פרשת שמיני תשס"א.

                                           אנטרופוצנטרי  ותאוצנטרי,  מה  חשוב  יותר.

,,איבעיה להו: טהרת כלים הוא דחמירי או דילמא שפיכות דמים הוא דזל". יומא כ"ג.

יום סיום המשכן שימח את הקב"ה כיום בו סיים לברוא שמים וארץ. המשכן כתיקון לחטא העגל וכהשלמת הנוכחות הא-לוהית עלה אף על הנוכחות שבגן העדן שבו היה האדם פסיבי, בעוד שבעבודת המשכן היה האדם המעורר הראשי של הנוכחות ולכן היה בו תיקון לחטא הראשון. פעילותו של האדם במשכן עוררה בעיה חדשה. מה חשוב ממה, ומה עומד בראש סולם הערכים של התורה: האדם שנשא על כתפיו את הנוכחות או הבורא שנשא על כתפיו את האדם עצמו, ומשה נראה כביכול כמקים המשכן. בקרובי אקדש ללמד ולהזהיר שאל יחשוב האדם שהנוכחות נשלטת ונמצאת בידיו. היא חשובה ממנו. הוא בשבילה ולא היא בשבילו. האדם עלול לחשוב עצמו לאלוה. מצד שני פיקוח נפש דוחה כל התורה כולה למרות שחייב האדם למסור את נפשו על שלוש העברות המפורסמות ו ,,כל ימי הייתי מתכוון מתי יבוא פסוק זה לידי" אם כן מה חשוב ממה. התאוצנטרי או הנתרופוצנטרי. תשובת התורה: לא אף אחד מהם.

      השלמות מורכבת מממד רוחני המשרה את איכותו ומשפיע על המציאות דרך העקרונות המנחים הנגזרים מאיכותו של עולם הרוח. עולם המציאות מעניק ממשות לעולם האידיאות ומשמש עבורו כזירת ההתממשות על פי חוקי הסדר והשיטה המאפיינים את חוקיו של עולם החומר. מצב אידיאלי זה הופר, בתחילה על ידי חטא אדם הראשון בגן-העדן שגרם לקרע מפריד בין רוח לחומר. עוד בשלב מוקדם זה ניזוקה ההרמוניה של האדם עצמו. מעתה היה עליו להישמר מן הפיצול שבאישיותו ולהיזהר מהשתלטותו של אחד מהצדדים על אישיותו המפוצלת. אצל האחד השתלט עולם החומר והטביע את חותם הממשות המוגדרת והמוגבלת על אופיו והתנהגותו. ואצל האחר שנהה אחר עולם הרוח גרמה נטייה זו לתלישות ולניתוק עד כדי התעלמות מן המציאות. מאז חש האדם תחושה של נרדף על ידי סכסוך של המציאות המפוצלת כשהוא נשלט, פעם לקיצוניות חד צדדית מכאן ופעם לקצה האחר. חיים של פיצול היו מלווים בתחושת סכנה קיומית שיצרה את מנגנון השימור העצמי, את המבוכה, החרדה והדאגה. להלן ננסה להתחקות אחר התנהגויות טיפוסיות הנובעות ממצב זה .של קרע קיומי. תופעות מתחום הדת, האינטלקט החברה כשלטון החוק, מעמדות, אי שוויון או שוויון יתר הגורם לטשטוש המקוריות והמיוחדות האישית כלאומיות, אנושיות,שוויון זכויות האשה, השואה ועוד.

      האינדוקציה ילדה את הסטטיסטיקה, והדדוקציה את המטרה האידיאלית. לא בכדי יצאו בעלי ההגיון הצרוף נגד החשיבה האינדוקטיבית. אם זה קרה גם אתמול וגם היום, מי לידינו יתקע שזה יקרה גם מחר. טענה שקשה לסתור כמובן. במלים אחרות, צירוף מקרים עדיין איננו עושה מהם חוק. משום מה הצליחה האינדוקציה להתנחל ולתפוס עמדה מרכזית, וכמעט בלעדית בתחום המדעים דווקא, על אף הציפיה לחוקיות סיבתית אצלם. הסטטיסטיקה מתעלמת מן החשיבה הסיבתית, ללא ספק. הדבר בולט במדעי החברה המנסים להבין תהליכי התנהגות. להבין ולא להסתפק בתיאור בלבד של התופעה. הדבר בולט בפסיכולוגיה המתיימרת להצטרף לקהילת המדעים הרצינית בזכות.. הסטטיסטיקה, ללא ניסיון להבין ולהסביר את גורם הסיבתי. גם הכלכלה מסתפקת בביסוס סטטיסטי מתמטי תוך התעלמות מהגורם הפסיכולוגי. למרות המרכיב האנושי החשוב שבה, שהרי מה היא כלכלה אם לא התנהגות של בני-אדם ביחס לפיננסים ולקניינים. הדדוקציה היא עקרון תאורתי ממנו נגזרות העובדות הגיוני או ערכי. כפרט הנלמד מן הכלל. כל עוד לא העלית בחכתך כלל, לא עשית כלום, משום שאין במכלול של עובדות, כלום, אם אינו מתארגן סביב עקרון מנחה, ויש להתייחס למכלול זה כאל צירוף מקרים בעלמא, חסר חוקיות.

