|
פרשת שמות תשס"ג.
לידתו של מנהיג
,,וכאשר יענו אותו: בכל מה שהם נותנים לב לענות, כן לב הקדוש ברוך הוא להרבות ולהפריץ." ומדרשו: ,,רוח הקודש אומרת כן. אתם אומרים פן ירבה ואני אומר כן ירבה". (סוטה א'). ,,וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" תאור המשקף כוונה ברורה לעקוף פרטים מזהים, אישיים. אין אנו יודעים דבר על טיבם, על איכותם של האנשים. גם פתיחת סיפור קורות בני ישראל במצרים יותר מרומז על התחלה חדשה מאשר על המשך, למרות ההתחלה ,,ואלה שמות" האות וו' המשמשת להמשך, בדרך כלל, ומנין שמות בני יעקב מתקבל מכאן הרושם שיש כאן המשך. אך כבר בפסוק ו' מדובר בסיום ,,וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור וגו'" ובהמשך בפסוק ח' ,,ויקם מלך חדש על מצרים, ומביא רש"י מחלוקת חכמים: רב ושמואל: חד אמר חדש ממש, וחד אמר שנתחדשו גזירותיו" הערה המורה על סיום תהליך ופתיחה של תהליך חדש המנוגד והסותר את מה שהושג בתהליך הקודם, כמתברר בפירוש מהמשך הדברים. כאמור, גם תאור הוריו מולידיו של האיש משה, מושיעם של ישראל, נראה שראויים היו לציון מעלותיהם, ולו בצמצום. במקום המשך מופיע תאור של מצב פוליטי חברתי, התהוות של תנאים אובייקטיבים שמצדיקים כביכול את התייחסותם הנכלולית של המצרים כלפי המון הזרים המאיימים בהיתרבותם המדהימה על האיזון העדין של החברה המצרית. והכל מתרחש מתוקף הנסיבות, כאלו במקרה! גם סיפור הצלתו של משה מן היאור נשמע כהתרחשות מקרית, פלאית אך ללא מעורבות ישירה של רבון העולם, למרות שקיים קושי לאחד את צרוף המקרים המוזר ליחידה מאורגנת המסתברת מאליה. ניכר אמנם מאמץ ניכר מצד המספר להעמיד את המתרחש על היסוד האיתן של התנהגות ערכית, על מסירות נפש ,,פרעה גזר רק על הזכרים, ואתה גוזר גם על הנקבות, טוענת מרים לאביה שפרש מאמה מחמת מצוקת העתים. מסירותה הפעלתנית של אחות המושיעה נשקפת היטב גם ממעורבותה עם בת פרעה. גם משה מגלה מסירות נפש מתמיהה ורגישות לסבלם של אחיו, למרות שגדל בארמון המלכות ולא חונך בקירבם. ללמדך שאין איכות א-לוהית מתגלה לעולם ללא יוזמתם של המעורבים בדבר, ולו בזכותם של יחידים יוצאים מן הכלל, שבזכותם מתקיים הכלל. אלא שאין המתרחש הכביר עומד ביחס ישיר למעשיהם או למעשיו של האדם הבודד והחי מחוץ למחנה. היד הגדולה של ההשגחה, היא המנהלת את ההתרחשות בקנה מידה קוסמית. לפנינו קמה וצומחת שיטה חדשה בקשר שבין עובד ה' לקונו, ובין הבורא לעולמו. בעוד שבספר בראשית נוצר הקשר בזכות היחיד היוזם בזכות השימוש בבחירה, בזכות נטילת האחריות של הצדיק למעשיו, של ה,,צדיק יסוד עולם" בבחינת צדיק גוזר והקב"ה מקיים", האבות שהגיעו למה שהגיעו בזכות השגיהם, הנה מתחילה דרך חדשה מכוון הפוך. יוזמת הבחירה מפנה את מקומה ליוזמת ההשגחה. אתערותא דלעילא שאיננה ממתינה עוד בתגובתה