פרשת אחרי מות – קדושים תשס"א.

מעלות  הקדושה.

על פי אור החיים ושיטתו.

      אחרי מות אינו בא לקבוע סדר זמנים אלא לטפל במעמדו האישי והפרטי של עובד ה' מול האסון או הקורבן שהקריב למערכת. אור החיים המתחיל ,,ובחינה זו אין מכיר איכותה".. על הפסוק הראשון בפרשת אחרי מות. ראה רמב"ן על הפסוק ,,את משפטי תעשו" י"ח, ד'.

      ,,.. ובחינה זו, אין מכיר איכותה והיא מושללת הכרה, לא מפי מין האנושי ולא מפי כתבו, ולא תושג בהשערות מושכל הגשם. ולמשיג חלק מהשגה זו, תבדיל ממנו המונע אותו מהתקבל, ותכירהו על ידי סימניה, כי הוא זה הפכה מנגדת שונאיה, ותפעול בו פעולה רשומה לשלול ממנו כח המונעו והמקיימו, ולפעמים תמאסהו הנפש, ותריבהו מריבה גדולה, והוא סוד הוללות הנביאים! ולכשתתרבה בחינה זו בפנימיותו, תגעל הנפש את הבשר, ויצתה מעמה ושבה אל בית אביה. ואודיע למתבונן בפנימיות השכלת המושכל.  שהשכלת ההשכל תשכיל ההשכלות. ובהשכל בהשכלתו ישכיל, שמושכל מושלל ההשכל, וכשישכיל בהערת עצמו, ולא עצמו, ישכיל, שהמושכל מושכל ממושכל, בלתי מושכל מהשכל, והשכילו למשכילים ביחוד השכלתו בסוד נשמה לנשמתו ואז מותריו יהיו עטרי מלכים וכסאם, וכי יש חיים לחיים. שעליהם אמר משה ובחרת בחיים, בי"ת המודעות, ושוללת חיים הנשתוים בהרגש הכללי, ויברך ברוך א-לוהים חיים אשר סגל סגולה זו לסגולתו. אור החיים.

      י"ח, ד'. רמב"ן: ודע כי חיי האדם במצות כפי הכנתו להם. כי העושה המצות שלא לשמן, על מנת לקבל פרס יחיה בהן בעולם הזה ימים רבים בעושר ובנכסים וכבוד. ועל זה נאמר (משלי ג', ט"ז) בשמאלה עושר וכבוד. ופירשו (שבת ס"ג) למשמאילים בה עושר וכבוד. וכן אותם אשר הם מתעסקין במצוות על מנת לזכות בהן לעולם הבא שהם העובדים מיראה. זוכים בכוונתם להנצל ממשפטי הרשעים. ונפשם בטוב תלין.

      והעוסקין במצוות מאהבה כדין וכראוי, עם עסקי העולם הזה. כעניין הנזכר בתורה בפרשת אם בחקותי והשיג לכם דיש את בציר וגו', יזכו בעולם הזה לחיים טובים כמנהג העולם, ולחיי העולם הבא זכותם שלמה שם. והעוזבים כל ענייני העולם הזה, ואינם משגיחים עליו כאילו אינם בעלי גוף, וכל מחשבתם וכוונתם בבוראם בלבד, כעניין באליהו, בהדבק נפשם בשם הנכבד, יחיו לעד בגופם ובנפשם כנראה בכתוב באליהו, וכידוע ממנו בקבלה, וכמו שבא במדרשים בחנוך ובבני העולם הבא העומדים בתחיית המתים.." ולכך יאמרו הכתובים בשכר המצוות למען יאריכון ימיך, למען תחיה, והארכת ימים, כי הלשון יכלול מיני החיים כולם, כפי הראוי לכל אחד".

יחסו  של  עובד  ה'  אל החומר  והרוח

יחס בו-זמנית, בזה אחר זה, או זה במקום זה.