      מסתבר שככל שמתמעטת הבנה, באיכות, גוברת הנהיה אחר הכמות. ותהיה מקרית וחסרת מבנה ארגוני, ככל שתהיה. יש כאן העדפת האישוש נוסך הממשות קצרת רואי על חיפוש מייאש אחר חקירה מייגעת של שורשי הדברים. חקירה הדורשת התמודדות עם איכויות ההתרחשות לאחר צירוף וזיקוק העיקר מן הטפל, וחשיבה יוצרת. עומד אדם מול עולם המסתבך והולך. בכמות, בקצב מהיר ובהיקף שעברו זה זמן רב את יכולת ההתייחסות האישית, עמידה מול מציאות זו מרפה את נסיונו לשלוט במצב, שליטה דרך התחושה וההבנה האישית. כשם שחברה שעברה את המסגרת השיבטית, בה חש כל יחיד שייכות אישית לכל היתר, זקוקה למערכת של חוקים,היוצרים סדר, ללא יומרות של צדק. כך נוצרה גישה מן החוץ ללא התחשבות בצרכי היחיד. כך השליך האדם המודרני אחר גוו את הממד האנושי, המהווה מסגרת להבנה, להזדהות עם הזולת ולביסוס הממד של האיכויות, של המוסר האישי ושל עקרונות – על. ממד של איכויות ערכיות המספק את הצורך העמוק של חברת האדם לארגון החיים על פי עקרונות, על פי ערכים ואיכויות. כל זה נדחה בבוז לטובת הגישה המכאניסטית השואפת לסדר תיפקודי במסלול של מערכת המתעלמת מכל השאר. ובעיקר, מן האדם כישות אנושית ערכית. מכאן הנטייה להתעלם מן החתירה לאידיאלים, למטרות – על ולתאוריות ערכיות. האהבה, בראש סולם של רגשות היא שהסתלקה עם מלוויה בהשאירה מאחריה עולם קר, עוין ומפריד, המונע מן האדם כל סיכוי למעורבות אישית ומזדהה. כך פוצל נזר הבריאה לטכנוקרט אטום ריגשית ואישית מצד אחד, ולאינטלקט תלוש ומנוכר מן הקצה השני, איש רוח ללא נשמה, נטול שליטה ויישום של ממש במציאות הקיומית. הטכנוקרט הקדום הופיע כבר בדור הפלגה כשהוא סבור שיוכל להתגבר על כל המגבלות שהציב לו הא-ל, מקור האיכויות. טכנוקרט שהבין שמציאות הא-ל מהווה סתירה לתפיסתו החומרנית ויש להילחם נגדה.