ליוזמתו של הצדיק הבוחר, אלא יוזמת ופונה.. לקריאת מצוקה של האדם. דרך חדשה בעבודת השם מגיעה לשיאים חדשים שלא נודעו עד כה. ,,ושמי ה' לא נודעתי להם". לאבות. מעתה קיימות שתי גישות משלימות זו את זו, כשאת המקום המרכזי והמכריע תופסת ההשגחה העליונה. אותות ההשגחה משנים מוסדות תבל וגורמים לאדם קשיי הסתגלות, שהרי ,,רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבים של חברו" נעוץ בשורשה של ההתנהגות האנושית, בזכות יכולת השליטה והאחריות שיסוד זה גורר אחריו ומשרה על האדם תחושה של אדנות בעל-ביתית. ככל שיתברך האדם באיכות גדולה יותר של אישיותו, כן יקשה עליו להתעלם מן השימוש ביוזמתו. והנה הגיע האדם הגאה בכוחו למשבר, והוא בשפל המדרגה, מ"ט שערי טומאה, עוד מעט ואיננו, והוא זועק לישועה ולרחמי שמים, כשהוא מיואש, נקי מנכסיו ומהשגיהם של אבותיו הגדולים. והנה להפתעתו מוצא הוא את הקשר השמיימי בתחתית הבור. ענוותנותו של משה. והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה. ענוה כמידה טובה לא היתה חסרה לאברהם שאמר ואנוכי עפר ואפר. גם יצחק וגם יעקב הצטיינו במדת הענוה. מה היתה סיבת התורה שייחדה מידה זו למשה בלבד. לחילופין, לא ציינה התורה את איכיותיו המושלמות של האדם שזכה לקירבת א-לוהים יותר מכל אדם אחר. משה שלא הגיע עד למגע עם הא-לוהים אלא זכה להכנס לפני ולפנים ולהוריד את התורה מן השמים. נראה שרצתה התורה לתאר את הדרך החדשה של פעילות יזומת ההשגחה, המציעה לאדם קשר עם בוראו, קשר שאינו רגיש ופגיע כקשר הנוצר ביוזמת הבחירה מצד האדם, וזאת מן הטעם הפשוט שאין היסוד האנושי מוצק דיו. הענוה, ענוותנותו של משה אינה מורה על איכות, יוזמת האדם, ולא על הכשרת הכלי האנושי לקבלת היוזמה הא-לוהית. הדגשת מידה זו בבלעדיות המרחיקה כל איכות אחרת, מורה על כוונה לתאר את את הענוה כתנאי לקבלת החסד הא-לוהי, תנאי יחיד לקבלת ההשגחה. אין ספק שיוזמה משמים זו אינה באה אלא במצב שבו מצוי האדם בחוסר אונים מוחלט, וכל מה שנותר בו היא תחושת הצורך בישועה, כהזמנה ותחינה להצלה. כל הכרה ביכולת האנושית המעורבת במצב מעכבת את החלות של הנוכחות הא-לוהית. מדת הענוה דורשת הרחקה מוחלטת של תחושת היכולת של האדם לעזור לעצמו. רק במצב זה זוכה האדם לסייעתא דשמיא יזומה ופעילה. היסוד המוביל בענוה הוא האמונה בנוכחות השמיימית כגורם בלעדי לכל מה שקורה ללא שיתוף ח"ו של גורם זר בעל יכולת כל שהיא. בבחינת ,,אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים" וכל השאר אינו אלא אחיזת עינים. תפיסה זו כוללת ביטול ציפיות ממקור טבעי כל שהוא, והכרה ברורה שכוחות הטבע וחוקיו אינם ממלאים כל גורם במתרחש כולל כל ביטוי של איום קיומי, מאיים ומפחיד ככל שיהיה. משה גילם תחושה עמוקה זו במלוא טהרתה ולכן היה ראוי מאין כמוהו להנהיג מצב שמצד