פרשת תצוה

פרשת תצוה תשס"ג.

כבוד האדם - כבוד ה' - יציר כפיו של האדם - יציר כפיו של הבורא.

,,ושכנתי בתוך בני ישראל" לקבל עבודתם ברצון ולשמוע את תפילתם. ,,והייתי להם לא-לוהים: מנהיג ענינם בלתי אמצעי, ומאותות השמים לא יחתו, להיותם נכבדים לפני יותר מן השמים, שהנהגתם על ידי מניעיהם ומזה יתחייב ניצחיותם.

,,מזבח מקטר קטורת" שיספיק בו מעט אש, וקטורת בלבד, ולא יצטרך להיות חלול ולמלאותו באדמה, כמו שהוצרך למזבח העולה, לעשות האש תמיד על האדמה, אבל היה האש בזה המזבח על ציפויו שהיה של זהב. ובהיות האש מועט, לא הספיק לשרוף את גרם המזבח שהיה של עץ. ולא הוזכר זה המזבח עם שאר הכלים בפרשה תרומה, כי לא היתה הכוונה בו. (1) להשכין הא-ל ית' בתוכנו, כמו שהיה הענין בשאר הכלים, כאמור ושכנתי בתוכם, ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו. גם לא היה ענינו (2) להוריד מראה כבודו בבית, כענין מעשה הקרבנות, כאומרו ונועדתי שמה לבני ישראל, וכן העיר משה רבינו באומרו זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא עליכם כבוד ה'. אבל היה ענין זה המזבח. (3) לכבד את הא-ל ית' אחרי בואו לקבל עבודת עמו בקרבנות הבוקר והערב, ולשחר פניו במנחת קטורת, על דרך ,,הבו לה' כבוד שמו, שאו מנחה ובואו לפניו". ספורנו כ"ט, מ"ה.

,,לשכני בתוכם" על מנת לשכון בתוכם. לשון רש"י. ויתכן שיאמרו וידעו בשכני בתוכם כי אני ה' א-לוהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, רק (על מנת) בעבור כי אשכון בתוכם. וזהו תעבדון את הא-לוהים על ההר הזה. ויפה פירש. ואם כן יש בענין סוד גדול. כי כפי פשט הדבר השכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה. אבל הוא כענן שאמר הכתוב ישראל אשר בך אתפאר, ואמר יהושע, ומה תעשה לשמך הגדול, ופסוקים רבים באו כן, אוה למושב לו, פה אשב כי אויתיה, וכתוב, והארץ אזכור." רמב"ן.

הספורנו רואה שלוש מטרות בעבודת המשכן:

הראשונה לקרב את נוכחות הא-ל לעובד ת'.

השניה להעניק לעבודת ה' ממד מעשי חדש-עבודת הקרבנות.

והשלישית, להעניק לנוכחות הא-לוהית כשלעצמה ביטוי ישיר.

הרמב"ן דן בתועלת שבמשכן, לשם מי נוצר המשכן, למטרת האדם או למטרת הא-ל. האדם משרת את הא-ל ועושה עבורו נוכחות א-לוהית. לכבוד הא-ל. צורך גבוה כלשונו. או הא-ל בא לקראת האדם על מנת לסייע בידו לחוש תחושה של ממשות את מציאות הבורא, שהיה עד כה מופשט חסר השגה. פתח לטעויות קשות כחטא העגל. יש להבין קושי עקרוני, מה צורך יש לבורא לקבל כבוד מן האדם. מה פשרו של המושג צורך גבוה.