      ניסיון שנכשל כמובן, לאחר טירוף המערכות שיצרה הכוחניות שאיבדה את מטרת דרכה, מטרה ערכית כמובן. שכן אין לחלקים הטכניים המרכיבים את השלם תכונה להרמוניה הנוצרת מאליה מתוך המבנה של החלקים. אין השלם סך הכל של חלקיו. השלם, מקורו מעל. מעולם האידיאות המכוונות את החלקים ומאחדות אותם לכוון המטרה העומדת מעליהם ומעניקה להם ארגון למען.. ולא ארגון לשם עצמו. היעד הוא המלכד את החלקים. השלמות מורכבת מחלקים המלוכדים לקראת מטרה. באין חזון יפרע עם. כל מבנה בבריאה כפוף מלכתחילה לעקרון היעד, ולכן מצפה מן האדם שיעניק לו בחכמתו את יעדו. רק האדם, הבנוי מרוח ומגשם איבד את תחושת הקיום למען יעד, וכשהוא מפוצל, יצר יעדים נפרדים לכל אחד ממרכיביו המנגדים, וכך מעמיקים היעדים המנוגדים את הפער ומסכנים את עצם הקיום. איש הרוח התלוש מתקשה להשתייך למציאות הקיומית וחש עצמו מרחף בחלל ריק כשהוא סבור שהחירות (ההופכת להפקרות) היא העיקר. הוא מבטל בהתנשאות את חובת ההשתייכות ומאבד בכך את הממשות ואת כוח ההשתלטות המכוונת את המציאות. איש ההשתייכות למציאות הממשית חש בכוח המכני שבידו והוא סבור כבני דור הפלגה בשעתו שבידו לשלוט בבריאה ולכוון את המציאות לחפצו האנוכי מבלי להתחשב בעקרונות ובחוק האיכויות, המוסר והרוח. כך הופך העולם לגהינום, לאט ובהתמדה. היסוד הטבעי השומר על זיקה מתמדת בין שני החלקים, מצוי בעצם טבעו של האדם. והם הגבר והאשה. כשהם מתחברים הם קרואים אדם. מחיבורם נוצרת מציאות שלימה הנקראת אדם. ניתוקם זה מזה יוצרת מצב מסוכן. מר ממות ,,מוצא אני מר ממות את האשה" למה את האשה דווקא. משום שלאשה יכולת התחברות גדולה מזו של הגבר. לאשה כשרון השתייכות. הגבר נוטה להעדיף את החירות המנותקת מן ההשתייכות. חירות ההופכת להפקרות חסרת אחריות. לכן המפתח לשלמות היחידה הנקראת אדם מצוי ביד האשה. ואם איבדה האשה את נטייתה הטבעית להשתייך, התפקרה החבילה והפכה למטען חבלה – מר ממות. גם לה וגם לגבר.

      בברכת השחר שאומר הגבר ברוך שלא עשני אשה, כוונת הברכה להזכיר לעצמו את נטייתו להתנתק מן הממשות ולחזק את חלקו באחריות לפיצול, ולהזכיר לעצמו את אוצר האידיאות והרוח שהופקד בידו, שעליו להעניק מטרה ספוגת משמעות למציאות הקיומית על מרכיביה המכאניים על מנת לאחדם סביב היעוד הערכי. בלעדיו הופכת האשה מעזר לכנגדו. בהיות תפקידו עוסק ברוח, עליו לברך עליו כדי שידע להעריך ולהחשיב את תפקידו, שהפיצול בין הרוח והחומר טורח להשכיחו.

      לאשה, אין סכנת תלישות עד כדי שכחת תפקידה, בהיותה שלטת במציאות הממשית מכוח טבעה להשתייך אל המציאות. לפיכך אין היא טעונה ברכה מיוחדת נגד נטיית התלישות. בהיותה חלק מן המרחב והזמן אין היא זקוקה לתזכורת דתית דרך המצוות שהזמן גרמן, מכל וכל. על הגבר לשמור על עקרון היסוד, שללא אידיאל אין מציאות. ולכן עלול הגבר לראות עצמו במקום הא-ל ולעבור מעולם המציאות אל עולם התוהו.

      מכאן שחמורה שגיאתו של הגבר וסכנתו מאיימת על שלמות הבריאה, משגיאתה של האשה, משום שתלישות והתכנסות במציאות של תאוריות עלולה להתקיים, בעוד שניסיון השתלטותה של האשה מסמלת את ניסיונו של האדם הטכנולוגי לשלוט ולחוש עצמו אלוהים, יתפרק במוקדם או במאוחר מתוך עצמו כבדור הפלגה. כשהגיע האדם לרום המדרגה של שותפות בהקמת המשכן, התגשמות הנוכחות הא-לוהית בעולם. קרוב היה האדם לסכנת ייחוס תכונות א-לוהיות לעצמו, לאחר שזכה לממש נוכחות א-לוהית. לפיכך החליט הבורא לקדש את נוכחותו בקרוביו. כל הקרוב יותר, סכנת הטעות הנ"ל אורבת לו יותר. מכאן מות נדב ואביהו על הקריבם אש זרה, מגודל ההתלהבות לזכות להיות שותף כל יכול, העזו להחדור חדירה עמוקה מדי לתחום הא-לוהות. בבחינת הציץ ונפגע. ללמד לקח את האדם הקרוב לרוח, עד כמה מסוכנת הרוח בהיות לה נטייה להתעלם מן הכללים הממשיים והמגבילים שהציב לה הבורא.

