על המכון

מאמרים

פרשת שבוע

מונחים והגדרות

ישיבה

פרסומים והוצאה לאור

התמונה השבועית

צור קשר

פורום

 

 

 

 

 

פרשת ויגש תשס"ג.

 

ויגש    שלוש  גישות  -  שלושה  יסודות.

 

      אור החיים הק': ,,ואכן פשט הכתוב הוא, כי דבר ידוע הוא, כי מנהג המלכים, ישבו לפניהם גדולי המלכות ושריהם, והיה אם בא איש על דבר משפט, או דבר מאת המלך, לא יעמוד בהפסק בין המלך ושריו היושבים ראשונה במלכות, וחוץ לעגול יעמוד ושם ידבר, וכמו כן היה מדבר יהודה עד עתה, ואחר כך ויגש אליו, פירוש, שנכנס לפנים ממחיצתו ועמד בין המלך ובין השרים, כדי שלא ישמעו דבריו לזולת המלך".

      מה לחש יהודה ליוסף מעבר למחיצה. שיח מלכים? כמים הפנים לפנים מלב אל לב כיאה לאחים שגילו את הדם האחד הזורם בעורקיהם לבטח. לא משא ומתן שבין עבדים למלכם.

      הנסיון לייחס שורה של הגיון לטענותיו של יהודה כמשתקף ממבט ראשון לא נראה משכנע. שהרי שלוש הגישות שלמד יהודה מאביו: דורון תפילה ומלחמה יעילים כשהשימוש בהם מתנהל בסדר זהיר: תפילה נחוצה תמיד, לפני ואחרי ובאמצע. התפילה עומדת בזכות עצמה. לא כך הדורון והמלחמה. הפכים הסותרים זה את זה. הדורון יעיל כשהוא בא בראש. לשם מה לגשת למלחמה אם אפשר להגיע להבנה בדרכי שלום. אצל יעקב ועשו אכן הועילו הדורונות ומנעו מלחמה.

      ,,כי כמוך כפרעה: אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדונך" איום במלחמה ורק לאחר מכן הצעת הפיוס בעבדות. קשה לקבל גישה זו כגישה תלת שלבית. שהרי אין כאן שלב א' המביא לשלב ב', אלא ערבוב של טענות סותרות. התביעה להביא את בנימין כהוכחה לאמיתות דבריהם וליושרם אינה מתישבת עם חומרת פשעם כביכול. כך תפיסת הגביע באמתחת בנימין והנסיון להפוך נסיך לעבד. ואולי כל המאמץ של יהודה להשליט קו של הגיון בהשתלשלות הדברים רעוע כנסיונו של יוסף לבנות שורה של עלילות המוכיחות כוונות זדון מצד האחים. על מה נשען יהודה כשציפה מיוסף לקבל את טיעוניו, ומה היתה נקודת המשבר שגרמה ליוסף להרים את המסך. ואולי לקח נאה לפנינו כיצד יש להתמודד עם המיסתורין שבקיום. חידה מול חידה. אבסורד מול אבסורד, בבחינת עם תמים תיתמם, עם נבל תתנבל. ענה אויל כאולתו. אל תנסה להשכיל את הסכל. גישת התורה לחידת הקיום; בעמדך מול שני כתובים המכחישים זה את זה, חפש את הפתרון בכתוב השלישי המכריע ביניהם. לאמור, אל תיפול ברשת הרומנטיקנים המחפשים את הפתרון מחוץ או מעל לחיים, ואל תיתפס ליאוש האקסיסטנציאליסטים הנואשים מפתרון מכל וכל. אין החיים חידה סתומה אלא למכחישים פמליה של מעלה. פמליה הנשקפת מבעד לחרכים של המסך המכאני של הקיום הדו-ממדי. חפש את הנוכחות הא-לוהית שמאחרי הפרגוד על מנת למצוא את שורת ההגיון והתכלית שבקיום. את הנצח בחולף ואת גרעין האמת שמבעד למתרחש כתוצר של ממלכת האשליות. הפשטות שבאמת אינה מעבר לים ואין צורך לנתק עצמך מן המציאות על מנת לעלות לרקיע. בפיך ובלבבך לעשותו. האמת צומחת בערוגת האדם, שפתה שפת הלב והגיונה מידות טובות. חמלה, אהבה וחסד. כזו היתה שפתו של יהודה, לאחר שהראה ליוסף את כוחו בממלכת הכח ובממלכת הרוח; יקוב הדין את ההר. בדין מכרנו את אחינו, לעומת, והנה דמו נדרש. יש סיבה למתרחש, סיבה ישירה ונוקבת את מסך הזמן והנסיבות. אין כאן אשמת גניבה אלא דמו של אחינו, שלא ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו. יהודה מוכיח שהבין את יוסף ומגלה את קדושת החיים. וזנח את אמונתו בקדושת האידיאה הדורשת את הקרבת החיים למענה. תפיסה שראה יוסף מראש את זרותה וסכנתה.

