פרשת בהעלותך תשס"ב.

                                             נסיונו  הכפול  של  עובד  ה'.

      "ויהי העם כמתאוננים".. י"א, א'. למה כתוב כמתאוננים. מן הראוי היה לכתוב מתאוננים. כמתאוננים משמע לא התלוננו תלונה מסויימת ומוגדרת, אלא החמיצו פנים, כאדם המקבל מתנה ואינו מגיב בשמחה אלא מחמיץ פניו. ממראה פניו משמע שאינו מרוצה. על כך נענשו בתבערה. ,,כי היו מדברים במר נפשם כאשר יעשו הכואבים".. היו מצטערים בעצמם לאמור מה נעשה ואיך נחיה במדבר הזה, ומה נאכל ומה נשתה ואיך נסבול העינוי ואיך נצא ממנו, מלשון מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו, שהוא לשון כואב ומצטער על עצמו" רמב"ן.

      התלונה השניה ישירה וברורה כוונתם: מי יאכילנו בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם (חנם מן המצוות. רש"י מספרי) ועתה נפשנו יבשה.. בלתי אל המן עינינו".. יש לעיין בתלונתם זו. שהרי היה המן לחם אבירים (מלאכי השרת). מזון רוחני שפותח לאדם שערי אין סוף של חוויות מענגות, טעמים לפי ראות עיניו, לפי החך של כל אחד ואחד, ואף על פי כן העדיפו את האוכל הבזוי ששילמו עליו בזיעת אפיהם, על המן שלא עמלו עבורו ובא אל פתח ביתם ללא טורח. וראו דווקא בעמל מצרים לחם חינם ולא במן. תמיהה נוספת על תלונת המן, שהרי יכלו לטעום במן גם את טעמם של הדגים האבטיחים השומים והבצלים, ומדוע התגעגעו למאכלים אלה. מסתבר שהיכולת לטעום במן מכל אשר יעלה בדמיונו של האוכל תלויה בדמיונו של האוכל,קרי בפעילות יצירתית יזומה, ככל מרכיביה המאפיינים של הבחירה החופשית. אם היה האוכל מן המן בעל אופי של עבד, המסוגל להגיב בלבד לגירויים מן החוץ ללא יוזמה ובחירה, ללא דמיון יוצר, לא היה מסוגל לטעום במן מאומה וטעמו בפיו היה דל לפי רמתו העלובה של אוכלו. מכאן זוית חדשה למאמר חז"ל כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו. לאמור שגם יצר הרע של הגדול בעל הדמיון היוצר , גדול בהתאם. לכן ראה רש"י לנכון לפרש חינם מן המצוות. עמל עבודת ה' עמל של יצירה, ביטוי לאיכותו של האני, מול עמל של הישרדות קיומית חייתית. והם מעדיפים עמל של גסות החומר על האתגר של איכות יוצרת. איכות הנרכשת במחיר מסויים, מחיר הפרישות וההרחקה מזיהומו של החומר. מחיר מול מחיר. עמל מול עמל. מהעדפתו של אדם אתה למד על איכותו, על אופיו, על מה שיש לצפות ממנו.