       מכאן צומח אבסורד. נטייה תאוצנטרית נתפסת ביהדות דווקא, בניגוד גמור ליתר הדתות, כנטייה אנטי-דתית המסכנת את אושיות היהדות, יותר מן הנטייה האנטרופוצנטרית. בהיות זו האחרונה רואה באדם מרכז ומטרה לעצמה, אם תדע להעריך ולהוקיר את האדם כמכלול של מרכיבים ערכיים, אנושיים ספוגי רגשות בצד אלו המרכיבים המכאניסטים, קטנה סכנתה להתרחק מן הבורא. לעומת הנטייה לבטל את האדם לעומת האל כפי שנוטה לכך הראייה התאוצנטרית. ,,איבעי להו, מציבה הגמרא ביומא כ"ג: טהרת כלים הוא דחמירי, או שפיכות דמים הוא דזל" חז"ל מציבים בזה בעיית מפתח האורבת לאדם הנוטה לאחד מן הקטבים על חשבון הניתוק מן הקוטב הנגדי. טהרת כלים באה לבטא את הנטייה להפליג בנסיקה אל גבהים של רוחניות תאוצנטרית. האין בהפלגה תיאוצנטרית זו בגידה בעקרון האנושי המקודש של ,,וחי בהם, ולא שימות בהם" ושל ,,ונשמרתם מאד לנפשותיכם" שואלת,מעוררת הגמרא. היא המקשה והיא גם הקובעת בתשובתה את הגבול. אם הנטייה התאוצנטרית גוברת, היא באה על חשבון של זלזול בחיי אדם. מכאן שאין היהדות מכריעה לטובת הא-לוהות אם אין היא טעונה באיכויות אנושיות. לאמיתו של דבר מרחיקה היהדות לכת וקובעת שהאחדות המושלמת מורכבת משילוב משלים, מברית על יסוד הדדיות בין הנוכחות של הא-ל ושל האדם כשותפו הצמוד. כל תזוזה משווי המשקל הרגיש והפגיע ביניהם, מערערת את היציבות של הנוכחות הא-לוהית ושל האדם גם יחד. ואכן, רצופה ההיסטוריה בקורבנות אדם שהוקרבו באכזריות למולך התאוצנטרי. כך אכן יש להבין את הוויכוח ספוג הטרגדיה בין משה ואהרון. משה קצף! על אהרון שסטה משיגרת ההלכה ולא נטל את חלקו באכילת החטאת. אהרון מעלה את שאלת האיזון הטוען להתחשבות במצבו האנושי הפגוע: ,,הייטב בעיני ה' אם הייתי נוהג על דרך השיגרה ואוכל את חלקי בקורבן. האם לא היה ההיבט הא-לוהי ניזוק מחמת ההזנחה של ההיבט האנושי המשולב בו כבכלים שלובים. משה בעל הנטייה התאוצנטרית המובהקת נסוג ותופס את עקרון הכלים השלובים. ,,וייטב בעיניו", ללא שהוא נתקל בקושי או בצורך להגן על עמדתו התיאוצנטרית, משום שעקרון ההדדיות מקובל עליו כיסוד מוסד שיש לשמור עליו מכל משמר.

      איזון זה על בסיס ההדדיות מהווה נוסחת מפתח שיש בה כדי להעניק תובנת יסוד למצבים טראגים, אסונות ומשברים בדרך החתחתים שעובד ה' נאלץ לעבור בה. והשואה בראש כולם. מכאן פתח לניסיון להעניק זווית ראייה אנושית – א-לוהית לתופעה המעידה לכאורה על משבר עמוק בברית שבין האדם לבורא עולם, בבחינת ,,עזב ה' את הארץ" כטענת רבים. ולא היא. נראה שאין בשואה רמז לערעור הקשר בין האדם לבוראו. יש כאן, לעומת זאת, ערעור האיזון על פי המטפורה של הגמרא במסכת יומא. הנטייה להחמיר ולעלות על נס את ההלכה היבשה על חשבון קדושת החיים הופכת את הקערה על פיה, מסירה את העטרה מראשו של האדם, נזר הבריאה ועושה אותה לאמצעי בלבד, כמכשיר שרת למגמה התיאוצנטרית. האדם שהפך את חברו למכשיר, הוא שהביא את אסון השואה. לא הבורא. מאז המהפכה התעשייתית, הלכה והתגברה נטייה זו, שהגיעה לשיאה בשואה, בו הושפל האדם ואיבד את איכותו הא-לוהית – אנושית המשפיל והמושפל גם יחד, והפכו לברגים במכונת גריסה שפרקה את היצור האנושי למרכיביו המכאניסטים. החומר הפונקציונלי, הוא שעמד בראש מעייניהם של המפלצות המהלכות על שתיים. לא הבורא הגה רעיון עוועים זה אלא האדם שבגד בערכו האנושי.בשואה באה לידי ביטוי השורש המסוכן של האנטישמיות של כל הדורות. שנאת עשו ליעקב, שהפכה לחוק טבע. ,,בידוע" שעשו שונא ליעקב. חוק במובן של הנטייה המקוננת באדם בקביעות להפריד בין הרוח והחומר, בין המטרה הרוחנית למטרה החומרית, נטייה שהייתה לאם האינסטרומנט האנושי. ניסיון האדם להטות את הכף לטובת הכוחניות הוא שהביא על עצמו את האסון. ואל יאשים בו את הבורא אלא רק את עצמו. אין להתכחש לחלחול נטייה זו גם בין עובדי ה', כל אחד לשיטתו. מכאן שהכל שיחק לידיה של המלצות הנאצית. די אם נזכור את תפקידו הפעיל מאד של כל העולם ,,הנאור" באירופה, ואף בארה"ב, כדי שנבין את העוצמה המקיפה של הנטייה האינסטרומנטלית שגרמה לתופעת השואה, שגרמניה שעמדה בפסגת ה,,נאורות" המרושעת, שמשה לו כזרז וכמנהיג שהתקבל על הכל, מלבד חסידי אומות העולם הנדירים, שהאיכות האנושית השתמרה בהם משום שסרבו להשתעבד למכאניזם האינסטרומנטלי כוחני ששטף את העולם.

