שמיני עצרת תשנ"ח.

 

יחסי אדם – א-ל עוברים דרך הטכסיות (הבעיתית) ובעיקר בדרך הקלאסית, דרך התורה בקרבנות החג בשמיני עצרת מצטמצמים עד למינימום: פר אחד, איל אחד, לעומת שבעים הפרים המוקרבים בחג הסוכות, ללמדך שחג של יום אחד זה סוגר מעגל של קשר בין האדם לבוראו. קשר מיבני העובר דרך האובייקט המוצב מול הסובייקט האנושי בדמות של טכס. סוכה, נענועי ארבעת המינים. עצם התפילה, ובעיקר בציבור מלווה בטכסיות לא מבוטלת. קריאת התפילה מתוך הסידור שרבים וכן טובים ממליצים עליה, ולא רק כסגולה המועילה לכוונה בתפילה, אלא עצם אמירת המלים בשפתיים דולקות וקריאת המילה בצורתה המודפסת. מה צריך לחוש המתפלל. שהוא מבצע פעולה הנדרשת ממנו על ידי הסמכות ההלכתית והוא מקיים בזה דין תורה ותו לא. או שהתפילה מהווה גם ביטוי אישי לתחושותיו הרגשיות, הרוחניות, ביטוי לכמיהה ודבקות, קשר עם הבורא וכו'! עד כדי הזדהות והטמעה של התפילה, משל היה מקור התפילה באדם עצמו ולא שימוש באובייקט מן החוץ, מן הספר, מן הסמכות ההילכתית, מלמעלה, אלא מתוך תוכה של החוויה האישית הפנימית.

האדם מצוי בד בבד בכמה מישורים: האישי, המציאותי חיצונית המוגדר בחוקי הישרדות מכאניסטית, ורוחני.במבנה דינמי תלת שלבי המתבטא בפסוק ,,לישועתך קויתי ה' " נע האדם ממישור למישור בכל מפגש עם המציאות כשהוא מבטא בה את מעורבותו. הטכסיות מבטאת נטיה להחזיק באובייקט כשם שיעקב נדהם כאשר חש שהתעלם מן הטכסיות המתבקשת כאשר נוכח בעקבות חלום הסולם שהוא מצוי במציאות של קדושה. היהדות מטפלת בצורך ההתייחסות לאובייקט בצורת טכסיות המשמשת אחיזה, ציר שסביבו נוצר מעגל ההתייחסות השלם לפי המבנה התלת שלבי. ללא טיפול מעגלי זה היתה הנטיה לטכסיות נעצרת בשלב ההתייחסות אל האובייקט כמצב מנוגד הכובש את האדם ומבטל את מציאותו העצמית מכל וכל והופך לטוטם ואת האדם לפגן, עובד אלילים. התייחסות זהירה שההלכה מהווה קנה מידה למתן הטכסיות המשתלבת במעגל התלת שלבי.

שמיני עצרת מהווה ביטוי לשלב הסופי המבטא את ספיגת האובייקט במירקם האנושי, בו אין עוד צורך באובייקט כבנקודת אחיזה. מצב של יחס של הדדיות והזדהות ישירה ואינטימית (ללא סיוע של האובייקט) עצרו, עכבו עלי יום אחד!

תפילת גשם שלא כבטכסים של חברות פרימיטיביות, תפילה זו מהווה דוגמא טובה למעגל ההתייחסות התלת שלבי. תפילה לכוח המשפיעה שפע. ב. תפילה למקור העליון של כל הכוחות שהאדם זקוק להם להישרדותו. ג. אמונה של הזדהות עם בורא עולם כמקור להתחדשות הקיום, הטבע והאדם בעיקר. לעצמו משל   היה מיכאל וגבריאל לצד באדם עצמו.

הנענועים של הלולב אף הם מהווים דוגמא למבנה התלת שלבי. מלבד הכוונות ההילכתיות המובהקות שהם הברורות והפשוטות ביותר לקיים את ההלכה ותו לא, ידועות כוונות קבליות של המתקת הדינים נראה שיש כוונה דינמית לפי המבנה התלת שלבי. שליטתה של יוזמת האדם המתייחסת לכוחות הקיומיים המקיפים את האדם מכל הכוונים. בשלב מתקדם יותר חש האדם שהתייחסות זו היא אישית ובשלב סופי הופך להתייחסות עצמית דוגמת מימיני מיכאל שהופך להיבט של האדם.