       יש לתמוה לכאורה על העמדת הברירה בין בחירה לבחירה. וכי מה יש לצפות מעובד ה' נאמן אם לא ציות עיוור ותו לא. כך נשקף עובד ה' בכל דת ודת. ביטול של הכנעה, ללא חופש בחירה, ללא עיון וגלגול צדדים של ספק, ללא פתיחת פתח ליותר מאפשרות אחת של קיום מצות הבורא, הריבון היחיד. והנה נגלה להם שאין טיבה של עבודת ה' דומה לכניעה דתית חד כוונית, מן הריבון אל העבד הצייתן בלבד, אלא, שומו שמים! פתיחת פתח של עיון ובחירה דרכו וחובת ההחלטה החופשית של העובד. האין אפשרות של בחירה מצד העובד סותרת את העבודה בסימן הכניעה המוחלטת, כיצד יש להבין את הדרך הדו-סטרית על בסיס של ברית על מישור ההדדיות. הדדיות בין בורא לנברא! הייתכן? על סתירה זו נעצר העם וחשש בהגיון דתי של ממש, כיצד יצליח ליצור קשר של קיימא עם בורא המצפה מן האדם להיות רבון במובן מסויים, על עצמו, לפחות. על איכותו היוצרת, על חופש הבחירה שברשותו, שברשותו הבלעדית, ובאותה עת לחוש כעבד כנוע בבחינת האידיאל הנשגב של ,,תמים תהיה עם ה' א-לוהיך". הקושי ליישוב הסתירה פורץ כל גדר של עבודה ופותח פתח לנסיון שמנסה האדם את עצמו בעיקר, אך נסיון הנראה כלפי חוץ כהיסוס, כחוצפה כלפי שמייא של בחירה בין דת לדת. כביכול. היסוס רציונלי קוטל באיבו התעוררות של רגש סוחף ונלהב. ,,וייחר אף ה' מאד, ובעיני משה רע". ה' הרואה ללבב מתייחס בחומרה משום שהוא רואה בזה תחילתו של דרדור שסופו כגורל התרסקותו של השעיר המשתלח אל ארץ גזירה. בבחינת חוסר אונים  בעמידה אל מול הפיתוי הקל שבקלים. אין הבורא חפץ בעבד נרצע חסר אישיות, חסר כבוד עצמי, ציבור של אומרי הן ללא עיכול,ללא הפנמה, ללא היזדהות עם הצו הא-לוהי. עדר. לא לאלו יעד ה' את תורתו, ואין הם ראויים לשידוד מערכות שמים וארץ על מנת לפנות את הטבע ולסלול מסילה ישירה בין עובד ה' לקונו. יצירה חדשה הוריד ה' לעולם השפל. נוכחות א-לוהית העומדת ומאירה בזכות עצמה ללא תלות בכח כל שהוא מכוחות הבריאה הטבעיים חומריים. לא ככל הגויים בית ישראל, אלא כי "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". לא על דרכי הטבע תהיה תפארתם אלא על אף, ולמרות חוקי הטבע. נצחון האבסורד. פריצת דרך בכוון הרחוק מן המצופה, מן המתוכנן מראש. תורה שלמדתי באף. אדם כי ימות באהל. שיטה שאינה סובלת כניעה כל שהיא למציאות הטבעית,וכל זאת ללא פרישה מרחיקה מחוקי הטבע. עבודת ה' המחייבת התייחסות לעולם ובכל זאת ללא שמץ של כניעה לחוקיו.

      בעיני משה רע, משה אינו רואה למרחוק כבורא העולם. הוא רואה את דרך הכניעה הפסיבית של עבד נרצע, שאינו מצפה כלום מעצמו. שעושה לעצמו חיים קלים, חיים שאין בהם כבוד עצמי. חיים ללא אתגר של יצירה. חיים ללא בחירה. עבודת ה' חד סיטרית, המנערת עצמה מאחריותו של השותף בברית, סופה שתיפול למעמסה על כתפיו שלו.

      ,,כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק. עבד שבמחיר הכניעה ידע אך דרישות מהריבון ומאומה לא מעצמו. הפצרותיו של משה לחותנו המבקש לעזוב ולשוב אל ארצו, אף הם נוגעים לעניינו. עצתו של יתרו לחלק את משאו הכבד של העם עם העם ולהחזיר אליו את הנטל הכבד, שיקח העם עצמו חלק באחריות על עצמו. משה היה צריך לנוכחותו של יתרו כתזכורת מחנכת את העם הנוטה להשתמט מנשיאה בנטל. "הרגני נא הרוג" משום שאין צורך בי כנושא בנטל ומורה בזה לעם את דרך ההשתמטות. משל הייתי אני המחטיא את העם וגורם לו לסמוך עלי בלבד כבמעשה העגל. לפי הכלל של אין מוקדם ומאוחר בתורה נראה שעניין זה, אפשר להעמידו לפני מעשה העגל, וכאן צפה משה מראש תוצאה מסוכנת זו, המעמידה בספק את רמת יכולתו הראויה של העם לשאת את דגל הנוכחות הא-לוהית בעולם כממלכת כוהנים ועם קדוש.