      ברובד עמוק יותר לומד יוסף בחברותא עם יהודה במפגש המלכים לקח, לומד ומלמד, מה הוא היסוד שעליו בנוי המתרחש הקיומי. מה הוא ההבדל בין יסוד מוצק שהקיום נשען עליו לבין תלות שהקיום נראה כתלוי בו. אם ,,אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים" הוא הלקח, לשם מה ריבוי הדברים והנסיון למצוא בהם את שורת ההגיון לשוא. בטח בה' והנח להשתדלות המיותרת אם תלות כאן. ואם כוונת הדברים הוא חיפוש אחר משענת, יש להשתדל בחריצות לבנות מציאות ממרכיביה הנקודתיים של הקיום, על פי מתכונת מדוקדקת של נוכחות א-לוהית בעלת ממשות של המרכיבים המוחשיים שבמציאות, מלאכה מסורה וזהירה שאינה סובלת רשלנות, העלולה לערער את שווי המשקל העדין של המערכת כולה, מערכת עליונה שמרכיביה מרכיבים של ממשות, היא בנין פגיע בהיותו בנוי מסתירה מיניה וביה, שאיזונה דינמי, שאיזונה מתהווה ומתערער על פי היחס שהוא מקבל מן השומר שהמפתח לאיזון בידו, הוא האדם עובד ה'. אין כאן יסוד אנושי גרידא הנדרש מבעל המפתח להפגיש ולחבר בין הארץ לרקיע אלא גורם אנושי בעל איכות רוחנית ואנושית הנוצרת משילוב חרוץ של שניהם. בבחינת "אדם לעמל יולד", אדם שמלאכתו להפגיש את הרוח והחומר ולא להסתפק במפגש שיעשה את שלו. משום שמפגש בין ניגודים עלול ליצור הרס המבטל את שניהם. על עובד ה' מוטל תפקיד שאין יצירה גדולה ממנו, להחדיר תכנים של מעלה בעולם של מטה. להחדיר משמעות לממשות תוך שקידה על איזון מתהווה ומתמשך.

      רק בשבת מן הראוי להרפות מן השקידה על האיזון. מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת" במובן של טורח האיזון שנעשה כראוי בימי המעשה. באה שבת, באה מנוחה, ומתגלה היסוד המוצק שעליו הושתת העולם שמבראשית. יסוד שאינו תלוי באדם אלא קיים בזכות עצמו. התגלותה של הנוכחות הא-לוהית,המתגלה כיסוד של קודש, שהחול נשען ובנוי עליו ללא הפרדה. התפילה בקשה של ההבדלה בין קודש לחול מביעה את בקשת המתפלל להבחין בין קודש לחול, הבחנה דינאמית בלבד, שהקודש הוא המהות של שניהם. בשבת מיותרת הפעילות הדינאמית, פעילות העלולה לטשטש את המהות. הכח לראות בבהירות את המהות למרות ההשתדלות הדינאמית של ימי החול, הוא שורש בקשת ההבחנה. הניגוד לכאורה בין הטירחה לבין המנוחה הוא שורש הנסיון של עובד ה'.

