|
|
פרשת אחרי-מות תשס"ג.
השעיר המשתלח כבעיה קיומית.
,,ונפשי כעפר לכל תהיה" תפילה כמיהה להשתחרר מאחד השיעבודים הממררים חייו של אדם ומבטלים במחי-יד את חרותו לבחור את השתייכותו לקונו. התלות בגורמים מן החוץ מעכבים את ההשתייכות והדביקות במקורו השמיימי, בממד הגובה. ,,סוס ורוכבו רמה בים" עליונים למטה, תחתונים למעלה. כך משתחרר האדם מן הקבוע המדומה, מן הפחד מפני התקיף, המאיים, ונפשו משוחררת לחוש את צרכיו הפנימיים ממקור האני הא-לוהי ולדבוק במקורו. והנה נפלה עליו אימתו של השעיר המשתלח. מיד מופיע לנגד עיניו הפסוק ,,ושעירים ירקדו שם" ריקוד של מכשפות, שדים ורוחות, וריח של בתי קברות, והוא מוצא עצמו בצילו האימתני של.... קץ החיים. יוצא בריקוד עם ,,מותר האדם מן הבהמה אין". התלות בגורמי חוץ מלווה בתחושה של מוגבלות, של ערעור הקיום. התלות בממד הגובה יוצר תחושה של דביקות במקור החיים. של אין סוף. של התרוממות. של תוספת ברכה. מה מצפה התורה מן היחס אל השעיר המשתלח. ואכן, אין פרשני התורה מתחמקים מן הבעיה. יש הרואים בה קושי פילוסופי. מעין נסיון לערב את האדם עם כוחות זרים העלולים לשעבד את האדם לעבודה זרה ח"ו. כהרמב"ן הרואה בענין השעיר המשתלח כפרעון חוב לסמאל, משל יש לחשוש מכוחו המתייצב בניגוד לכח של מעלה ולהפריע לחיבור הנוצר בין ישראל לאביהם שבשמים. לאור החיים הקדוש גישה אנושית – א-לוהית, ללא ערבוב עם גורמי חוץ, ורואה בשעיר לעזאזל מעין תעלת ניקוז הזוהמה המצטברת מן השקיעה בחטא, המעידה על חולי היוצר מזיקים המתפשטים בגופו ובנפשו של החוטא, כל חטא יוצר כתם בל ימחה, ומן הצורך לשחרר את האדם ולנקותו מן החטא היוצר מחיצה המבדילה ומרחיקה את החוטא ממקור יניקתו העליון. חסד עשה הבורא עם יריאיו שנתן להם את שני השעירים למען ידעו להבחין ולהפריד בין מעשיהם הטובים לאלו הפחות טובים ולמען ידעו כיצד לטפל בהם. מה בין תקופת ה"גילוי פנים" לתקופת ההסתר. אלא שקיים הבדל של מהות בין המקובל כעיסוק בתשובה בתקופה של גילוי פנים (תקופת שני השעירים) בזמן שבית המקדש היה קיים, שבו לא היתה הפרדה בין האיכות החבויה והמסתתרת בשפיר חביון, לבין זו הקורנת מלמעלה על הבריאה כולה ומאירה דרכו של עובד ה'. בתקופה של הסתר פנים, אין המתרחש בפנימיותו מוצא את דרכו אל אור היום, וקדושה פנימית אינה ניכרת על פניה של מראית עיניים, ורע מודיע במסווה של טוב. אין שעיר המשתלח, אין עבודת הקרבנות, יתומים היינו ואין לנו לסמוך אלא על אבינו