      הלקח לא נלמד משום שלא אותר השורש האינסטרומנטלי. החיפוש אחר הסיבות נמשך בכוון הנדוש של ,,הגזענות" כביכול, ואי השוויון בין המינים המעמדות והגזעים. חתירה לשוויון חגגה וגרמה לטשטוש פלורליסטי. טשטוש הסיבה האמיתית וטשטוש המיוחדות של האדם. של הפרט. של ההבדל בין המינים. משל תופעת הגבריות השונה מן הנשיות היא פועל יוצא של החינוך ולא של השורש המולד, המקיף ומאחד גם את הגוף וגם את הנפש והרוח. התפיסה האינסטרומנטלית מניפה בנדיבות אבירית מעושה את דגל הליברליזם, החופש השוויון והסובלנות כמסווה לתפיסתה הנוצרית, הסלחנית למראה, המאמינה שבעטיו של החטא הקדמון איבד האדם את איכותו המקורית ומאז משול האדם לתינוק רופס הסופג גירויים מן החוץ והם המעצבים את התנהגותו המורכבת מהרגלים בלבד. ולכן אין להתייחס לאופיו, משום שאין הוא משקף מיוחדות מקורית אלא הרגלים. באחת, האדם הוא נוף מולדתו וקורבן לעיוות החברה בה נולד והתחנך, ויש להתייחס בסלחנות להבדלי האישיות משום ש,,כבולעו כך פולטו" ואפשר לחנכו מחדש! תוך זלזול והתעלמות מאיכותו. יש לציין שסלחנות זו מתייחסת גם להיבט המוסרי. לכן מתעלמת הפסיכולוגיה מערכי מוסר כ,,טוב ורע". אין אליבא דהפסיכולוגיה התנהגות המשקפת טוב ורע, טיפש וחכם אלא בריא חולה. האדם נטול איכויות ואינו משקף אלא מכשיר מבית היוצר של החברה. מכאן שיש להתעלם מן הרגשות הנובעים מן היסוד האנושי משום שאין יסוד אנושי. הליברליזם אינו אנושי אלא מערכתי, אינסטרומנטלי, ולכן לא הצליח להתנער מן הכוחניות החייתית, ולא ניסה להתנער ממנה. מתוך צביעות הצליח להסוות את הכוחניות במסווה של התחשבות בשונה, בעוד הוא רואה בשונה הרגל בלבד, שאפשר לגהץ ולעגל את פינותיו. אין כבוד לרגשות ולכן אין כבוד לצרכיו העמוקים ברובד האנושי. יש הפקרות נשלטת על ידי החוק, המבטא את כוחניות החברה על הפרט. שיטת המיסוי כדוגמא. שיטת המיסוי בעולם החופשי מעוותת ביסודה, ולא מחמת הנתח הגדול מדי שיש להפריש למיסים. מחקרים רבים הוכיחו שאם יפרישו החברות הגדולות מיסים כנדרש ולא ישתמטו באמתלאות וטכסיסים שונים של רואי חשבון, היה די במיסים אלה כדי לספק את כל צרכי השלטון, ללא צורך לחדור לכיסו של האזרח הפרטי השכיר ואף בעל המקצוע החופשי כגון רופא, עורך דין, על אף הממון הרב שבעל מקצוע חופשי מצליח להרוויח. החדירה העמוקה של השלטון בענייניו הפרטיים של האזרח הפרטי נוגדת לחלוטין את עקרון החופש. חדירה היורדת לפרטי פרטים של חייו הפרטיים, צורת בילוי, הוצאות והכנסות שבתחום האינטימי אינה עולה בקנה אחד עם חופש הפרט. השלטון ממשיך בקנאות למרר את חייו של האזרח הקטן על מנת לשלוט בו, ועל מנת שייקל עליו לשלוט בו הוא דואג לעשותו רפה-אונים, חלש מכדי מרי אזרחי. הוא מאלצו לשלם מס כדי לגזול ממנו נתח הגון מעמל כפיו. המשלם הישר מתקשה להתעשר משום שרווחיו עוברים טיפול בהרזייה על ידי המומחים של מס ההכנסה. עשיר ידבר עזות. העני חלש מכדי יכולת למחות על ההתערבות בענייניו ועל גזל עמל כפיו. הסוג השני של מחנה החלשים הוא המנסה לעבור על החוק ולהעלים מס. חולשתו בפחד מפני החשיפה והתפיסה האורבת לו. ולכן הוא מעדיף לשמור על פרופיל נמוך ולא למחות בקול. כך מצליח השלטון לעשות רושם של ליברל, כשלאמיתו של דבר הוא רודה באזרח בתחום הפרטי הרגיש ביותר. הליברליות הגסה חסרת הערכים קיימת על תנאי לאמור, זכותך לקבל את חירותך כפי שאני הרודן הנאור מבין את המושג חירות. כך הליברליות, וכך הנצרות, אמה הורתה, המרעיפה אהבה על הכל בתנאי שיקבלו את תפיסת האהבה שלה, תפיסה המתייחסת אל האדם כאל יצור נטול ייחודיות איכותית שאינו מסוגל לקיים אורח חיים מקורי משלו ולכן יהא ראוי להתייחסות בתנאי שקבל עליו עול של האכנסיה כאפוטרופוס. אבסורד חוגג. כך הפלורליזם הסובלני המתייחס במידה שווה של זלזול למגוון ביטויי השוני שבחברה מתוך טשטוש המקורי שבכל המגוון ורדידותו למבנה משותף של כל מהלך על שתיים. אין הגישה הפלורליסטית מתייחסת בכבוד לשוני. אין היא מכירה בו, לאמיתו של דבר. כך סופח הפלורליזם למחנה המכאניסטי כמגוון נוסף למציאות משותפת, שהמאפיין אותה היה ונשאר בעל ערך תועלתי אינסטרומנטלי. עוד אינסטרומנט בסופרמרקט של המכשירים בני שימוש אד-הוק.

