פרשת נשא תשס"ב.

 

האדם  כנוכחות  א-לוהית.

 

,,ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אתו".. גדולי המפרשים עומדים על הבעיה העקרונית שפסוק זה מעורר, בכוון ההגשמה של הא-ל. הספורנו: מדבר. בינו לבין עצמו. כי כל פעל ה' למענהו, ובהשכילו את עצמו. ובזה ידע וייטב לזולתו בנדיבות השפעה שאין בה כיליות. ויראה פועלה במתפעל כפי הכנתו. ובזה פירש אופן כל דיבור האמור בתורה, באמרה וידבר ה'. עכ"ל. ,,בינו לבין עצמו" של מי, של הדיבור כישות עצמאית? הניתן לייחס לגלי הקול ישות בעלת נוכחות כחי הנושא את עצמו? כיוצא בזה יחס לדבריו: ,,ובהשכילו את עצמו". מי הוא המשכיל את עצמו. הקול? ואולי הכוונה לשומע. בהזדהות שבמסירות נפש עד כדי דביקות במקור הקול הפך הוא עצמו לנוכחות א-לוהית שהעניקה לו בזכות דבקותו את האיכויות האין- סופיות של הכל יכול: ,,ובזה ידע וייטיב לזולתו בנדיבות השפעה שאין בה כליות (שאינה מצומצמת, שאינה מוגבלת) ולמען לא יהיה ספק למעיין שזו היא אכן כוונתו, מוסיף הספורנו: ,,ויראה פועלה במתפעל כפי הכנתו" לאמור, בשומע, שזכה באיכויות הא-לוהית לפי דרגתו, ולפי הכנתו, לפי התמסרותו למקור הקול.

אור החיים הקדוש חש בקושי העקרוני ומציע מעמד ביניים כישות עצמאית של מלאך. מעין "נומד" של לייבניץ, שהציע מעין ישות ממצעת בין הפיזיקה למטהפיזיקה, מעין מצב של צבירה המתרחש עדיין בחלקה של הזרימה. ועל כך בהמשך. ,,לפי מה שכתבנו במקומות אחרים כי דיבור היוצא מה' היה נוצר ממנו מלאך. והוא המדבר לנביא. ועל פי זה יישבתי כל תיבת "לאמור" האמור בדיבורי ה'".