שבשמים שיאיר עינינו לעבוד את ה' ממקור הטוב שבקרבנו, עבודת ה' דרך עבודת המידות, מן המאור שבמקדש אל המאור שבתורה ושבנשמה הטהורה. דרך ההאזנה הפנימית להוראותיה, יש בה כדי לנתב את האדם אל המטרה שנקבעה עבורו מן השמים. במקום שני השעירים העושים את מלאכתו מופיעה ההכרה בפנימיות, הבנה ומודעות למצבו הרוחני של העובד, שהפכו למקור היכולת האבחנה בין טוב לרע. לכלים המשוחררים מהשפעות של גירויי הסביבה. יכולת לחשיבה עצמית ולבחירה חופשית התלויה בעבודת המידות ובעמל התורה בלבד. אין האדם תלוי ועומד עד שיחול שינוי בתנאי הסביבה, אלא תלוי ברצון, הכח המפעיל את הבחירה מתוכו ללא תלות בדבר מן החוץ. גם הדביקות ברבו המובהק, אינה באה במקום העבודה העצמית אלא יסתייע בהדרכת רבו על מנת להעמיק בהכרה בעצמו, בבחינת ,,אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". מכאן הזהירות הגדולה מטעות בראיית השעיר המשתלח כחפצא הקובע את תלות האדם באובייקט שאינו נובע מפנימיותו. שהיה החפצא, שבעידן גילוי הפנים היה ביטוי ישיר לנוכחות המציאות הא-לוהית ולא היה בו סכנה של תלות. בתקופה של חושך יכסה ארץ מסתייעת מדת הרחמים בשכינתא בגלותא, במציאות הא-לוהית שהעמיקה חדור לנבכי נשמתו של האדם ועשתה אותה משכן. מכאן ואילך הופך האדם למשכן לקדושה. לקדושה הנתונה בידו ולבחירתו הגמורה. כך נוצר מצב אנושי נושא קדושה, מצב של תורה, של הממית עצמו באהלה של תורה. של תלמיד חכם ההופך למקדש מעט, שהדבק בו, דבק בשכינה. מה נותר כיום מן השעיר המשתלח. גל של עצמות פורחות באויר המתקבצות לאידיאה ההופכת לאפיק ניקוז לאובייקטים מן הסובב והמאיים לשעבד את האדם ולהסיטו מכוון הגובה. כך מועיל השעיר המשתלח גם לעובד ה' מתוכו, לנקז את המאיים על עצמאותו ולשלחו לעזאזל. תפקידו של הכהן אינו ניתן לבחירה ולרכישה. קדושת הכהן ניתנה לו ממקור הקדושה העליונה וכמוהו כחפצא של קדושה. אדם כאובייקט בתקופה של גילוי פנים בלבד. מכאן ואילך, ממזר תלמיד חכם חשיבותו מרובה מכהן גדול עם הארץ, ללמדך שאיכותו של עובד ה' המטפח את נשמתו הא-לוהית בזכות עבודתו על מידותיו ובכח תורתו שיגע בה יומם ולילה, חשיבותו עולה על חשיבות החפצא של קדושה, אף בעידן של גילוי פנים. על אחת כמה וכמה בעידן של הסתר פנים, ואין לנו לא כהן ולא מזבח ואף לא שעיר שאפשר לשלחו לארץ גזירה. ואין לאדם להישען אלא על איכותו וכח בחירתו בלבד. (ראה על כך בהרחבה בפרשת קדושים).
פרשת קדושים תשס"ג.
קדושה אנושית – שבת.