על מנת לנסות להבין ענין עמוק זה בדרך של הבנה אנושית, מבלי להסתבך ולתעות בשבילי הפרדס,צייד הבורא את האדם בתבונה פנימית ולא רק בתבונת כפיים. לתבונה פנימית זו היכולת לחוש את פנימיותם הערכית של הדברים המצויים במציאות שבתוכו ובסביבתו. לתבונה זו שני חלקים. היכולת לנתח ולחשוף את שורשי המציאות ואת סיבותיהם. והחלק השני, להבין את מהות הדברים שלא על ידי ניתוח והתחקות אחר גורמיהם, אלא על ידי הזדהות עמהם. הזדהות שאינה זקוקה ליסוד של הגיון, של כרח המציאות, של תועלת כל שהיא שיפיק מן המציאות, אלא יכולת להתחבר ולהתאחד עם תופעה קיומית נעדרת תועלת לכאורה, ושאינה חלק מן המציאות הקיומית הישירה. מכאן מאפיין חשוב נוסף. אין הבנה זו תלויה ברמת הכשרון שחונן בה היחיד, די לו להיות שייך לעם הנבחר על מנת להתחבר עם התופעה השייכת לממד הגובה ולא למציאות המיידית והמעשית. פנימיות ברובד של הלהיות, ללא קשר עם הלעשות הקיומי והחולף. המשקף ישירות ענין זה של הזדהות הוא הטיפול במנורת המאור. ההתייחסות אל האור, כאל תובנה הנובעת מן הפנימיות, והמעניקה ביטוי לניצוץ הא-לוהי שבשורש נשמתו של עובד הא-לוהים. קדושת המנורה מעניקה ביטוי לקדושת האדם. פגישה זו של האדם עם האור העליון שבמנורה, מפגישה את שני הצדדים בברית הקודש. אש מן השמים, ההופכת לנר תמיד, בסייועו של האדם, המיטיב את הנרות. אור אינו אובייקט בפני עצמו אלא ביטוי למקור פנימי. פנימיות הקדושה הישירה משמים, מפעילה את פנימיות האני הא-לוהי של האדם. פגישה המעניקה ממשות בעלת מוגבלות קלושה ובלתי מוחשית.אור. להלן נראה עד כמה חשובה קביעה זו להבנת שמץ מסודה של הקטורת שכולה ריח ניחוח לה'. ריח בוקע מן הפנימיות על ידי האור, על ידי אש תמיד שתוקד על המזבח, לא תכבה. אש הבוקעת מן הפנימיות של הנוכחות הא-לוהית ומעלה עמה את הממשות הפנימית, את ריח הניחוח. בשניהם אין הנוכחות מלווה במעשים, משום ששניהם באו להעניק ממשות ללהיות ללא הלעשות, הוויה שיש בה קיום ללא תלות בעשייה מרובה.

בפרשה זוכה האדם לעליית מדרגה במעלות הקדושה העליונה, עד לסחרור, עד לפחד גבהים. לא כל אחד זוכה לנשום אויר פסגות מלוא ראותיו. נדב ואביהו נשמו, ונשרפו ראותיהם. האדם נברא כיצור ארצי הזקוק לקרקע מוצקה תחת רגליו ולא בבחינת הגבורה ,,שתחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר". והנה נתבע האדם להתייחס ולהיכנס כמות שהוא אל היכל הקודש. היהיה כרטיס הכניסה יקר מדי או כפי כוחו בלבד. מפרשת בגדי הכהונה מסתמן שדה מוקשים שהנכנס בו מסכן את נפשו, בבחינת כל הקרב יומת. שזכה להכנס בשלום ולצאת בשלום.

היחזור לשוב למצבו הארצי כמקודם, או אולי יהיה לקדוש בזכות עצמו, מקור לקדושה, שברכתו מתקיימת והכל רואים בו.. תחליף לא-ל או אמצעי, מתווך חלילה, ענין השנוי במחלוקת בכל תפיסה דתית, והיהדות רואה בו את אבי אבות הכפירה והקיצוץ בנטיעות, בבחינת צמצום הקדושה הא-לוהית הישירה ומסירתה לאחר, לידי בשר ודם שהיום כאן ומחר שם, ואוי לאותה בושה וכלימה שתציף את הנוכחות הא-לוהית. כיצד אפשר להבין אחרת את בגדי הקודש שלאחר שימוש חד-פעמי היו טעונים גניזה ככתבי הקודש שנפסלו, ואיבדו מערכם התועלתי כבגדים. מכנסים. אפוד. כתונת ואבנט ושאר אבזרי לבוש שנועדו לכסות על בשר ערוה! ואותו מעיל שפעמוני זהב בשוליו ו.. נשמע קולו בבואו אל הקודש לפני ה' ובצאתו ולא ימות"! או כמסקנות הרמב"ן כ"ח, ל"ז. ,,.. וזה הטעם לפני השם, כי הוא העובד לפניו שתשרה שכינתו בעבודתו, כי מלאך השם צבאות הוא, כי ההדיוטים לא יכנסו בהיכל להקטיר ולהטיב" אם כן, כך הופך אדם למלאך בין ברואי מעלה, היפסיק או היאבד יכולתו לחזור ולשכון בין ברואי מטה? ,,ואת אהרן ואת בניו תקריב.. ורחצת אותם במים"האיבדו את עצמאותם, את בחירתם החופשית עד שאינם מסוגלים להתרחץ בעצמם? והלבשתם, ושמת המצנפת על ראשו, ולקחת את שמן המשחה ויצקת על ראשו ומשחת אותו.. ושחטת.. את האיל ולקחת מדמו ונתת על תנוך אוזן אהרן ועל תנוך אוזן בניו הימנית וכו'.. והנפת אותם תנופה לפני ה'" ממש ככל תשמישי הקדושה ושאר חפצי קדושה.ומה על ישותו וייחודו ואיכותו האנושית?