ההגיון הקיומי, לא היה מיאש ממנו. ההיה משה מחונן גם באיכויות של יכולת אנושית? ללא ספק. די אם נציין את העובדה שלא נזכרו איכויותיו אלו כדי לאשש את דברינו. מכאן שטעות בידיהם של הרואים במשה סמל למנהיגות של כל הזמנים. שהרי מכל אלו הזכירה התורה מעלה שהיא חסרון ללא ספק, והיא היות משה מוגבל בדיבור. היעלה על הדעת מנהיג שאין כוחו בפיו? למרבה התמיהה לא מצא הכל יכול לנחוץ לרפאו ממגבלות חיונית זו. ללמדך שמשה התאים מאין כמוהו לייצג את כוחה המוחלט של ההשגחה העליונה. כל שימוש ביכולתו האישית של השליח היתה ממעיטה את מעורבותה המוחלטת של ההשגחה. יש בכל זאת להבחין בין ענוה כתחושת אפסות כתוצאה מכשלון ויאוש שבעטיו מאבד הנפגע את שארית האמון שצבר בשנות הצלחתו, ובין הענוה כאיכות, כמלכת המידות הטובות בבחינת מה שעשתה החכמה עטרה לראשה, עשתה ענוה עקב לסוליתה. וזו אכן היתה התכונה המאפיינת את אבי הנביאים. ענוה כפרי הכשלון יסודה במנגנון ההישרדות הכוחני. מקומה לא ימצאנה בין האיכויות של האני. ענוותנותו של האני, מעידה על נקיון כפיו של האני בטהרתו, בהיותו פנוי ומרוחק מן האגו ומהווה אנטי תיזה לו. התכונה ההפוכה מן הגאוה. ענוה אמיתית אינה משקיפה אל האדם מבחוץ מתוך הצורך של האנוכיות להשוואה עם מתחרים פוטנציאלים העלולים להצר את צעדיו. ענוות האיכות נובעת מביטויו של האני היוצר חסד עם הזולת ומחפש שעת כושר להיטיב עמו. ענווה מולידה חסד ומלטשת את הרגישות לצרכי הזולת על מנת להיטיב עמו. ענוה של איכות משחררת את האני מכבלי האנוכיות ומפנה את תשומת הלב לנוכחותו של הזולת ומונעת ריכוז של אנוכיות בעצמו. כך נפתח נתיב החסד הצרוף כשעגלתו עמוסה ברגישות ובמטען של טוב לב כלפי הנזקק. אכן, ענווה של איכות, היא שצחצחה את נפשו של משה לחמול על הגדי שברח מן העדר, והיא שחידדה את אבחנתו בתופעה הניסית שבסנה. מה לרגישות האבחנה בתופעת הנס ולמידת החסד. האנוכיות מבטאת מנגנון הישרדות המעיד על שיעבוד לכוחניות של חוקי הטבע המאיימים לבלוע את האיכות האנושית שחוקי הטבע רואים בה נטע זר. הרגישות לנס מעידה על פתיחות לממד הגובה, להתייחסות לממלכת שמים ולהתמודדות עם שני המסלולים המקבילים, זה של מטה, הגשמי – כוחני – שרירותי, וזה של מעלה, הקורץ ומרתק אליו את כל הטוב והיפה שבצלם הא-לוהים. המעורר איכויות ויכולת שליטה במציאות הכוחנית, שנפרצה על ידי הצצה מלמעלה, הצצה משחררת מכבלי החומר המשעבד, הכופה והמשדר הכרח שאין ממנו מפלט. יש לשער שרבים עברו בשיירות מאז בער הסנה בשלהבת י-ה, מששת ימי בראשית, ואיש לא חש ולא נרעש אל מול מחזה שדי זה, עד שבא אותו חומל טלאים ועצר את שטף מרוצתו, נוכח הקודש שפרץ ועצר את מסלול החול שפינה מקומו לקודש ,,כי המקום אשר אתה עומד עליו, אדמת קודש היא" כמוהו כחסד עם הזולת המהווה חריגה ממנגנון ההישרדות האנוכי, הרואה