      יחסו של האדם אל החומר והרוח הופך לבעיה המעסיקה את עובד ה' וגוזלת את מירב המשאבים הפיזיים והנפשיים, בהיות האדם קרוץ מחומר בגופו וצלם א-לוה ממעל באיכותו. בין יתר הדתות שהבינו שיש להתמודד עם הכפילות האנושית, מצטיינת היהדות בייחודה. שאר הדתות בחרו בדרך הקלה ובפשטנות של טובים ורעים ראו את העדפת החומר כרע ואת נצחון הרוח על ידי דחיית החומר כתכלית הטוב. אין הדתות טורחות לעיין באיכויות שברוח ובוחרות בעצם דחיית החומר והמלחמה בו כפעולה רוחנית. לאמור, צדיק וקדוש הוא המזוכיסט הבוחר בהרס הנטיות של הגוף. כך מונה וויליאם ג'ימס, בספרו ,,החוויה הדתית לסוגיה" שלבים בקדושה, שאין בהם כל זכר לקדושה אלא שבע שלבים של מזוכיזם. המזוכיסט החמור מכולם, הוא הקדוש מכולם. כיצד, לחכמי הנצרות פתרונים. האיסלם רואה בצייות ובקבלת עול של פעולות ריטואליות שדבר אין להן עם ההתמודדות עם החומר את האיש הטוב, ללא צמצום של ממש בנטיותיו החומריות. מלבד עניינים שוליים, כשימוש באלכוהול או באיסור אכילת בשר חזיר. אין האיסלם פוסל את הנאות העולם הזה, מכל וכל. לסיפוק נושא המרטיר, מסירות הנפש, נושא שאין דת המכבדת את עצמה שלא תקדיש לו מקום של כבוד דוחק האיסלם אל מחוץ למסגרת החיים. "השאהייד" המתאבד על מנת לרצוח "כופרים" הוא הקדוש. לא בדרך חיים עסקינן, אלא בצורת המות. כך זוכה האלימות בדת הכוחניות, והרוצח לתואר הנצחי של קדוש. ומה מבטיחה דת זו לקדוש, אם לא גודש שופע של תענוגות בשרים בעולם הבא! כך בוחר האיסלם ללא תסביכים, ובמוצהר באימוץ החומר הגס והכוחני למטרה, אליה יחתור המאמין.

      התורה אינה עושה לעצמה עבודה קלה והיא נכנסת לעובי הקורה של יחסי החומר והרוח. בהיות התורה מקבלת את מהותו הדואליסטי של האדם, ורואה בשילוב הרוח והחומר נתון שיש לקבלו ולטפל בו כמות שהוא, כמושכל ראשון שאת שניהם ברא הא-לוהים,יש להעמיק בדינמיקה השוררת בין שני הניגודים ולהעמיק חקר בסוד ההשלמה הטמון במבנה המורכב ששמו אדם. סיווג השיטות השונות המחשבה היהודית על פי הדגשים השונים על הרוח והחומר, או על פי הצעות ההתייחסות והטיפול בשני מרכיבי יסוד אלה יהיה הסיווג המשקף והמגדיר המובהק והמשקף את השיטות המרובות והמגוונות על ריבוי המגוונים הדקים המאפיינים אותם. יש לציין שהצד השווה שבגישות כולן היא ההנחה שיש לקבל את הכפילות כמאפיין טבעי שאין לפגוע בו. השוני בין השיטות נובע, לדעתי לא מתפיסות פילוסופיות שונות אלא בעקרון הייחודית והמקורית המאפיינת את השוני שבין בני האדם. "כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות" ונוסיף, כך גם צרכי של כל יחיד ויחיד שונים, ויש לבנות עליהם ולכוונם למטרה הנכספת והיא קירבה א-לוהית ומימוש הנוכחות הא-לוהית דרך האדם, על קרבו ועל כרעיו ללא התעלמות ממרכיב ממרכיביו. על פי נוסחתו הממצה של האבן-עזרא במקומות אחדים. נצטט לצורך העניין את ניסוחו בפרשת מי מריבה ,,דע כי כאשר ידע חלק את הכל, ידבק בכל, ויחדש בכל אותות ומופתים."

      ,,אור החיים" הקדוש מתאר בפרשת אחרי מות, תאור ממצה מאין כמוהו את הדינמיקה של תהליך ההתייחסות של עובד ה' למרכיבי החומר והרוח. תהליך שאנו מאמצים כקו מנחה לשיטתנו. ,,ובחינה זו, אין מכיר איכותה, והיא מושללת הכרה, לא מפי מין האנושי, ולא מפי כתבו, ולא תושג בהשערות מושכל הגשם. ולמשיג חלק מהשגה זו, תבדיל ממנו, המונע אותו מהתקבל, ותכירהו על ידי סימניה, כי הוא הפכה מנגדת שונאיה, ותפעול בו פעולה השומה לשלול ממנו כח המונעו ומקיימו, ולפעמים תמאסהו הנפש, ותריבהו מריבה גדולה, והוא סוד הוללות הנביאים! ולכשתרבה בחינה זו בפנימיותו, תגעל הנפש את הבשר, ויצתה מעימה ושבה אל בית אביה.