לא בכדי הוסתר שמו של משה בפרשה, על אף היותו המוציא והמביא היחיד בה. האיבד משה עצמו את ממד האישי הפרטי, והיה אף הוא לחפץ של קדושה נעדר הבחירה?

נראה שיוצרת הפרשה ממד חדש לאדם, שלא על חשבון הממד האנושי, אלא תוספת לו. מכאן ואילך שיג ושיח לו עם קונו שקנה שביתה בגופו, בבחינת ,,לעשות רצונך א-לוהי חפצתי ותורתך בתוך מעי" לא רק בליבי ובראשי אלא בצד המגושם שבגופי, שעם כל הגשמיות יהיה לכלי מימוש לקדושה, מכאן בשורה נפלאה לאדם, ליכולתו לקדש ולרומם עצמו, לאחוז בציצית ראשו ולעלות למרומים-על קרבו ועל כרעיו, להכנס אל הקודש בגופו ובלבושו. אנשי קודש! כך משרת הקודש את החול. הציץ מכפר על מחשבת פיגול בקדשים. הקרבנות מכפרים. הבגדים מכוונים לתקן שיבושים ותקלות פרי חולשותיו של האדם. האדם מקדש את בגדיו והם מקדשים אותו. הרמוניה מופלאה של הדדיות, של קידוש החומר בקדושה עליונה. כזה הוא האדם. לתפארת האדם ולתפארת הבורא גם יחד, בעת ובעונה אחת. מיצור המשועבד למכונה הביולוגית ליצור ההופך ביולוגיה למטפיזיקה בכוחותיו שלו. כיצד?

יכולת ההזדהות.

מקידוש החומר דרך קידוש הפנימיות ועד לקידוש השם.

יכולת ההזדהות מתעוררת בשלבים. עבודת ה' מתמודדת בשלושה רבדים. לכל רובד מציאות בעלת אופי וכללי התנהגות שונים. הספורנו מחלק את העבודה בהתאם לשלושת הרבדים שבאדם.