בזולת יריבות מאיימת. ענוותנותו של המנהיג. נראה שנתברך המנהיג בענוות החסד. ברגישות המזמינה את הזולת לתפוס את מקומו שלו, של המנהיג. משל אין סיבת הקיום של המנהיג לטפח את מקומו תוך ניצול הזולת, אלא למען הזולת תוך הקרבת קיומו שלו. עד כדי הזנחה של חובתו שלו בעולמו. כך הזניח משה את חובתו למול את בנו, עד כדי כך היה מסור לשליחותו לגאול את אחיו. משה רואה בניגוד אינטרסים זה פגם מאיים במנהיגות. שהרי עליו לשקוד על מנה מזערית לפחות של הגנה על הישרדותו, על פי הכלל של ,,וחי בהם", ונשמרתם מאד לנפשותיכם, וחייך קודמים לחיי חבירך". ואין ממנים על הציבור מנהיג שאין בו מעלות של חכם גיבור ועשיר, שלא יצטרך לבריות ויוכל להתבונן במצבם ובמצוקתם במבט בלתי משוחד. ואם לא ישמור על מעמדו ויעסוק בעניניהם, מי ידאג לעניניו שלו. כאן מגלה ה' למשה את הנהגתו החדשה ,,ראה ראיתי את עני עמי במצרים, ואת צעקתם שמעתי.. וארד להצילו. יוזמת ההשגחה שאינה ממתינה ליוזמת הבחירה, כפי שהיה עד כה. משה שומע ומתקשה להאמין! שהרי ,,רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו", מה תהא עליה, על אמון האדם בעצמו, ביכולתו, בכשרונותיו בנוכחותו ליטול על עצמו אחריות למעשיו. האין חשוף עובד ה' מעתה לאבד את כבודו העצמי, את שליטתו בעצמו לפחות. מאותה סיבה אין סיכוי רב שיהיו בני ישראל מוכנים להשליך מעצמם את כבודם ועצמאותם ולהיות מאוכלי חסד, ולו משולחן גבוה. ,,בני ישראל לא יאמינו לי" טוען משה. ולו ממעמקי המצוקה, אין האדם שש לוותר על חרותו. ממבט זה אין בהבטחת הארץ אפילו לשכנעם, שהרי הזיקה לקרקע בטוחה שייכת יותר למנגנון ההישרדות מאשר למנגנון השמיימי. כאן חושף, מגלה הקב"ה את הגורם המכריע בשיטה החדשה: ,,זה לך האות כי אנוכי שלחתיך.. בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את הא-לוהים על ההר הזה". מתן תורה. בממד התורה, ישמשו לימוד התורה וקיומה אתגר שבו ימצא האדם ביטוי למיטב כוחותיו הרוחניים והאישיים, ללא השוואה עם האתגר של מלחמת הקיום. במלחמתה של תורה תבוא האיכות האנושית לידי ביטוי ישיר וממצה כל גרעין של אנרגיה, של איכות, רוחנית וממשית כאחד. רגש אנושי יצעד שלוב זרוע עם שכל א-לוהי במטרה מאחדת של קיום התורה. בקיום המחייב הענקת משמעות א-לוהית לממשות הגשמית, וממשות לרוחניות, על מנת ליצור נוכחות א-לוהית. לא עוד בזבוז משאבים יקרים ובלתי חוזרים על מלחמת הקיום. בבחינת צדיקים, מלאכתם נעשית על ידי אחרים. צדיק הוא המוותר על יכולתו הכוחנית. ככל שהוויתור עמוק יותר, כן תגדל המעורבות הא-לוהית בגורלו ותתמוך בהשקעתו המסורה לעבודתו את בוראו. משפט המפתח לשיטה החדשה מופיע בראש הסיפור: ,,וכאשר יענו אותו: בכל מה שהם נותנים לב לענות, כן לב הקדוש ברוך הוא להרבות ולהפריץ. ומדרשו: רוח הקודש אומרת כן. אתם אומרים פן ירבה, ואני