אברהם נאמר ,,ולבי חלל בקרבי." כאן בשני לבבות וכאן בלב אחד. על משקל בשני לבביך, בשני יצריך. שלמות האדם מעניקה לו את היכולת לשעבד את יצרו הרע ליצרו הטוב. בשליטה זו משתמש האדם השלם ביצר הרע על מנת להעניק ממד של המחשה, של ממשות לעבודתו את בוראו, ממשות היונקת ממערכת ההישרדות, על חושיה, תאוותיה ומנגנוני הרגש שעוצמתם סוחפת את כוונת האדם כלפי אנוכיותו, עוצמה זו ניתנת בידו של האדם השלם לכוונה כלפי עבודתו את בוראו. החסידות השכילה להעניק את הדגש הראוי ליכולת זו, בדברים המיוחסים לבעל שם טוב ,, כי מבשרי אחזה א-לוה" לאמור, מן הראוי לאדם שיחוש את בוראו בממשות שהוא חש את בשרו. כמאמר נוסף בתהילים ,,לעשות רצונך א-לוהי חפצתי ותורתך בתוך מעי", תהילים פרק מ', ט', לאמור, כשם שחפץ המעיים למלאם בחומריות, כך חפצי לעשות רצונך במדה של ממשות שאין הספק יכול לכרסם בו מחמת הממשות שבו. זו מדתו של אברהם שעבד את בוראו בשני יצריו ממש, ולכן הפכה תפילתו לביטוי שלם, קודש ליסוד קיומו. לכמיהה, להשתוקקות המקיפה וסוחפת את מכלול הצרכים שבכל התחומים וההיבטים של עצם הקיום. דווקא אצל דוד, המתפלל הגדול והמקיף שבכל הזמנים זכתה התפילה להתנחל בלבבות של מרבית הנבראים בצלם, אולי דווקא בזכות היותה קרובה להישג ידו של כל אדם, קטן כגדול. ,,ולבי חלל בקרבי", בלב אחד, בלב שלם, לאחר שהצליח להשתחרר ממלתעות היצר, מן השעבוד לאנוכיות הטורדת והמשבשת את טוהר הכוונה. תפילה הכוללת אף את הבקשה לסייוע דשמיא להימלט ממלכודת היצר. ההסתפקות בלב שנותר בו חלל ריק, בבחינת "ואנוכי פיניתי הבית" היא התפילה השלמה,על משקל, אין לב שלם יותר מלב שבור, מלב שוויתר על פיתויי הקיום האנוכיים, על הממשות והעוצמה שבפיתויים הללו. אדם שוויתר מתוך הקרבה על התפילה נפוחת הצרכים הקיומיים. גם קטני אמנה בכלל מאמינים, אלו, תפילתם מתקבלת למרות היותה, כל כולה בסימן האנוכיות, ותפילתם קרובה לניצול מביש של כח התפילה לצרכים הקיומיים, ותפילתם בקשתם למלא את מבוקשם המכוונת לקנאה תאוה וכבוד ח"ו. ערך תפילה שכזו בעצם הכרתו של המתפלל בכתובת הנכונה, שלא פנה אל רהבים, לרופאי אליל ולפולחן שבאופנה אלא למקור התפילה, להקב"ה. תפילה-הכרה ביכולתו האין-סופית של רבונו של עולם. יש עוד בתפילה של עני ממעש זה מקיסמה של המצוקה שאין כמוה כדי לעורר את מדת הרחמים, דווקא מתוך ענותה וחוסר היומרות שבה. ,,והיא נחת רוח ליוצרו", כותב על כך בעל ,,החזון איש". ,,שתפילה בעת צרה, שאדם נצטווה עליה". כל אדם, בכל עת. סודה של תפילת העני, שהמצוקה הקיומית, שאין ממשית ממנה, סוחפת את כל תחושת הקיום, כקרבן עולה שכולו להשם, על קרבו ועל כרעיו, כך זוכה העני ממעש, קטן האמנה לרחמי אין קץ, בבחינת, וירד ה', וישמע ה' לקול הנער באשר הוא שם. היחס