|
שבת
הגדול תשנ"ז.
הרציו והמיסטי
ביהדות.
הדתות והכפירה מתקבלות כשני מחנות
העוינים זה את זה. הכפירה נתפסת כמחנה
הנאורים "והקידמה" בעוד הדתות נושאות
את כתר הפרימיטיבים והאמונות התפלות. עד
כמה רציו וכמה מיסטיקה מכילה היהדות. כפי
שראינו מדברינו בפרשיות הקודמות, האבסורד
תופס מקום נכבד. ,,כולו לבן-טהור הוא" פרה
אדומה, טומאה וטהרה, קורבנות אין להם
ולרציו ולא כלום. היראה שייכת לפעמי
הגאולה של תשרי, והאהבה, ל,,בניסן ניגאלים"
חודש האהבה – ניסן. חודש היראה – תשרי. כמו
שנאמר בפרשה הקודמת, ניתן להגיע אל הנשמה
דרך האבסורד על ידי ההקרבה של מסירות נפש
יותר מאשר דרך חשבון הנפש הבהמית. גם נאמר
שבין אדם לחברו צריך רציו וחשבון הנפש –
עבודת המידות ורגישות לצרכי
הנפש של
הזולת הופכות
לעבודת ה'
ברוחניות שלך,
ורק בבין אדם למקום אפשר להשתמש בקפיצה אל
הנשמה דרך האבסורד.
ונראה שאין הדברים כפשוטם.
קידושין פ"א: המדרש מתאר את רבי חייא
בר אישי שניסה לעשות קפיצה אל הנשמה תוך
התעלמות מאשתו וממגע גופני עמה ופרש ממנה
זה שלוש שנים תמימות. באחת מנפילות אפיים
בתפילתו, הציצה אשתו דרך חור המנעול ושמעה
כיצד בעלה בוכה בתפילה שיצילו ה' מהרהורי
עבירה. הלכה והופיעה לפניו כפרוצה ונתפתה.
כשכר ביקשה ממנו רימון שהתנוסס בראש הענף.
מרוב תשוקה קפץ והוריד לה את הרימון. לאחר
מעשה חזר לביתו וראה שאשתו עסוקה בהכנת
עצים להסקת התנור והתיישב בין העצים וביקש
לדון עצמו לשריפה וגילה לאשתו את כשלונו
עם הפרוצה. גילתה לו אשתו שהייתה היא
הפרוצה כך שבעצם לא עבר כל עבירה. לא נתרצה
הבעל וטען שעבר עבירה בכוונתו והוא רוצה
לסיים את חייו שנכשל בהם. ספור זה ממחיש את
האבסורד שבעבודת
מידות ללא נשמה,רק רוח המתעסקת עם הנפש מובילה
לדרך ללא מוצא. אין מצליחים לשלוט בחומר
דרך עבודת המידות על ידי יראה ללא אהבה ואין
אהבת אשה וריע ללא אהבת ה'. ואין עבודת ה'
תוך התעלמות מאהבת הבריות כפי שעלתה לו
לאותו חסיד. כך אין יראה ללא אהבה בבין אדם
לחברו וגם יסוד הבין אדם לחברו – החסד
אינו
שייך כלל לרציו ולתבונה. המוסר שהשיגה היה
מוסר של גנבים ולא חסד של אמת. החסד שייך
לאבסורד של כל המתפלל על חברו – הוא נענה
תחילה, ואין חסד זה אלא על בסיס של אהבה,
אהבה שאינה תלויה בדבר – אהבה לא רציונלית.
לפי זה אין אפשרות להפריד בין רציו
לאבסורד והיהדות תדרוש רציו בתוך האבסורד
ללא הפרדה ביניהם. רק במקרים קיצוניים של
יש קונה עולמו בשעה אחת אפשרי הדילוג אך לא
בשאר המקרים.
מן המציאות של מחנה ,,הקידמה והנאורות"
נראה שכל סטייה לכוון הנאורות והכפירה,
מתלווה בסטייה מן הנאורות אל המיסטי
והאבסורד, אם לכוון חזרה אל הדת, ואם בכתות
מסוכנות ואם ברפואה אלטרנטיבית דווקא מצד
חניכי הקידמה שהתאכזבו ממנה. המיסטי
והרציו ירדו שלובים לעולם, וההפרדה ביניהם
מלווה בהרס ואסון לחברה. |