      הבטחון בה' אל מול חובת ההשתדלות אינו תלוי על וו התקוע מעל למציאות או מחוצה לה, אלא נשען על יסוד מוצק של תחושת ממשות של הנוכחות הא-לוהית, שהמציאות בנויה ומשמשת לה מימוש. יהודה ויוסף מחליפים דעות בסוגיה זו. יהודה לוחש באזניו של יוסף שלמד את לקח היסוד האנושי, לקח שאינו בוש להודות שלמד מאסונו של יוסף. ויוסף אינו בוש להודות שלמד על תכניו של יסוד אנושי זה. תכנים של ערכים א-לוהיים, שהיסוד האנושי הוא הביטוי היחיד שלהם. מלבד תכנים אלה אין כל ערך המקנה חשיבות להבדל בין מלך לעבד. אני מלך ואתה מלך, טוען יהודה ליוסף, ושנינו מחוייבים לערך העליון. למען השמירה על ערך עליון זה אין לי כל קושי להיות לך לעבד. אך עליך לקבל עקרון זה ולהסכים שהיותך עבד לנו בעבר, אף הוא היה "לשם שמים", על מנת להגן על תורת האמת של אבא. לשם שמים עשינו מה שעשינו, בטעות אמנם, אך לא מתוך כניעה למידות מגונות של קנאה, שנאה או גאוה ח"ו. יוסף מגלה לאושרו שהמטרה בסובייקט, מטרת האדם הא-לוהי היא הקובעת את האמת הא-לוהית. עקרון שלמענו הוכיח הקרבה מוחלטת, אך חש בודד במערכה. עברי אנוכי, גונוב גונבתי מארץ העברים, כאבי סבו אברהם שהיה בודד בעולם, הוא מעבר מזה והעולם מעבר מזה, ולהפתעתו גילה שכאשר המטרה היא התכוונות לשם שמים, היא מטהרת כמקוה טהרה את כל הדרכים, אמצעי הקיום ומרכיביו, המוליכים אליה.

       דמעות גיל פרצו מעיניו. ולא יכול יוסף להתאפק. האמנם היו אלה דמעות גיל? דמעות וגיל, האין כאן סתירה? יוסף מנסה להוכיח לאחיו שאין מסלולים נפרדים במלאכת הקודש. זה בכה וזה בכה. נהר נהר ופשטיה. האין מתפתחת כאן נטיה לפלורליזם מסוכן. זה הליטאי המתבצר מאחרי חומת ההלכה. יקוב הדין את ההר, וזה מתמוגג כשהוא רוכב על גל הרגשנות הרומנטית כשהוא נסחף אל מים שאין להם סוף, ללא נתיב מוגדר וללא מטרה. הצד השוה בשניהם שהם מתעלמים מן המציאות התובעת התייחסות במפגיע על מנת לקדש את החומר. רק גישה זו מאפשרת את מימוש הנוכחות הא-לוהית בעולם. לא התלות בשמים תוך ניתוק מן האדמה היא דרכו של יעקב, ולא טביעה בגלי הרגש, דרך הנעדרת קביעות והגדרה ערכית והילכתית. סולם מוצב ארצה, על יסוד של ממשות א-לוהית ולא על אשליית הקביעות והמוצקות של עולם החומר שהרגשנות הדתית תולה על וו שבגובה. ההישענות מכירה במוצקות הניצחית שאינה תלויה במציאות זולתה. הבטחון בה' משמעו הכרה במציאות המוצקה של היסוד הא-לוהי כנתון יסוד, שעליו, ועליו בלבד בנויה המציאות של הבריאה כולה. בטחון ללא ערעור ביסוד זה מעניק תפיסה טהורה של השמים והארץ כאחד, ממנו יתד וממנו פינה לכל התרחשות כללית ופרטית, בכאן ועכשיו שבקיום, וגם בטווח הרחוק, השקפה החובקת מטרה ואמצעים ומונעת את טעות ההפרדה ביניהם. יוסף הצדיק מתפלל מתוך געגועים שאחיו וכל בית אביו יזכו להבין מציאות מורכבת זו. ליבון הסוגיא עם יהודה המייצג את השקפתם של האחים מוכיחה לו שהגיעו להסכמה עמו, בדרך ההפוכה, מן המציאות ההילכתית שהתעלמה מן המציאות הקיומית שבמרכזה האדם, הגיעו האחים להכרה באחדות הא-לוהית לאחר שנתגלה להם צערו של יוסף, סבלו האנושי נעשה עיקר שאסור להתעלם ממנו, לשמחתו. להפתעתו, לאחר שנוכח שמעז יצא מתוק. לאחר שגילה את האפשרות לגילוי האמת דרך התחככות עם הפשע, גילוי מפתיע זה שהמעבר דרך חשכת הרע משמש כור היתוך וצירוף לטוב ולטהור, שהתפטר מן הסיגים, מן המוגבלות החונקתו לעיתים, כשהוא מסתופף אחר כבוד בלבו הרגיש והרופס של הלב, כשעדיין לא התמודד הטוב עם המפריעים שבמציאות שבחוץ. כאשר לא נתקל ביצר הרע הרובץ לפיתחו של הלב. כשגילה את גאולת האדם דרך היסורים, נזכר ביסוריו, ולראשונה פרץ בבכי משחרר.