      ואודיע למתבונן בפנימיות השכלת המושכל, שהשכלת ההשכל תשכיל ההשכלות. ובהשכל, בהשכלתו ישכיל, שמושכל מושלל ההשכל, וכשיכשיל, בהערת עצמו, ולא עצמו ישכיל. שהמושכל מושכל ממושכל, בלתי מושכל מהשכל, והשכילו למשכילים בייחוד השכלתו בסוד נשמה לנשמתו, ואז מותריו יהיו עטרי מלכים וכיסאם וכי יש חיים לחיים, שעליהם אמר משה (דברים ל', י"ט) ובחרת בחיים (ביית המודעות בב' הידיעה), ושוללת חיים הנשתוים בהרגש הכללי, ויברך ברוך א-לוהים חיים אשר סגל סגולה זו לסגולתו. עד כל לשונו אור החיים. כתב חידה לכל דבר.

      הנטייה לסווג כל ביטוי של קודש במחלקת הנסתר ולהפקידו בידיהם של המקובלים, נראית כהשתמטות מהמאמץ להתמודד עם הנגלה. אין הנגלה מילה נרדפת לפשטות, כשם שאין הנסתר מילה נרדפת לעמקות ולתיחכום.  להלן נציע פירוש על פי שיטתו המושגית שתתברר כקו פרשנות והבנה לכל משכיל המוכן למאמץ שכלי ולכל מעיין המנסה לחשוף קו מנחה, העובר כחוט השני בנרטיב המקראי. מן הראוי להתייחס לתורה שבכתב בכבוד ולנסות ולהעמיק בהיבט הרעיוני על מנת לרדת לעומקם של דברים. העמקה ליסודות ולשרשי הדברים תסייע בידינו להאיר את הקיום האנושי באור יקרות של היכל ה', וזו אכן מטרת הלימוד בעיון, להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד על מנת לשמור ולעשות. מטרת העיון יהיה אם כן למצוא את הקשר בין הבנת התורה להבנת המציאות, כל אחד בעולמו שלו וכפי כוחו, והיה זה שכרנו.

      הרמב"ן בפרשתנו בפרק י"ח פסוק ד, מוצא אף הוא לנכון לראות בסיפור הדברים מפתח למעלות הקדושה, תוך התמודדות עם הבעיה הנדונה. בעיית ההקבלה המלווה את יסוד החומר על ידי נתיב הרוח. שעל פי תפיסת התורה אין סתירה בין החומר והרוח אלא השלמה מאזנת. גם הרמב"ן רואה בדרגות השונות ביטוי שמלכתחילה, ולכל אדם מקום של כבוד ומילוי מוצלח של עבודתו, ואל ישאף האחד להגיע למעלתו של חברו, ואיזהו חכם, המכיר את מקומו. אם שמך זושא, היה זושא מלא ולא חצי משה משה רבינו. מכאן המימוש העצמי הרוחני שמעמידה היהדות אל מול המימוש העצמי של האגו, כמקובל בעולם המנוער מאידיאל של תורה.

"ודע כי חיי האדם במצוות, כפי הכנתו להם. כי העושה המצוות שלא לשמן, על מנת לקבל פרס, יחיה בהן בעולם הזה ימים רבים, בעושר ובנכסים ובכבוד. ועל זה נאמר (במשלי ג', ט"ז) ,,בשמאלה עושר וכבוד". ופירשו (שבת ס"ג) למשמאילים בה, עושר .  וכבוד. וכן אותם אשר הם מתעסקין במצוות על מנת לזכות בהן לעולם הבא, שהם העובדים מיראה, זוכים בכוונתם להנצל ממשפטי הרשעים. ונפשם בטוב תלין. והעוסקים במצוות מאהבה, כדין וראוי עם עסקי העולם הזה, כעניין הנזכר בפרשת אם בחוקותי, והשיג לכם דיש את בציר וגו', יזכו בעולם הזה לחיים טובים, כמנהג העולם, ולחיי העולם הבא, זכותם שלימה שם. והעוזבים כל ענייני העולם הזה, ואינם משגיחים עליו,כאילו אינם בעלי גוף, וכל מחשבתם וכוונתם בבוראם בלבד, כעניין אליהו, בהדבק נפשם בשם הנכבד, יחיו לעד  בגופם ובנפשם, כנראה בכתוב באליהו, וכידוע ממנו בקבלה, וכמו שבא במדרשים בחנוך  ובבני העולם הבא העומדים בתחיית המתים.ולכך יאמרו הכתובים בשכר המצוות, ,,למען יאריכו ימיך, למען תחיה והארכת ימים". כי הלשון יכלול מיני החיים כולם, כפי הראוי לכל אחד. עד כאן לשונו הרמב"ן.