אומר כן ירבה" לאמור, ככל שיתמעטו משאבי הקיום ותתגבר המצוקה, ויש להוסיף, ככל שיעזוב האדם את בטחונו במשאבי הקיום ויתלה ישועתו בשמים, כן תגבר מעורבותה של ההשגחה ותטפל בענייני קיומו. מן הראוי להדגיש שאין היפוך השיטה חד צדדי ומוחלט, ואין הוא גם חולף ומופיע רק בעת מצוקה. הוויתור ככח. האידיאל החדש מעניק כח לתחושת אין אונים, רק במידה שתחושה זו משחררת מן התלות במנגנון ההישרדות, שחרור שבהכרה, שבוויתור, שבמלכתחילה ולא מתוך יאוש המלווה בפחד קיומי, בעצבות ובדכדוך. וויתור הפותח אשנב לאופקים חדשים של מטרות קיום שבאיכות. וויתור מתוך שמחה והתרגשות אל מול מטרות ואתגרים חדשים. רק וויתור מעין זה שומר על האמון ביכולת ההתמודדות, האמון בבחירה החפשית, וביכולת ההכרעה ושיקול הדעת, שנשארו אבני יסוד לכבוד האדם, ליכולת השליטה וההחלטה מתוך אחריות. אתגר שביצירת עולם חדש מן החמרים של העולם הישן, עולם חדש הצומח ועולה מחורבותיה של מלחמת ההישרדות, שממבט של גובה נראית ההישרדות כחורבה מעלה עשן ואת מקומה תופס האתגר החדש של קיום אמנם, אך ספוג משמעות ערכית. קיום בונה נוכחות א-לוהית מאותם חומרים של קיום ולא במקומם. גם ההבטחה לאבות שהיתה בנויה על יוזמת האדם ובחירתו החפשית וגם שם הוויה חדש המבטא את מעורבותה הישירה של ההשגחה. מעתה הוטל על האדם תפקיד מורכב מסתירה פנימית. עליו להתמודד עם מצב של עם ולחוש בלי ומתחושה של בלי ולחוש עם בעת ובעונה אחת. מכאן ואילך על האדם לראות בטבע שיכבה דקה ושקופה שאין בה כדי להסתיר את נוכחותו הישירה של הנס, נסתר אמנם, אך נס שאינו נדחק על ידי כוחותיו המכאניסטים של הטבע כביכול. מעתה לא יחיה האדם בעולם מפוצל לטבע ונס, אלא לנס שהוא טבע, ולטבע שהוא נס. תחושה זו תקנה אחיזה גם ובעיקר במבנה אישיותו. מעתה לא עוד פיצול בין נטיות סותרות, שהאחת מושכת אל גירויי החומר הנהנתנים והשניה מתכווצת מאימת ההישרדות. חובה והנאה משלימים זה את זה באתגר היצירתי שבמסגרת התורה והמצוות. רק מסגרת זו מונעת את הפיצול המונע את שלימות האדם. החוץ בלבד נותר בלעדית כביטויה של ההשגחה הניסית, בעוד בעולמו הפנימי של האדם נפגשים השניים ומשלימים זה את זה. ,,ונראה לעניות דעתי". ו,,השם יאיר עיני" תחושת הנס מלווה את עובד ה' היגע עד כדי ,,אדם כי ימות באוהל, באוהלה של תורה" תחושת נס על אף היגיעה וההשקעה האישית שאין לה גבול. עובד ה' היגע בתורה הופך לנוכחות א-לוהית, לנס מתהלך. לפיכך, ,,את ה' א-לוהיך תירא, את לרבות תלמידי חכמים". משה האיש, הענו מכל האדם אשר על פי האדמה זכה להיות סמל לנוכחות א-לוהית שהתממשה בתורה. וכל המהרהר אחריו, נעשה מהרהר אחר השכינה שקרנה מעור פניו. מנהיג שאינו זקוק לתכונות המאפיינות את המנהיג הכוחני המצוי, אלא מנהיג בזכות היותו סמל לאדם השלם, סמל שהיה לנוכחות א-לוהית בעלת ממשות. |
|