      ,,ואם כך את עושה לי".. תשש כוחו של משה כנקבה. קשר המאפיין יחסי אם עם תינוקה. יחס חד כווני, מהאם אל התינוק ללא ציפיה לתגובה מתאימה. משה רואה ביחסו זה אל העם יחס בלתי נסבל לאורך זמן ומבקש מהקב"ה עזרה. הקב"ה פותר את הבעיה דרך שבעים הזקנים: ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם. מצד אחד "למה משה דומה באותה שעה לנר שמונח על גבי מנורה והכל מדליקין הימנו ואין אורו חסר כלום." מצד שני משל לשומר פרדס הדורש מבעל הפרדס תגבורת שמירה. מזהירו בעל הפרדס שהתשלום הנוסף לשומרים ינוקה ממה שהוא מקבל. אין כאן איום על מנת שיהרהר משה בכדאיות בקשתו שעלולה משכורתו להצטמצם, שהרי משל הנר מבהיר שאין אורו של משה יחסר במאומה. נראה שיש כאן הבטחה שרוחו של משה, שלא דמתה לרוח העם שנמנע מכל יוזמת הבחירה והתנהג כעבד המגיב בלבד, רוחו של משה שהצטיינה בשלמות היוזמה, מרוח זו ישרה הקב"ה גם על שבעים הזקנים, והם יפיצו את אופיה זה המהפכני של עבודת ה' לכל העם.

      מאין לי בשר לתת לכל העם הזה". וכי לא האמין משה ביכולתו הבלתי מוגבלת של הקב"ה לספק להם בשר? דרישת העם היתה בסימן הפסיביות של קבלה ללא נתינה. על דרישה זו תוהה משה אם יזכו לסייעתא דשמייא, להיענות לבקשה אנוכית חסרת יוזמה והשתדלות. "עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא, שהוא דבר זר, נתעב". משום שאין דרכו של אדם להיות מקבל פסיבי. רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חברו. ומי שמקבל בלבד ללא יוזמת ההשתדלות, סופו שהוא קץ ומזלזל ודוחה בשאט נפש את מה שנותנים לו. כך בגשמיות, ברוחניות על אחת כמה וכמה. ביטוי נוסף לפנינו המדגיש את הצורך בעמל עד למסירות נפש של עובד ה', המצפה את המירב מעצמו ולא מבוראו. ותן בליבנו לשמוע, ללמוד וללמד,לשמור ולעשות את כל דברי תלמוד תורתך באהבה. יחסי בורא – נברא על מישור של הדדיות, מתוך השתוקקות של אהבה שאינה תלויה בדבר, ללא ציפיות לקבל תמורה. רק לתת ולתת עד כלות.

      ,,מי יתן כל עם ה' נביאים" הנער, גרשום בנו של משה, ויהושוע משרתו הנאמן. גם הם לא הסכינו לעבודת ה' החדשה על יסוד של הדדיות. ורואים בהתנבאותם של אלדד ומידד העזה של עצמאות הגובלת במרד. משה מפתיעם. הלואי שכל העם יעמוד על רגליו שלו ולא יפול למעמסה על משה, השואף לעצב עובד ה' עצמאי ואחראי לעצמו ולאחרים.

      ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח. ,,והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" יש להבחין בתאור התורה את משה בכעניו מאד, ומכל האדם אשר על פני האדמה. אם נאמר שענוותנותו של משה לא היתה לה אח וריע, נקל להבין שהיתה ענוותנותו בשיא. לשם מה ראתה התורה לנכון להדגיש את המאוד. נראה שענוותנותו של משה הצטיינה לא רק בהשוואה לרמת הענווה של כל הענווים האחרים, אלא שהיתה מיוחדת ומקורית באיכותה ולא רק בכמותה מתוך השוואה. מקוריותו שהיתה משוחררת לחלוטין מתלות במנגנון ההישרדות, ומנותקת מן המציאות המוגבלת. לפיכך לא היה ביכולתם אפילו של קדושי השם כמרים ואהרן, על אף קירבתם אליו, להשיג את נוראותה של ענוותנותו של משה שחרגה מיחסו של הבורא ית' לבן תמותה והתקרבה ליחס של פנים אל פנים, שאין בן תמותה יכול להשיג. לפי דברינו אפשר אולי להבין שמץ מדרגה זו בהיותה בתכלית המסירות היזומה, עד למסירות מוחלטת של וויתור על כל היקר המאפיין אף את הייחודיות המקורית של האני. ראה על כך בפרשת מטות על האבחנה בין האישי והפרטי. לאבחנה זו אפשר להבין את דרגתו של משה לאדם שכולו בסימן האישי המקורי ללא פרטי. כאן נכנס משה לסוד הדביקות הדיאלקטית של ביטולה היא קיומה, של אדם כי ימות באהלה של תורה, זוכה לחיים של תורה, לשפע בלי מצרים.

      הפרשה מתחילה וחותמת בתופעות השייכות לשיטה החדשה. תחילתה בפסח שני, דוגמא מרהיבה לאכפתיות היזומה של אנשים שלא הסתפקו בתגובה פסיבית בבחינת "עבר זמנו בטל קרבנו" וניסו ליצור הזדמנות לקיים מצות פסח בכל זאת. משה שידע את התשובה ללא ספק, רצה לעודדם בלגיטימיות של יוזמתם, ושיתפם כשותפים בני-ברית בתשובה, שיזכו להשתתף עמו בדיון שנערך בינם ולא רק בינו לבין הא-לוהים. "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם", הבה ונשמע יחדיו את תשובת ה'. ללמדם שביד כל אדם להתקשר ישירות למקור הא-לוהי בזכות האיכות הא-לוהית השוכנת בנשמתו של כל עובד ה' ואין הוא זקוק למתווך ח"ו.

      "עשה לך שתי חצוצרות כסף" עשה לך: משלו עשאם (יומא ג'). למה היו החצוצרות צריכות להיות משל משה. ולשם מה היה צורך בחצוצרות "למקרא העדה ולמסע את המחנות" שהרי ,,על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו". ללמדך שיש חובה ליוזמה פעילה מצדו של עובד ה', השתתפות של הדדיות בצו מלמעלה שלא יהיה בכוון אחד אלא מפגש בין יוזמת האדם באתערותא דלתתא לבין האתערותא דלעילא. מסלול העלול להיתפס כסתירה בין ניגודים, בין הנטיה לכניעה מוחלטת אל מול הצו הא-לוהי לבין הנטיה ליצור נוכחות א-לוהית באדם עצמו, נוכחות העלולה לפתות לגאוה הבאה כתוצאה מתחושת יכולת. בבחינת ,,פן אעשר וכחשתי ופן אורש וגנבתי". נסיונו של עובד ה' שנקלע בכף הקלע בין נסיון העושר לנסיון העוני. נסיון הכרוך בעקבותיו של כל עובד ה' ומנסה להכשילו. נסיון לעצמו ונסיון המושלך לרגליו של הבורא, בבחינת לנסות את ה', מן הסיבה הפשוטה ששני הנסיונות, של העושר ושל העוני נעשו על ידי ההשגחה העליונה ואפשר לטעון שהאשמה היא בה' שגרם לאדם להיקלע למצב של נסיון. הפתרון טמון ביכולת האדם להתנער ממנגנון ההישרדות של האגו ולהתמקד באני הא-לוהי, המשוחרר מתנאי הקיום, גם של העוני וגם של העושר וכולו מתמקד בפנימיות תפקידו לשרת את א-לוהיו ללא תלות בתנאי הקיום החיצוניים.