      היסוד שעליו נשען העולם, זה שעליו זכה האדם לבנות את הנוכחות הא-לוהית מכיל את השכינה שגלתה עמהם למצרים, הסובלת בסבלם והמצטערת בצערם. מכאן שהשכינה היא המימוש של הנוכחות הא-לוהית באדם. על פי זה נראה ליישב את תמיהתו של הרמב"ן המתמודד עם בעית ההאנשה שעורר הרמב"ם במורה נבוכים ח"א ועם הדירוג של אור החיים הק' על מציאות השכינה בעדת א-ל, בבית המקדש, בעשרה, בשלושה ואף באחד מישראל העוסק בתורה. נראה שאין כאן נוכחות מלמעלה אלא יצירה א-לוהית של נוכחות פרי עמלו בקודש של עובד ה' בכל דרגא שתהיה. ראה רמב"ן מ"ו, א. ואורח החיים ג': ,,אכן אשכילך כי הדרגות אור השכינה רבים המה. הלא תמצא שעשרה שיושבים ועוסקים בתורה.. שכינה שרויה ביניהם, ואפילו שנים ואחד... אלא ודאי יש הדרגות אין מספר להם להשראת שכינה, בסוד כי גבוה שומר וגו', ויתרבה האור בהשראתו כפי בחינת הסובב (הגורם) השראת השכינה".. מכאן מתברר כדברינו שהאדם הוא הגורם, ביכולתו להוציא מן הכח אל הפועל את הנוכחות הא-לוהית החבויה ביסודו הא-לוהי, בתוקף היותו נברא בצלם. יכולת זו אינה תלויה בתנאים וברצונו של אחר מלבד הוא עצמו בהעלותו אל הכרתו את עובדת היותו יסוד א-לוהי ויכולתו לחשוף יסוד זה. לא בשמים היא ולא מעבר לים.. בפיך ובלבבך לעשותו. וזה כל תפקידו בעולמו וחלקו מכל עמלו, להיות הדום לשכינה הקורנת ממנו.