,,קדושים תהיו כי קדוש אני ה' א-לוהיכם" י"ט, ב'. ,,כי אני מקדישכם" שמות ל"א, י"ג. ובגמרא (ביצה ט"ז.) ,,לדעת כי אני ה' מקדישכם, אמר לו הקב"ה למשה: משה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל. לך והודיע אותם. (מה טיבה של מתנה טובה זו) וממשיכה הגמרא: ,,נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו". אגב אורחא יש לעיין בלשון. בנתינת המתנה נאמר ,,נותן הקב"ה באדם. ובלקיחתה ממנו נאמר נוטלין. מכאן שאין הקב"ה נוטל את הנשמה אלא אחרים. והדבר אומר דרשני. מי הם הנוטלים מן האדם את נשמתו היתירה! בראש ובראשונה יש לעיין במהות הקדושה. מושכל ראשון וללא עוררין שהקדושה היא הדרגה העליונה, משאת נפשו של כל בן עליה, ואין למעלה ממנה. הרמב"ם רואה בה שער למלכות שמים. פתח לנבואה וכניסה לחיי נצח. שבירת המגבלות של מקום וזמן. גילוי האמת על סיבת קיומה של הבריאה, של יצירת האדם ומטרת קיומו, סודם של יסורים ונוסחת האושר השלם. השאלה הנוקבת: מה שיעור מסירתה לידיו של האדם, ועד כמה שותף הוא בהשגתה. הקדושה, מצב אנושי כולה, חציה או שמא מקור יצירתה בשמים היא, ואינה קנין האדם אלא בבחינת פקדון היא אצלו. מתנת שמים. וכבולעו כך פולטו. מה דרוש לו לאדם כדי להחזיק בה והיכן הם אויביה האורבים לנוטלה ממנו. ,,קדושים תהיו" לפי רש"י הכוונה נקודתית. לענין עריות בלבד. הרמב"ן מרחיב את הצו ומעלהו לרמה המושגית: על דברי רש"י: ,,שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה" מוסיף הרמב"ן ,,אבל בתורת כהנים ראיתי סתם פרושים תהיו... לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות.. עד שיכנס בכלל זאת הצוואה-הנקיות בידיו וגופו, שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני-אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים. וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה, כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני-אדם, לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות, אמר בכלל ועשית הישר והטוב שיכניס בעשה היושר וההשוויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו. וטעם הכתוב שאמר ,,כי קדוש אני ה' א-לוהיכם" לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים. והנה זה בענין הדיבור הראשון בעשרת הדברות".. וראה הלאה בפסוק ד' ממשיך הרמב"ן ,,ובמדרש ויקרא רבה הזכירו על הפרשה הזו, רבי לוי אומר: מפני שעשרת הדברות כלולין בתוכה: אנוכי ה' א-לוהיך, וכתיב הכא אני ה' א-לוהיכם. לא יהיה לך, וכתיב הכא ואלהי מסכה לא תעשו לכם. לא תשא וכתיב הכא ולא תשבעו לשמי לשקר. זכור את יום השבת וכתיב הכא ואת שבתותי שמורו. כבד את אביך ואת אמך וכתיב הכא איש אמו ואביו תיראו. לא תרצח וכתיב הכא לא תעמוד על דם רעך. לא תנאף וכתיב הכא אל תחלל את בתך להזנותה. לא תגנוב, וכתיב הכא לא תגנובו. לא תענה וכתיב הכא לא תלך רכיל בעמך. לא תחמוד, שבעשרת