      מכאן נובעת הנטייה לדון בנושא השואה דיונים גורפים המתייחסים להיבטים תיאולוגים, היסטוריים וסוציולוגים, תוך השתמטות חומקנית  מן הדיון בסבלו של הפרט, שהרי השואה התייחסה אל הפרט כאל פרט נטול ערך תוך סיווגו ושייוכו לכלל שנדון לכלייה. ערך הפרט ואיכותו, הוא שביקשה השואה למחוק. את הכלל לא הצליחה למחוק, למרות כוונתה הזידונית. את ערך הפרט הצליחה והצליחה. גם הקורבנות נמנעו ונרתעו מהתייחסות פרטית. הניצולים, כידוע נמנעו מליצור שיח פרטי בנושא השואה, ושתקו שתיקה רועמת מתוך תיסכול, דכאון ושברון לב ספוג רגשות אשמה. היחיד סולק מן השיח. אם במישור הכלל נתקל השיח בנושא כאוב זה בבלבול שאינו מרחיק לכת, הרי דווקא במישור הפרט היה טמון פוטנציאל של תובנה, סובייקטיבית אמנם, אך בעלת משמעות של פורקן ותיקון כאחד. חיפוש אחר משמעות רלוונטית לי, כפרט, שחווה את האסון, שניצל ממנו, יש לי תפקיד המשתמע מן המצב. לתקן, להזהיר, להנציח, לשקם, כל אחד לפי יכולתו וכשרונו היוצר. יצירת מסלול פרטי סובייקטיבי אמנם, אך בר-ביטוי ובר יישום, מתוך התעלמות מכוונת מלהלך בגדולות ולדאוג לעולם, להסטוריה, לחברה ולבורא עולם. יפשפש במעשיו שלו עצמו ורווח לו. במופלא ממך אל תחקור. התחמקות מנתיב הפרט אל מסלול הכלל מותיר את הפרט נבגד ונשלל הזדמנויות לתגובה אישית. בדרך כלל נותר הפרט אכול רגשות אשמה על שנותר בחיים, על שבגד, ועל שנגזלה ממנו ההזדמנות לביטוי עצמי ייחודי, במישור של רגשות אנוש, שכה ניסו (והצליחו) למחוק בשואה. פשע שהוזנח ללא תקוה אף לאחריה. תפיסת הרוע שונה לחלוטין אצל היחיד מזו של הציבור. התפיסה הכללית מנסה לחפש פתרון בכוון האידיאות, בחיפוש אחר השקפה, אחר פילוסופיה שיהא בה כדי לשפוך אור ולו במעט על שבר אוניברסלי. היחיד זקוק לפרשנות נקודתית, במישור האנושי – ריגשי.