קדמו הרשב"ם בפירושו לבראשית י"ח, י"ג. ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה".. מפרש הרשב"ם: ויאמר ה': ,,המלאך גדול שבהם" דברי הספורנו מעמיקים ונוקבים עד תהומה של נפש האדם. לאמור: האדם כנוכחות א-לוהית. התייחסותו של האדם אל מקורו הא-לוהי שלו. או היסוד הא-לוהי שבו. אל חלק א-לוה ממעל שבו. משורש נשמתו הא-לוהית עולה ופורח הנבט הא-לוהי, מוציא ציץ ונותן ריח הנבואה. על פי זה יש להבין את הקשים בפרקים שבמצות. מה צורך יש לבורא בקרבנות, במעשרות, במתנות כהונה. בצדקה. אם לא על מנת לשתף את האדם בנוכחותו הא-לוהית בעולם. המקריב קרבן מוציא מן הכח אל הפועל את איכותו הא-לוהית ועושה ממנה נוכחות של ממש. ממנו עצמו. הנותן צדקה מעמיד עצמו במקומו של הא-ל. כך האבות. ואברכה מבורכך. כך ביעקב שקראו ה' א-ל. כך הברית הכרותה בין הבורא לאבות, שעשאם שותפים שווי זכויות, שותפים לנוכחות הא-לוהית. כך ברופא חולים שהפונה בבקשת רפואה מתרפא בכוח הזדהותו עם אפשרות הרפואה הקיימת בבורא עולם שבקרבו. כך השוכן בקרבם, השוכן עמהם בתוך טומאתם. בקרב מחניהם. כי אני ה' רופאך. ה' שבקרבך. "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך". הקושיא המתבקשת, וחז"ל מקשים זאת. ראה רש"י, אם לא אשים עליך מחלה, רפואה לשם מה. מה צורך בסיומת ,,כי אני ה' רופאך" לשיטתנו יהא פירוש הפסוק: המצרים שאינם מאמינים בבורא כל יכול אינם זוכים באיכות הא-לוהית ובזכות השימוש בה, ולכן הוכו בפגעי מכות מצרים והיו חסרי אונים. לעומת בניו של מקום שדבקות הזדהותם עם אביהם שבשמים מזכה אותם בחלק א-לוה ממעל בבחינת "ותחסרהו מעט מא-לוהים" ניתנה להם הזכות והיכולת לרפא עצמם דרך הא-לוהים שבקרבם בבחינת "כי אני ה' רופאך" לשיטתנו יהא פירוש הפסוק: המצרים שאינם מאמינים בבורא כל יכול אינם זוכים באיכות הא-לוהית ובזכות השימוש בה, ולכן הוכו בפגעי מכות מצרים והיו חסרי אונים. לעומת בניו של מקום שדבקות הזדהותם עם אביהם שבשמים מזכה אותם בחלק א-לוה ממעל בבחינת "ותחסרהו מעט מא-לוהים" ניתנה להם הזכות והיכולת לרפא עצמם דרך הא-לוהים שבקרבם בבחינת "כי אני ה' רופאך" שמרפאים עצמם בשם ה'. אתה תשתתף עמי בריפויך העצמי. ואכן, מה שגילתה התורה בתחילת דרכה לא הבינה האנושות בבהירות עד ימינו אלה, ש.. ,,רוח איש יכלכל מחלהו – ורוח נכאה מי ישאנה" כדברי החכם באדם במשלי י"ח, י"ד. לאמור, רוח א-לוה מקוננת באדם ובידו להסתייע בה לטפל במחלתו, התלויה ברוחו. הנופל למשכב ואינו מתרפא, אות היא שרוחו נכאה ושבורה. יחזור לשקם את רוחו ויתרפא ממחלתו בסייוע דביקות רוחו במקורה הא-לוהי. יהרהר בתשובה כהנחיית חז"ל ,,רואה אדם שיסורים באים עליו – יפשפש במעשיו, יתלה יסוריו בענוונותיו, ואם לא מצא – יתלה בביטול תורה, לא כעוון אלא כניתוק מן העיסוק בתורה, שממנה היה יכול לשאוב את צדקת קיומו וכוחו. בבחינת כל המפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה הרי הוא מתחייב בנפשו. מתחייב בנפשו, סלקא דעתך? אלא נענש על שהפסיק ממשנתו, על שניתק עצמו ממקור חיותו. ועל כך בהמשך.

      מן הראוי לעיין בהיבט העיוני פילוסופי של תפיסה נועזת זו, לכאורה, המעמיסה על אדם קרוץ מחומר מן האיכות הא-לוהית עד שעושה ממנו א-לוהים קטן, או נוכחות א-לוהית של ממש. הייתכן? ולא עוד אלא שעושה אותו שותף,מתוקף היותו בן ברית לאדון העולם, נושא באחריות לעולם, לטוב ולמוטב, ולא כעבד נכנע, אלא כשר העומד לפני המלך על בסיס של הדדיות. הייתכן? 

 

אהבה  ויראה  יוזמה   והכנעה , פעילות  וסבילות.

 

      יראת שמים, ניחא. עומד בן תמותה לפני בורא עולם והוא מתמלא יראה נוכח הפער העצום שבינו לבין קונו. אהבת ה', מהיכן מקורה. באהבה משתקף יחס של הדדיות בין שני האוהבים. אהבה שאינה תלויה בדבר. היא התופעה הבעייתית. אהבה התלויה בדבר מתיישבת על הדעת. האוהב מעוניין בתועלת שהוא מפיק מן הקשר. אין הוא אוהב את חבירו אלא את התועלת שבקשר. אינטרס אנוכי, טבע אנושי. מה טיבם של יחסי אהבה טהורה מנגיעות אנוכיות, אינטרסנטיות. אין מכאניזם טבעי שבעזרתו אפשר להבין יחסי אהבה טהורה.