הדברות זוכה בפרשתנו לממד אנושי, ואהבת לרעך כמוך. מה ללאו של לא תחמוד ולואהבת לרעך כמוך אם לא טיפול בשורש המידות. טיפול מונע. שהרי אין אדם חומד ומצטער על שאינו שלו אם הוא של אהובו, שהרי שמח הוא בשמחתו של אהובו. ,,רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הירבה להם תורה ומצוות" ,,לא ניתנו מצוות אלא לצרף בהן את הבריות". קדושה בגברא וקדושה בחפצא אם היה משה בונה את בית המקדש, לא היה נחרב לעולם וחרון אף ה' על בניו שסרחו היה פגוע בהם. מכיון ששלמה בנאו בעזרת אמנים נכרים, "כילה חמתו בעצים ובאבנים" ולא בבניו. כיוצא בזה קדושה משמים שהיתה שורה על האדם היתה מאפסת את אישיותו המקורית ועושה ממנו חפצא של קדושה מעין כלי חסר איכות אישית, מעין רובוט המופעל מבחוץ ללא בחירה, ולא היה עונה על ציפיותיו של הבורא שיצר את האדם בצלמו כדמותו. לפיכך נטע הבורא את הניצוץ הא-לוהי כגרעין הטמון בנשמתו הא-לוהית שביסוד האני. מיסוד זה נוצרה הבחירה, המודעות וההכרה המאפשרת לאדם אבחנה בין טוב לרע ובחירה יוצרת ומקורית. שהיצירה בשיאה היא הקדושה. גם הקדושה העליונה לא היתה מתקיימת בעולם ללא היצירה ממקור האדם. מצוות ניתנו לצרף בהן את הבריות, מצד אחד, ולזכות את ישראל, מצד שני. לאמור, מלבד הערך הסגולי שבמצוות, קיימים בהן ערכים נוספים. סגולה אחת היא ליצור הזדמנות שבה יוכל האדם לצרף, ללטש ולעבד את איכותו הא-לוהית – אנושית. ללא תנאים של קיום המצוות היו נותרות האיכויות הללו חומרי גלם בעלי פוטנציאל של הרס עצמי. רחמנות למשל, ללא הכוונתה למטרה על ידי המצווה, היתה מנוצלת לרעה, בבחינת כל המרחם על האכזר, סופו שיתאכזר על הרחמן, כבמצוות צדקה של הרשעים הנכשלים בעניים שאינם מהוגנים וקופצים ידם מן הנזקקים באמת. מכאן לעקרון העובד כחוט השני וקובע את האיכות האנושית: איכות זו אינה נוצרת מן החיפוש אחריה מחוץ לאדם. היא נוצרת באדם עצמו. הטעות הנפוצה ביותר בנסיון האדם המבקש את האמת, היא מן הסתם החיפוש אחריה בחוץ. משל עומד האדם בפני שני מצבים. האחד אמת והשני שקר ועליו לבחור באמת. לאמיתו של דבר האמת והשקר נוצרים באופן בו מתייחס האדם אל המצב הנתון ומעניק לו משמעות ומתייחס אליו בצורה שבו הופך המצב למועיל או מזיק, לביטוי של ערכים או לביטולם. ,,הרי אני נותן לפניך את החיים ואת הטוב, את המוות ואת הרע", פסוק זה יתפרש על פי דרכנו כנתון, כתנאי קיום ומרכיביו, שהוענקו לאדם על מנת לאפשר לו להשתמש בשתי אפשרויות שוות. ביכולת הבחירה, יכולת המבטאת בצורה שווה וישירה את איכותו הא-לוהית, "ובחרת בחיים", קרי, על מנת שתסתייע במצב הקיומי שיצר ה' עבורך, להפוך עצמך לנוכחות א-לוהית. לנוכחות של קדושה. ככל שמרכיבי קיום אלו משתתפים בפעילות זו בצורה בלעדית יותר, כן תגדל הנוכחות הא-לוהית. הזנחה ואי ניצול של חלק ממרכיבים אלו תמעיט ותגרום לטשטוש הנוכחות הא-לוהית. באשר ישבשו המרכיבים הבלתי מנוצלים למטרת הקדושה, להגברת