המשלים את ציר הבחירה וההשגחה. וענן ה' עליהם, להנחותם הדרך. על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו. ויש שבאותו יום היו חונים, מפרקים את כליהם ומיד אורזים, מעמיסים על חמוריהם ויוצאים לדרך, ללא תהיות לסיבה, ללא צורך בתכנון ובידיעת המסעות. אות לאמונה שלימה שאין בה פקפוק. והנה באה פרשת החצוצרות. ,,ותקעתם תרועה-ונסעו החצוצרות" וגו' לשם מה באו התרועות. התקיעות והתרועות באו ליתן ביטוי ליוזמת הבחירה של האדם. יוזמת האדם היא שגרמה להתארגנות המסעות, ואנו לתומנו סברנו שעל פי הענן יסעו. מכאן היסוד המנחה של הברית היוצרת שותפות מלאה בין חלקו של האדם מתוך הכרה ובחירה, הנפגשת ומשתלבת בהשגחה העליונה. אין סתירה אלא שילוב מושלם ברקמת העבודה בין בורא עולם ליציר כפיו. קבלת עול, בבחינת כפה עליהם הר כגיגית, הנפגשת לאורך המסלול בעמא פזיזא שהקדימו נעשה לנשמע. בבחינת זכור ושמור. כך בשבתות ובמועדים וכך בקרבנות וכך בכל פרט ופרט שבעבודת האדם את בוראו. מכאן הסיבה לבקשת משה למחותנו אל נא תעזוב אותנו. והיית לנו לעיניים. ואנו סברנו לתומנו שענני הכבוד היו להם לעיניים. אלא, שיתרו שהיה בעל וותק ונסיון בענין הא-לוהי, לימדם את סוד היוזמה הפעילה, ענין שאינו נהיר לעובד ה' המגלה לפתע את הנוכחות הא-לוהית הישירה, את מעורבותה של ההשגחה העליונה על כל צעד, ותגובתו הטבעית היא להעביר את ההגה לידיה הבטוחות של ההשגחה, ולפרש כל יוזמה והשתדלות מצידו כחסרון באמונה. מצד אחד ,,ויהי בנסוע הארון .. קומה ה' (ציפיה לישועה, ליוזמת ההשגחה(" ומצד שני ,,ובנוחו יאמר-שובה ה' למנוחתך" על מנת להשאיר מקום פנוי ליוזמת האדם: שובה ה' ופנה מקום לרבבות אלפי ישראל. שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושתי רבבות מישראל המתכנסים ויוצרים אחדות ביוזמתם הם. אחדות צריכה הכנה, ואין הכוונה ליוזמה של ארגון לעם רב של רבבות אלפים, הדורשת מאמץ ויוזמה בפני עצמה, אלא בהסכמת כללית של יהודים לשאת בעול המטרה הא-לוהית שהשלום והאהבה שוכנים ביניהם. למותר לציין שפגישת הבחירה מלמטה עם מעורבותה של ההשגחה מעל, אינה תהליך המתנהל על מי מנוחות ועליו לפגוש ולדלג על מהמורות המרפות את ידיו של משה, הרועה הנאמן ,,תשש כוחו של משה כנקבה" מביא רש"י. ומקבל עליו לחלוק בשמחה מרוח קודשו עם מנהיגי העם. ,,אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" יש בזה פתרון גם למתלוננים ולקטני האמנה, שהשראת השכינה איננה מצטמצמת במשה בלבד, אלא משתרעת על ראשי העם ומנהיגיו, יש בה כדי לפקוח את עיניהם ולעורר בהם לא רק את ההשראה היצירתית העליונה אלא את תחושת הבטחון הנוצרת מן השותפות, מן האחריות המתעוררת באדם כלפי הצרכים הקיומיים, אחריות המעניקה יכולת ליוזמה של פעילות מועילה.
|
|