      אנו נוהגים להפריד בין האני לבין האגו. בעוד שהאגו מגלם את המערכת המכאניסטית – חומרית של ההישרדות, מערכת הקיימת בכל היצורים, משקף האני את האיכות המקורית – ערכית של צלם הא-לוהים שבאדם. אהבה שאינה תלויה בדבר מבטאת מפגש דו-צדדי של האני. שעה שהאיכות הא-לוהית המקורית של צד אחד נפגשת באיכות הא-לוהית המקורית של הצד האחר, נוצר חיבור משלים בין שתי האיכויות המשלימות. (במקרה שאין איכות אחת נוגעת בחברתה, אין חיבור משלים ואין מפגש של אהבה) מכאן שמפגש של אהבה אינו מתגלגל ברחוב וממתין לאדם שיטלנו. מפגש כזה הוא נדיר, בהיותו מפגש משלים בין איכויות מקוריות, דרכו של המקורי אינה סוגה בשושנים בהיותו התגלמות של ניצוץ א-לוהי נישמתי שאין שני לו בעולם. לכן אין סיכוי שייפגש במקורי דומה לו, אלא במקורי שונה אך משלים, שהרי מטבעו נולד האדם חסר והוא הולך ומחפש להשלים את חסרונו. אין שמחה כהתרת הספיקות, והמפגש עם האחר המשלים יוצר מפץ של רגשות שלא כל אחד זוכה לו במהלך חייו, וזו נחלתם הבלעדית של האוהבים. המפגש המשלים יוצר מציאות חדשה. נעלמות לפתע הישויות הנפרדות, והאגו התנדף והיה כלא היה. חווית אין קץ,ללא מגבלות,חיבור משלים ללא סייג וללא תנאי, אופף, מאחד את הישויות הנפרדות לישות אחת שלמה וממלאת כליל את עולמם. שגעון האהבה מכנים הבריות חוויה זו משום שהיא פורצת כל גבולות ומגבלות, והופכת חסרונות למעלות, ועל כל פשעים תכסה אהבה.

       כיצד תיתכן אהבה, התגלמותם של יחסיי ההדדיות בין ניגודים שמרחקי אין קץ מפרידים ביניהם בעקרון ובמהות: בין הבורא לנברא. אהבת הבורא לנברא, מובנת כאהבת אב את בנו, שהרי בנים אתם לה' א-לוהיכם! אהבת הנברא לבורא, היא הנושאת בקושי העקרוני. יראה, הכרת הטוב, מסירות נפש, ניחא. תחושות אלו רוויות כיסופים של ביטול היש נוכח הנוכחות הא-לוהית. ולפתע עוברות תחושות של תלות וכניעה למסלול האהבה, של הדדיות מתרפקת בדביקות. הסבך אינו מרפה. שהרי אין אהבה ללא יראה. יראה שאינה אוחזת בעקבה של האהבה אלא מלווה אותה שלובת זרוע, משל היתה האהבה מחבקת את היראה, אופפת אותה עד שנבלעת היראה כליל בחומה לכאורה, והנה יוצאת היראה מחוזקת ומחזקת את האהבה, משמשת לה כלי. לא האהבה מכילה את היראה אלא היראה היא זו המכילה את האהבה ללא ניגוד וסתירה בין שני הרגשות ההפכיים. אין זאת כי אם התרחשות הנוצרת מאיכותו של האני, ממקור הטהור מוצאה, בה מולכת השלמות ללא פגם וסתירה, כפי שהיא מופיעה על פני המציאות החומרנית מכאניסטית, שההפכים המנוגדים נדחסו בה בעל כרחם על ידי החוק הכוחני של החומר, מרכיבים המיחלים                         לרגע בו נפרדת החבילה וילך כל חלק לדרכו. אנטרופיה יכנו הפיזיקאים את תהליך הקץ של החומר. ריקבון מתפורר והקץ לאחיזת העינים של הקיום. זרימה שנעצרה בעטיה של ההתפוררות ולא בזכותו של מצב צבירה מגבש ובונה. הנה כי כן צומחת ועולה נוכחות א-לוהית שחוקיה מהווים אנטי-תיזה לחוקי החומר. האהבה היא המושלת בכיפה, כשתוכה של היראה אף הוא רצוף אהבה. במציאות החומרית בלבד, מצויים האהבה והיראה משני עברי המיתרס, בה יוזמת האהבה, ועוצרת היראה. בתחום האני הבחירה החפשית – תרומת היראה לאהבה יוצא האני מן הכח אל הפועל כשהוא משוחרר מרעבון תאוני של החומר, משתוקקת האהבה לדבוק במקורה הא-לוהי כשכולה בוערת באש התשוקה, יוזמת, פעילה ונדיבה. והיראה, אף היא ממלאת תפקיד קדוש ומציבה גבולות בטחון לאהבה שלא תאבד דרכה ולא תגיע עד כלות כנדב ואביהו. היראה מנחה את האהבה כשהיא מעניקה לה הכרה בגדולתו של הבורא, בבחינת וראית את אחורי, ומונעת ממנה לעבור את הגבול ולנסות להציץ ולהיפגע מן המראה הגדול בבחינת פנים. ככל שיופיעו האהבה והיראה חבוקים יחוש האדם את הנוכחות הא-לוהית ההולכת ונוצרת מתוכו, ויראה בחוש בהשגחה הפרטית המתעוררת על ידי יוזמת הבחירה של היראה, שבלעדיה תהא האהבה חסרת יכולת האבחנה בין טוב לרע ותפול בפח התשוקה העוורת המרחמת על האכזר ומתאכזרת אל הרחמן.