החומר שהוזנח שלא זכה להפוך לנוכחות א-לוהית. אין הקדושה נוצרת בעולם האידיאות הווירטואלי אלא זקוקה לגילום ולגיבוש של מרכיבי החומר דווקא. מה, אם כן, מוסיפה הפרישות לקדושה, שהרי יש בפרישות נטייה למעט ולצמצם את חומרי הגלם, וככל שאלו מצומצמים, כן יצמצמו את מימוש הנוכחות הא-לוהית, וימעטו בזה את מימוש הקדושה. למה התכוון הרמב"ן בדבריו על פרישות מן המותרות. נראה שיש להגדיר את מושג המותרות, בהיותם שונים מאדם לאדם. מה שמותרות לאחד, הוא חיוני לאחר. האחד חושני והאחר חושיו בלתי מפותחים. האחד בעל חוש אסתטי מפותח, והוא צריך אשה נאה וכלים נאים על מנת שתתרחב דעתו, דהיינו תבוא דעתו לידי ביטוי, והאחר נוטה למועיל ותו לא. האחד יכול לתפקד ללא אוכל וללא שינה יותר מחברו, בהיותו פחות מוגבל על ידם, והאחר מאבד שליטה על עצמו כשאינו מקבל את אכלו ושנתו בעיתם. זה וזה ברא הא-לוהים ולכן, צרכיהם שונים מלידה, ואין להרגלים ולחינוך פתחון פה, כפי שאכן סבורים הבריות. על האדם לכבד את צרכי קיומו החיוניים כפי שמתאר הרמב"ם בשמונה פרקים, המעמיד את תפקיד האדם על עקרון החיוניות ומכנה זאת בשם הכח המתעורר. עם הזנחת צרכי החיוניות ויחלש הכח המתעורר, תבוא חולשה על עבודת ה', בתפילה חלשה ובלימוד עייף וכו'. מותרות על פי יסוד זה יהיו עודף ותוספת על הצורך החיוני, וכל המוסיף גורע. שינה שלא לצורך, אכילה מרובה מן הצורך יסתמו את החיוניות לא פחות מאי סיפוקם. העודף ייקרא מותרות על כל המשתמע מכך, ויהוו מחסום לזרימת האנרגיה, ללא הפרדה בין האנרגיה הגופנית, הריגשית והרוחנית. מכאן שהקדושה תהיה ביטוי האיכות הא-לוהית בלבושה האנושי, באצילות הנפש, במידות התרומיות ובתכנים ובמטרות שכולן קודש לעבודת הבורא. לתפיסה השניה יהיה האדם כלי קיבול בלבד שעבר שכלול וליטוש עד למוכנות להכיל את הקדושה העליונה. קדושה שאין לה חלק באדם עצמו והיא שייכת למקורה העליון. נראה שאין ענין זה נתון למחלוקת בתפיסת הא-לוהות כפי שחוקרים רבים ששים לחפש מחלוקת, אלא שני צדדים לאותו מטבע. השבת. מתנה שהיא סגולה יקרה המצויה בבית גנזיו של הבורא, משמעותה, בראש ובראשונה שאיננה שייכת למרכיבי הבריאה ואף איננה חיונית לתפקוד האדם. גנוזה באוצרו של הבורא, היא שייכת לו בלבד. הוסף על כך שמתנה משמעה תוספת שאינה אורגנית, שבאה בנוסף, שיש בה כדי להעשיר, לסייע, ולהרבות איכות. משמעה סייעתא דשמייא. מעורבות מיוחדת שאינה מחוייבת המציאות. מעורבות שאיננה מאיימת על האיזון העדין של הבחירה אלא מוסיפה לבחירה כלי עידון וליטוש על מנת למיין ולהעמיק בדקויות שבתנאי המציאות, על מנת לבחור את הראוי והנחוץ בלבד, לעבודת הבורא, על פי הצרכים המיוחדים לכל עובד ה'. כיצד לקדש את החומר ולאו מילתא זוטרתא היא להתייחס אל החומר, להשתמש בו מתוך הזדהות אישית, חושנית, מתוך הנאה ושמחה. חידוש זה של הרמוניה עם עולם החומר נתקל בעוינות ובחשדנות על ידי המוח האנושי והוא כולו חידוש של תורת