       הפרשנות הציבורית נוברת בחורבותיה של בעיית החטא ועונשו, ונותרת נזופה על ידי הזעקה, האמנם: קיים חטא הראוי, לעונש כזה. ליחיד נוח להתעלם מבעיית החטא ועונשו, שהרי אין בו כדי להניח את דעתו של היחיד על סבל של חינם שהיה עליו לשאת מחמת פשעו של הציבור. מה להשגחה פרטית ולחשבון הכללי.

       חשבון הגאולה, אף הוא שייך למיסטיקן השרוי בשולי המציאות ואינו מפיס את דעתו של הפרט שנגזר עליו להיות להדום רגליו של הגורל. מעטים בלבד יראו עצמם שייכים לחשבון רחוק מן המציאות, שהפך בשואה למציאות שאין זרה ממנו לתחושת הקיום הממשית של היחיד. הציפיה לגאולה במצב של הרס מוחלט היא נחלתם של בודדים בלבד, אנשי חזון מסרבי מציאות. כידוע, אין תפיסת היהדות, גורסת עתיד במקום הווה. חזון מתעלם ממציאות. התפיסה היהודית יש בה כדי להציע פתרון משולב ומשלים בין ההשקפה הכללית וחשבונו של הפרט. נקודת מבט היסטורית לאומית, יש בה נחמה פורתא, בהעניקה ליחיד תפקיד של גיבור לאומי, על אף היותו נושא את לפיד הייסורים.

      יחס של היחיד כלפי יקיריו שאיבד כאל קדושים, השם יקום דמם. מה שונה כאב השכול של הורה שאיבד את יקירו ,,שנפל כגיבור על הגנת המולדת" שאבלו הוא אבל של כולם, שזכה להכרה ולהשתתפות בצער, שמוזמן לטכסי זיכרון ולאהדת הציבור, הלאום, לשכול של היחיד שבנו ניספה בעניין רע כתאונת דרכים, כתאונה בטיול מסוכן ומיותר. שכול בודד, ללא שותפים לצער. שכול מיותר. התפיסה הדתית מעניקה ראייה משלימה ובת משמעות לשניהם, תערובת משלימה בין אוצר המשמעויות של היחיד לבין אוצר האידיאלים השמור לכלל. ,,על קידוש השם, העם והארץ". לכל הדעות: שליפת היסוד הדתי מתחת רגליו של הסבל מותירה את השכול מרחף בחלל הריק בסכנת התרסקות פושעת.

      הגורם האינסטרומנטלי אף הוא מקיף את היחיד והציבור כאחד. היחיד כמסכים לוותר על ייחודו ונכונותו להתברג במערכתיות, שהשואה הייתה תוצאה ישירה מתהליך זה.

      בעיית היחס בין היחיד לכלל: האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף, הציבור נענש בחטאו של היחיד, וזה נענש על חטאו של הציבור: וזאת על בסיס היחס בין קדושת החיים לבין קידוש השם. עניין זה נדון לעיל במאמר הגמרא בעניין טהרת כלים הוא דחמירי, או שפיכות דמים הוא דזל. עיוות מערכתי אינסטרומנטלית.

      נפלה נא ביד ה' וביד אדם אל אפולה,  תפילת משורר התהילים הדנה בבעיית הייסורים קובעת בצורה חד-משמעית את העדפת הייסורים מידי שמים על הייסורים בידי אדם. ייסורים בידי שמים מעידים על השגחה פרטית, על איכפתיות של הוקרה ואהבה ליחיד, שזנח את תפקידו החשוב והחיוני. שכדאי לשלוח לו תזכורת. ייסורים ממרקים עוונות. מכפרים. ייסורים של אהבה. לעומת ייסורים בידי אדם, כביטוי לשנאה, לרוע, לסימן רע מצד השמים שהתיאשו כביכול מאדם שאיבד את צלם הא-לוהים. אדם לאדם – זאב. ייסורי חינם, שאין בהם אהבה, תיקון וכפרה. ייסורים של סתם. של איבוד האיכות. המעידים על כוחניות מכאניסטית. חסרת משמעות. חסרת תכלית. אות מעורר דאגה של איבוד היחס הערכי לחיים. השתעבדות לאינסטינקט הקיום הריק מתוכן. עבדות לחיים כמות שהם. חיים כערך לעצמו אינם עומדים במבחן הקיום. באין חזון יפרע עם. כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם.