מטרה ראשונה להשכין הא-ל יתברך בתוכנו, כהגדרתו. לאמור, תבנית המשכן וכליו נועדו להעניק מימוש בר אחיזה של ממש במציאות החומרית שבה שרוי האדם, על פי ממדיו ומידותיו הארציים. חסד עשה הקב"ה עם ישראל שהעסיקם במלאכת המשכן, מלאכה שיש בה כדי לבטא את העשייה הממשית, ביטוי שבלעדיו יקשה על האדם לחוש את קיומו. ההתמודדות המעשית עם ההישרדות הקיומית מעניקה לו תחושת קיום ועוצמה. משל יש ביד האדם למלוך על קיומו. לשלוט בחוקי הטבע, לטרוח לפרנסתו ולהילחם באויביו. יצור תחרותי לעילא. אם היתה התמודדות זו במציאות הקיומית הרובד היחיד, היה האדם נופל לתהומות כמהלך על חבל מעל לתהום. במקרה של הצלחה היה נופל לתהום של כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה. במקרה של כשלון, היה נופל לתהום היאוש, ומאבד עולמו בחייו. בכל מקרה היה הופך לעבד נרצע למערכת ההישרדות ושוכח את א-לוהיו, ומאמץ לעצמו את הכוחניות כאידיאל. הקנאה התאוה והכבוד היו הופכים לאליליו, כל יחיד על פי נטייתו לאחד או ליותר מהבטי ההישרדות הנ"ל. המשכן שהעניק אפשרות של מגע לנוכחות הא-לוהית סייע בידו לזכור שאין ההישרדות מטרה ראויה ליצור א-לוהי העומד מעל לבעלי החיים, וצרכיו זקוקים למזון רוחני, על מנת לספק את האיכות הנשמתית שבתוכו. לתזכורת זו דינמיקה משלה, המעלה את האדם למדרגה גבוהה מצרכיו הארציים. יש לציין שהעלאה בדרגה זו איננה באה על חשבון הצרכים שבדרגה הנמוכה, אלא מחדירה בהם מטרה גבוהה. כך נוצרת שאלת הקיום ,,הלשם מה" העומדת מעל לשאלת הקיום הנמוכה המסתפקת במטרת ה,,איך", המכוונת לביצוע המכאני בלבד. ה,,לשם מה" מכוונת להשגת המטרה הערכית תוך שהיא זקוקה לביטוי של הצרכים הפנימיים, האיכויות האנושיות בעיקר ודרכם אל האיכויות הרוחניות שבמדרגה השלישית.

עדיין במדרגה השניה ,,להוריד מראה כבודו בבית, כהגדרתו של הספורנו, נועדו ,,ענין מעשה הקרבנות" כלשונו. עבודת הקרבנות מקשרת בין ה,,לעשות" ו,,הלהיות" ומעניקה ביטוי למטרת העשייה. הקרבת הקרבן מאחדת רגש פנימי השואף להתייחס אל הקודש, אל הטיפול במטרה הערכית-אנושית כצווי א-לוהי. חסד- לשם שמים, תוך איחוד המצוות ש,,בין אדם לחברו" למצוות ש,,בין אדם למקום". יפייס את חברו ויביא קרבן. (אשם גזילות).

הצד הרגשי האנושי בא לידי גאולתו על ידי עשייה פנימית של מצוה, מה שאינו בר אחיזה בעולם העשיה שבחוץ, הנסחף על ידי מערכת של הקיום המכאניסטי חסר האנושיות והרגש. כאב גוף ולא כאבי נפש, יסורי הנפש קשים מיסורי הגוף, בבחינת ,,ונפש נכאה מי ישאנה".

כל המוחל על מידותיו, (בבן אדם לחברו עסקינן) מוחלין לו כל עוונותיו (שבין אדם למקום) כך מתאחדים במישור האנושי. הממד הארצי והממד הא-לוהי.

לאחר שזכה האדם להעניק ממד שמיימי למעשה הארצי, לממד האנושי שבפנימיותו, נעור משנתו הצופן הא-לוהי שבנשמתו וכובש בסערה את חווית הקיום כולה, על הארצי, האנושי והרוחני. הא-לוהי משרה את רוחו, את איכותו ואת ערכיו ומטרותיו על עובד ה', שמרכיבי קיומו הופכים למשרתיו של הא-ל, ומעניקים לנוכחותו בעולם הכרה מלאה ובלעדית. כבוד האדם הא-לוהי מתאחד בזה עם כבוד ה' ונוכחותו.