ישראל, שמוח אנושי אינו מסוגל לתפוס. כיצד לאחד ולא רק לגשר או להניח זה בצד זה אלא זה עם זה באיחוד מושלם, בין החומר והרוח. כניגודים משלימים. על מנת להעניק לאדם מודל, דוגמא של ממשות, המעניקה ממשות למשמעות כאידיאל לשלימות, למטרה זו ניתנה השבת כמתנה. ביום שבו שבת בורא עולם מכל מלאכתו העניק מתנה לשומרי שביעית, למקדשי שביעית, לאותם היוזמים את תוספת הקדושה מתוך עצמם, כביטוי לאני הא-לוהי, כביטוי לחלק א-לוה שבהם, אלו זוכים בסייעתא דשמייא ביכולת לשלב בקדושה הא-לוהית, הרוחנית גם את החומר ולחוש בו קדושה, כבנוכחות א-לוהית ישירה בבחינה של גילוי פנים. מצב של שלימות, שאת טעמו ישאו בפיהם מקדשי שביעית בכל נתיבי העבודה שבימות החול, מעין עולם הבא. בשבת נפגשות הקדושה העליונה עם קדושת האדם. בעידן של הסתר פנים חמור מתנוססת קדושת השבת ומאירה את חשרת ההסתר המאיימת לנתק את האדם השקוע במלחמת הקיום ממקור מחצבתו. קדושת האדם, בה הופך האדם ליוצר הקדושה. האיכות האנושית זוכה למשקל אובייקטיבי בעוד היותה סובייקט. ,,הקדוש, מאכלו קרבנות, שולחנו מזבח" כלשונו הקדוש של "המסילת ישרים" בשער הקדושה. הקדושה צומחת בראש ובראשונה מן הפנמת האובייקט אל תוך הפנימיות של האישיות. יכולת זו הופכת את המציאות האובייקטיבית על פיה. מכאן ואילך מאבדת האבחנה המקובלת בין טוב לרע את גדריה העצמאיים (שלא היו לה מעולם והיא בגדר אשלייה בלבד) ומקבלת משקל אנושי. הכוונה, איכות התכנים והמטרה, מוצאם ולידתם בפנימיות האני. פנימיות שפרצה את מגבלות הסובייקט והיתה לקובעת את הערך האובייקטיבי של המעשה. מצוה, עבירה, טוב ורע, צדיק ורשע התרוקנו מלבושם הפורמלי המוגדר והמקובל. ההפרדה בין העשייה וההוויה הפכה את עושה המצווה לנבל ברשות התורה. מעשה המצוה תלוי בכוונת עושה המצוה, ובעיקר ביוזמתו, במעורבותו המשקפים את מדת הבחירה, והיא הקובעת את ערך הקדושה המאחדת את עושה המצוה עם מעשה המצווה ומצטרפת לחשבון גדול של השגים, של מימוש הנוכחות הא-לוהית. למען האמת, אכן כך היתה כוונת הבורא מלכתחילה כשעלתה מחשבה מלפניו לברוא את האדם. אפשר לראות את חלוקת הבריאה בצורה זו. בראשית ברא א-לוהים את האדם מחונן באיכות שלא ניתנה לשום יצור לפניו. איכות זו היא ההכרה, המודעות העצמית, האינטרוספקציה, שהיא היכולת להתבונן פנימה, עד כדי שליפת האני והצבתו על שולחן הניתוחים של המצב הנתון. יכולת נוספת היא ההשקפה על העבר מתוך מבט בהווה, התכנון והציפיות לעתיד מתוך מבט לעתיד העוקב על מסלול המטרה. תחושת קיום בהווה החובק עבר ועתיד מעניקה לאדם שליטה של יצירה העושה בקיומו כבשלו. האדם נולד פעמיים. בראשית היתה הלידה הביולוגית. משם ואילך נתונה לידתו במו ידיו. כך מוליד האדם את עצמו וקובע בעצמו את גורלו. את הטוב ואת הרע יצר בעצמו, בהעניקו לקיומו משמעות על פי רוחו הטובה השורה עליו. כך קבע האדם את החוק ואת הסדר בבריאה בהעניק לו הבורא את היכולת להגדיר ולקרוא שמות לכל