      מציאות של ממש היא אך ורק מציאות שהאדם עשאה לנוכחות א-לוהית. חשוב לציין שרבים וכן טובים נתפסים לשטחיות ורואים במציאות א-לוהית מציאות שונה בתכלית מן המציאות הקיומית. משל מצוי עובד ה' בפלנטה אחרת מתוך התעלמות ואי שיתוף פעולה והתחשבות בנעשה מסביבו. וכך אמנם מתוארים הביוגרפיות, קורות החיים של גדולי עולם על ידי כותבי העיתים. משל היתה עבודת ה' מעל למציאות המשתנה. משל היתה הצלחתם של הצדיקים בהקפיאם את המציאות והעלותה אל מעל ומעבר למקום ולזמן. ולא היא. עבודת ה' היא האמנות לחשוף בכל מצב, ויהיה טוב או פחות טוב, את האיכות של הנוכחות הא-לוהית שמצב זה בא להמחיש. היות עובד ה' נשתל במציאות מסויימת באה לציין שעליו הוטל התפקיד לחשוף את הקדוש שבמצב, ואם במציאות קשה עסקינן, יראה עובד ה' כמחמאה והכרת ההשגחה ביכולתו להפוך מציאות זו לקידוש השם, ולא ככונה לנסותו על מנת לצערו. הצדיק נשען על מציאות על מנת למלא את תפקידו כמוציא את יכולתו שלו מן הכח אל הפועל. דרך המציאות שהוא נתון בה. ואכן כך יש להבין קטע מפתח ,,בנפש החיים" להגר"ח מוולוזין שער ג' פרק י"ב: ,,ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינים ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל. כשהאדם קובע בלבו לומר הלא ה' הוא הא-לוהים האמיתי, ואין עוד מלבדו ית' שום כח בעולם,.. והכל מלא רק אחדותו.. ומבטל בליבו ביטול גמור, ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם, ומשעבד ומדבר טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ב"ה, כן יספיק הוא ית' בידו שממילא יתבטל מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם, שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל." העיון השטחי בקטע קדוש ונפלא זה נוטה לפרש את הגישה כהתעלמות מן המגוון והמיוחד למצב המסוים, תוך האחזות בגרעין של המציאות הא-לוהית הטמון בו תוך התעלמות מכל היתר. ולא היא, אלא ההיפך הוא הנכון, שיש דווקא להתייחס בעיון ובדקדוק רב בפרטי המציאות ובחיפוש המאפיין הטבעי והשונה בה מכל מציאות אחרת על מנת להשתמש בה לביטוי הגרעין הא-לוהי הטמון בה ובמרכיביה ובפרטיה המיוחדים והמאפיינים אותה.

      בין אברהם לנח, ובזה היה שונה אברהם מנח, שהיה נח תלוי בבורא ,,את הא-לוהים התהלך נח", שהיה צייתן וקיים רק את שנצטווה. מציאותו הא-לוהית היתה סגורה בתיבה ללא כל שייכות לעולם, בעוד אברהם ידע ליצור מציאות א-לוהית מכל מצב, כולל זה הבלתי צפוי והבלתי משתלב במציאות הטבעית. לא היה אברהם תלוי בא-לוהים אלא ידע להישען על האמת הא-לוהית שהיתה מצויה בו בבחינת ,,התהלך לפני.."

      כך נראה ההבדל בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד. יוסף חתר לשלימות המוחלטת ושילב רגש ושכל תוך אכיפתם ושילובם המושלם במסלול ההלכה. תביעה קיצונית זו לשלימות לא היתה יכולה להיות לנחלת הכלל. שילוב מושלם של מידת הדין במידת הרחמים, נחלתם היא של עובדי ה' שהגיעו לאכסדרה בלבד. לכן אין לדרך זו קיום משום שאין היא יכולה לעמוד מול לחצי הקיום וצרכי האדם. ולכן מת יוסף לפני אחיו, ומשיח בן יוסף נהרג. אך זכה יוסף שנהפך לדוגמת מופת שהקובע אותה למטרה יצליח להגיע קרוב אליה לפחות. בעוד שהקובע את המטרה הבנויה על עקרון היחסיות, לא יצליח להגשים גבוה ממדה בינונית בלבד.

      לכן מקדים משיח בן יוסף את משיח בן דוד. זה נהרג וזה זוכה לחיי נצח, בהיות דוד בסימן ההתייחסות ונקרא "עדין העצני", עסוק בשפיר ובשלייה של צרכי הקיום של העם הפשוט בעוד ראשו ורובו בגבהי מרומים, וזה וזה נתקיים בידו. יוסף נוכח שיהודה מקבל מלכתחילה את דרכו המורכבת בשלמות מכל צרכי האדם, רגש, שכל, הכלולים יחד במסלול ההלכה. דרכו של יוסף, דרך המלכתחילה, סוללת את דרכו של יהודה.