      אתה חונן לאדם דעת פרי ההילולים של איחוד האהבה והיראה היא הדעת. בבחינת והאדם ידע את חוה אשתו. דעת כהכרה. דעת כהזדהות לקראת דביקות. דביקות לקראת התמזגות שבסימן האחדות השלמה. התמזגות שאין בה היעלמות של האוהב אלא להיפך. דיבוק מוליד דעת. אין כאן חוליות הכרוכות אלו באלו מכוחו של תהליך מוכרח המציאות. יש כאן תהליך שכל מרכיב ממרכיביו הוא פרי יוזמתה של הבחירה, של מסירות נפש מתוך הכרה הזוכה לברכתו של הבורא ולמתנתו הנדיבה והיקרה מכל – הדעת. בזכות הדעת מתחזקת הכרת האמת המשוחררת מכבלי הנגיעות של הסביבה. הכרת האמת הופכת למקור עוצמה, לתחושת יכולת המשוחררת מכבלים ומגדרי מקום וזמן בני חלוף. דעת קנית – מה חסרת. דעת חסרת – מה קנית. המלך שלמה בוחר בדעת מאת הבורא על פני עושר וכבוד. וזוכה גם בהם מכח הדעת. מבקש אדם בתפילתו על דעת, תפילה שהכל כלול בה. מפתח של ברכות! כך הופך האדם לנוכחות א-לוהית שיש בה יכולת ללא מצרים. מה יעשה במתנת הדעת? גם אותה יגייס לעבודתו את בוראו. תהליך של דיאלקטיקה העוברת כחוט השני אצל עובד ה' העברי. דיאלקטיקה הרחוקה כרחוק מזרח ממערב בכל יתר הדתות. ככל שאיכותו העצמית של עובד ה' גוברת, כך נעשית עבודתו בעלת איכות א-לוהית מתוך בחירה, וכך יחוש שלית ליה מדידי כלום. שאין בו כלום בנפרד מעצם מהותו הא-לוהית והוא מוצא עצמו נכנע, בוש ונכלם מכח היראה המעמידה אותו במקומו הראוי, בבחינת איזה הוא חכם, המכיר את מקומו.

      פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון,פסוק המפתח שבתפילת אשרי יושבי ביתך, מתעשר במשמעות חדשה לשיטתנו. הרצון, הוא יסוד. אין הוא מורכב. הוא המגלם את החלק א-לוה ממעל המצוי באני. ביטויו הוא הרצון. היכולת לבחור, להחליט ולהוציא מן הכח אל הפועל את      האיכות הא-לוהית ולהמליכה על מציאות קיומו, שלטון ללא מצרים על פיתויי החומר. ועל זאת יתפלל כל חסיד. הענק לי בוראי מרצונך, שיהא רצוני רצונך ויהא רצונך רצוני ואזכה בכך לעבדך בלבב שלם. תחושת עוצמה פנימית שמקורה בעוצמה הא-לוהית ותלויה בה.