חי. שם שהיה בו כדי לשקף את האיכות המקורית של כל יצור. ואכן ,,לפתח חטאת רובץ" מגלה, מזהיר הבורא את האדם. היכולת ליצור טוב ורע טמון בין פתחי לבו של האדם. בפנימיותו. מדת הרחמים מתגברת ככל שמתגבר הסתר הפנים. מבלי שיפליג אל הרובד המיסטי אלא יחזור אל עצמו. האמת ניתנה להיאמר, שאם מסירת הטוב והרע ביד האדם נקבעה בו עם היולדו, יש בכל זאת הבדלים משמעותיים בדינמיקת ההתפתחות של מגמה זו. ההבדל בין טוב לרע. מה קדם למה. ,,יצר לב האדם רע מנעוריו" רוצה לומר שהיכולת ליצור יחס אל הרוע נקבעה באדם ,,משננער לצאת ממעי אמו" – לשון חז"ל. לעומת היכולת לבנות יחס אל הטוב שבו, מופיעה כשהגיע הנער לגיל מצוות. אם נזכור שגיל ההתבגרות הוא לידת ההכרה העצמית, בו מתחיל הנער להציץ מן החוץ פנימה, להעביר ביקורת שיש בה כבר שמץ של שיפוט אובייקטיבי, נסכים עם התיזה שתוארה לעיל, בדבר ההכרה, המודעות והבחנה המאפשרים הכרעה מתוך בחירה חופשית, שהיא יכולת הביטוי של האבחנה בין הטוב והרע, או אפילו גילוי עצם המהות של הטוב והרע. מכאן היסוד לגיל העונשין שבלעדי ההכרה העצמית מצוי הנער עדיין בקטגוריה של פסול דין. בתקופת ההשראה הא-לוהית בגילוי פנים לא היה האדם זקוק לאיכויותיו הפנימיות על מנת להבחין בין טוב לרע, שהרי היה העולם מאיר באור יקרות והשכינה היתה שורה על האוכלוסין שבארץ הקודש, היו הטוב והרע חשופים לאור היום. משגבר החטא עד שהסתיר בורא העולם את פניו, וירדה חשיכה לעולם, והתרבו ערפילי הבוקר וגם לילה, אמר שומר מה מילל, מה ההבדל בין הבוקר והלילה, ונפל האדם מדרגת הרוחניות המאירה את דרכו, ריחם הבורא על בריותיו וחיזק בו את האור הפנימי ככל שצומצם האור המקיף. כך החל האדם להאיר מתוכו על סביבתו באור המצוי ברשותו בלבד. ככל שיתחזק וישתמש באורו הפנימי, כן תגבר אחריותו על מעשיו וכן תגבר יכולתו לטהר את עצמו ולקדש עצמו בקדושה של מעלה, ללא שיהיה עליו לעלות מעל ליכולתו. דיו שיעמיק חקר בפנימיות האני הא-לוהי שבקרבו על מנת לשאוב מאוצרו שלו מלא חפניים של קדושה. אין הדברים כבולים בכבלי הרתוריקה והתחושות הריקות והמעורפלות. יכולת הקדושה מצויידת בכלים של ממש. השליטה העצמית, העבודה על המידות וליטושן מן הסיגים שדבקו בהם. ובעיקר, שיעבוד מרכיבי ההישרדות, המכאניזם הריק והפיכתם של מכשירי פעולה אלה למכשירי מצווה.גיוס החומר לביטוי הרוח. השליטה על נטיות ההישרדות המובהקות כקנאה, תאוה וכבוד לעבודת השם. בצוק העיתים, כאשר מאבד האדם את השליטה מחמת המציק, עומדת לו, יציאת מצרים כסגולה שנקבעה בו ומחיה את נפשו. לאמור,יציאת מצרים היא היכולת לצאת לחירות מכבלי המציאות הקיומית, שעה שזו התחזקה עד לערעור האיזון העדין בין יכולת השליטה של האדם במציאות לבין כח הכפייה של המציאות על האדם. במובן זה יש להבין את החיוב ,,בכל יום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים." במובן של היכולת שנקבעה בו לשקם את האיזון בין החוץ והפנים.
|