מטרה זו מייחס הספורנו למזבח הקטורת. ,,לכבד הא-ל יתברך. אחרי בואו לקבל ברצון עבודת עמו בקרבנות הבוקר והערב, ולשחר פניו במנחת קטורת, על דרך הבו לה' כבוד שמו, שאו מנחה ובואו לפניו". לאמור, לאחר השלב הראשון והשני ששרתו את האדם והעלו אותו משפל מדרגת ההישרדות ועד ליוצר אלכימאי ההופך חומר שפל לזהב, היודע לרומם את החומר למרום שמים ולהעניק לרוח כלי של מימוש, זוכה האדם לדבוק בשכינה ולראות בשרות הא-ל מטרה בלעדית המצדיקה את קיומו. הדבר בא לידי ביטוי בבלתי אפשרי הגמור. ביסורים של אהבה בראש כולם. באהבה שאינה תלויה בדבר, בהבנה מעמיקה החודרת מבעד חרכי המציאות אל מרחבי האין סוף שמעבר לפרגוד. של פריצת מגבלות הקיום, של נצחון הרוח על החומר, בזכות ראייה זכה של הנוכחות הא-לוהית במציאות כמות שהיא. ללא הכרח להתמודד, להילחם, לברוח ולפחוד. חיים של קדושת שבת ומנוחה המאחדת עשייה והוויה. הוויה שיש בה עשייה. של הבנת הלב ללא פקפוק. של וודאות שלימה. אבחנה בין אמת לשקר ללא צורך לעבור דרך כור היסורים של דרגות שפלות של יצורים שכל מטרתם הישרדות אנוכית. שכל מעייניהם בריחה מן המזיק ורדיפה אחר המועיל. ואף לא של בני אדם מן השורה, שפנימיותם עוסקת ברמת המוסר בין טוב לרע, רמה נאותה למלחמת הקיום בין בני האדם. לדבקים בשכינה ועובדי השם השלמים אין עימות בינם לבין בני מינם. אהבה שאינה תלויה בדבר חושפת את הניצוץ הא-לוהי של חבריהם המתייצבים מולם על מישור של הדדיות. רמתם רמת המלאכים כבני אדם ובני-אדם כמלאכים. במסגרת הברית בין השותפים. הבורא מצד אחד והאדם השלם בשווה לו כביכול מעבר מזה. כבוד השם הוא כבוד האדם וכבוד האדם הוא תפארת לבוראו. דביקות משחררת מכבלי המציאות אינה נותרת ללא פעילות יוצרת. היכולת והאנרגיה היונקת ממקור האין-סוף אינה מתנקזת למלחמת הישרדות של האגו ונשמרת על ידי האני ליצירת עולמות חדשים, להבנה יוצרת של מצבי קיום רוחניים ובונה עולמות אידיאלים ומקוריים המגלמים את כללי הקיום הא-לוהי ולא משחזרים ומעלים גירה את מערכות ההישרדות המתנהלים בתנועה סיבובית החוזרת על עצמה בתנועה מתמדת החקוקה וקבועה במעגל השיגרה. האדם היוצר עוסק בקיום תוך השראה וניצול מקוריותו של האני במעגל קיברנטי אמנם, אך במסלול העולה של הספירלה המצטמצמת ועולה עד הגיעה אל האחד! כשהיא סוחפת ומעלה עימה את חומרי הקיום המתעלים ומתקדשים עמה.

ספירלה זו מוצאת את ביטויה בעשן הקטורת המיתמר ועולה עד להתמזגותו עם האין-סוף הא-לוהי. וירח ה' את ריח הניחוח. כהגדרתו של הספורנו, אין אש מזבח הקטורת מזיקה לציפוי הזהב, "בהיות האש מועט לא הספיק לשרוף את גרם המזבח שהיה של עץ. אין הקטורת זקוקה לריבוי ובזבוז של אנרגיות. הקטורת זקוקה לתמצית שבתמצית בלבד. לכוונה אנושית מסורה שאינה כרוכה בטרחה יתירה.

כח ההזדהות אינו עושה שימוש ברציו, מכשירו של השכל המנתח, ואינו זקוק לידע מקיף על מנת לקלוע אל האמת כחוט השערה. מכשירה של ההזדהות היא בינת הלב ומקורה בפנימיות האיכותית של האני, ובזה סודו. כוחו בחדירה ודביקות בזכות ההזדהות, ללא צורך בנימוקים כל שהם. דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. בכח האהבה הטהורה, שאינה תלויה בדבר, שאין דבר היכול לעמוד בדרכה, יכול האדם לאחוז בציצית ראשו ולהרקיע שחקים, ללא שיאלץ לשאול כוחות שאינם שלו, ואף לכוחותיו שלו אינו זקוק. דיו בכח הרצון ובהזדהות עם האידיאל על מנת להשיג את הבלתי צפוי.