      א-לוהים יראה לו השה לעולה – בני לאמור: לא על האדם לקבוע את סולם הערכים של החיים. עניין זה מסור לנותן חיים לכל חי. הקב"ה מקומו של עולם ואין העולם מקומו.לאמור: לא הא-לוהים נתון ברשותו של האדם, אלא האדם הוא הנתון בידיו של הא-ל. ולא זאת, אף זאת. אין בכוחו של האדם לקבוע סולם ערכים, מה עדיף על מה. עם, ארץ, או כל ערך אחר,או דבר שבקדושה. חייו שלו או של האחר. מאי חזית דדמך סמיק טפי. אין דם האחר אדום מדמך שלך. ואינך רשאי לקבוע מי יוקרב למען מי כבתנורו של עכנאי (עיין דברינו בפרשת בהר-בחקותי בעניין). ההחלטה להקריב חיים למען אידיאל שמורה לבורא בלבד. כי לה' הארץ ומלואה.

     ,,א-לוהים יראה לו השה לעולה, בני" לא בידי נתונה ההחלטה מי יעלה לעולה, עונה אברהם על שאלתו של יצחק. אם יהיה זה השה, או אולי אתה. אין האדם רשאי לסחור בנפשות. עניין ההקרבה מופקע מזכות וחובת הבחירה. מסירות נפש משמש כמבחן לקבלת עול מלכות שמים ומסור כולו לצו מגבוה. מבחן של קבלת הדין ללא פקפוק מתוך ידיעה שאין ידיעה אנושית בעניין. עניין שמחוץ למרחב הקיומי. כל עוד לא חרג הקיום אל מחוץ לגבול אפשרויות ההצלה, חייב האדם לבחור באפשרות ההצלה לפי הצו של ה,,וחי בהם". הבחירה נותרה בידו, לקדש את ערך החיים, מצווה הדוחה כל מצווה אחרת, וזאת כאשר לנגד עיניו עומד הערך העליון של קידוש השם. נראה שזאת כוונת הגמרא ביומא שהוזכרה לעיל. לאמור: אם החמיר מדעתו בדין טהרת כלים והקריב בעבורם את הנפש, לא די שהכרעת דין זו שגויה, אלא שורשה נעוץ בזלזול בחומרת הפשע של שפיכות דמים. גילוי חמור של העדפת קדושת החפץ, האובייקט, על חשבון קדושת החיים.

      רק צו עליון מחייב מסירות נפש תוך וויתור על קדושת החיים. מצוות קידוש השם מתוך שמחה איננה כוללת בחירה אלא קבלת דין בשמחה כגזרה היא מלפני.גזרה שקיבלו באהבה. נתח נכבד זה ממרכיבי השואה תופסת קבלת עול של מסירות הנפש באהבה ובשמחה על ההזדמנות לקדש את השם. אין לראות במרכיב זה כל שייכות להבנת הסיבות שגרמו לשואה מנקודת המבט הכללית והעקרונית. לעומת זאת, יש ויש כאן נקודת התייחסות בעלת ערך מוחלט לחשבון הנפש שהיחיד מחוייב בו בהתייחסותו לבעיית השואה. מה זה אומר לי. במה, באלו הרהורים ומסקנות עניין זה מחייב אותי כפרט, במסגרת חובתי בעולמי. משתמע מכך עקרון חשוב. שיפוט הזולת חייב להיות מחוץ לתחום במסגרת חשבון הנפש של היחיד. מכאן שהוויכוח על צדקת המרד של גטו ורשה, כמוהו כמלחמת ישראל בערבים הוא חסר הצדקה ויש לדון כל עניין לגופו כתופעה קיומית של המעורבים הישירים בדבר. אין זכות לאדם מן החוץ לדון את המצויים בפנים.

      מותם של נדב ואביהו שימש כלקח המוכיח את המלכת האידיאה על החיים. במסירות נפשם הביאו בחשבון את הסיכון הכרוך למען ישמעו וילמדו לקח כל המתנדבים לעבוד את ה' בגופם ובנפשם,לקבוע יחס נכון בין קידוש השם לקדושת החיים. ,, רמז הכתוב הפלאת חיבת הצדיקים, שהגם שהיו מרגישים במיתתם, לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות חשיקות מתיקות עד כלות נפשותם מהם, והבן". אור החיים ט"ז,א'.