פרשת קרח תשס"א.

 

חוסר  אמונה  של   הערמומי.

 

      תגובת משה להתנהגותו של קרח ועדתו חורגת ממסירותו של הרועה הנאמן, הענו מכל אדם, שמדתו מדת הוויתור. מן הראוי לעיין היטב בחומרת ההתנהגות של קרח ושורשה.

 לעומת הגישה הנאיווית של התמים, שאותה יחסנו למרגלים, שקלטו את הנתונים כמות שהם, מבלי שטרחו לבדוק, למיין ולפרש, ובזאת היתה נעוצה טעותם, שגרמה לבכייה לדורות מפאת המלכודת האורבת לתמים. מלכודת הפאניקה הגורמת לברוח והמונעת התמודדות נבונה ואחראית. ראו השתתפות המונית בהלוויתו של אויב, של ישיש מופלג בן מאתיים ועשר, עובדה המעידה דווקא על ההיפך מהתרשמותם שתושבי הארץ כולם חברים בחברה-קדישא ועסוקים בקבורת מתיהם, אם היו טורחים לבדוק מי הנפטר ומה גילו, לא היו באים למסקנה פסימית שאליה הגיעו ברוב תמימותם החפוזה. על כל הסכנה האורבת לתמים, לתמימות יש תרופה.

 אמונה בה' מן הסוג התמידי.

 שתי אמונות בה'. האחת האמונה במעורבות הא-לוהית הסמויה, אמונה בנוכחות הא-לוהית, המעניקה ממד של גובה ועומק לחיים. לכל מאורע, ויהא שיגרתי ככל שיהא, יש בו תכנים, כוונות ומטרות, והוא שלב בתהליך א-לוהי. אין חלקיק של אירוע שאין בו מן הכוונה והערכים הא-לוהיים.

      ויש אמונה מן הסוג הנדיר, והיא האמונה באפשרות של המעורבות הא-לוהית במצב שנראה כחסר סיכוי, האמונה במצב שחרב מונחת על צוארו של האדם המונעת ממנו להתיאש, והרבה שלוחים למקום. האמונה בנס.

      שתי גישות קיצוניות מרחיקות את האדם מן האמונה על שני סוגיה. התמים, זה המצלם תמונת מצב, המתרשם מן החיצוניות ואינו חודר אל תוכה ואינו מחדיר בה את הראיה הא-לוהית, בכל מצב שבשיגרה. יוכל התמים להאמין רק במצב החורג מן השיגרה, בתופעה הניסית. אין התמים טורח לבטל במחי יד את התופעה הניסית. אין גישתו הרסנית. הוא איננו רע. ולכן, כאשר הנס מכה בפרצופו, תכונת ההתרשמות השלטת בו תסייע דווקא במקרה שהנס בולט לעין וקורא להתפעל ולסמוך על הנס.

      לעומתו הערמומי, בבחינת והנחש היה ערום, אין אמונה שתעמוד בדרכו ההרסנית. גם את הנס החורג מן השיגרה יכחיש. הוא בפשטות אינו מניח לעובדות לבלבל את דעתו, "השיטתית", "המוצקה" ו"האחראית". זה העושה רושם שהוא הפיקח היחיד בתוך עדה של שוטים, המניחים למאחזי עיניים ונוכלים לשטות בהם. לרשעים אלה אין סיכוי להתרשם מן הנוכחות הא-לוהית. כמאמר רבנו חיים בריסקער כשהוצע לו להרצות שיעור בישיבת סלובודקא כשנעצרה הרכבת בקובנא. תגובתו: עד כה טענו שר' חיים אינו יודע ללמוד והיה קשה להם להישבע על כך. אם ישמעו שיעור יוכלו להישבע על כך. לאמור:דעה הנובעת ממחלוקת ושנאה וקינטור, איננה מתרשמת מעובדות המוכיחות את ההיפך. לערמומי אין אמונה לא בעובדות ואף לא בה'. משום שהוא מחוסר אמונה הוא מחוסר ממד של גובה ושל עומק. הוא רואה רק את עצמו במבט אגוצנטרי גמור. הוא פוסק את גזר הדין מתוך דעה קדומה מראש. הוא אכול שנאה לכל, ורואה בכל אויבים המסכנים את קיומו בעצם נוכחותם. משה בוחן את התופעה של קרח בעין בוחנת של מנהיג אחראי הצופה למרחוק, מעמידו בפני מצבים המאפשרים לו להשתכנע ולרדת מן העץ ,,ההגיוני" ,,הנבון" ו,,הצודק". רק בראותו שאין קרח שמח להזדמנות להתחרט, רק משנוכח משה שטענות קרח אינם מלווים בחוש הצדק החברתי שכה ניסה קרח להשתבח בו ולמשוך אחריו כמנהיג את התמימים בעם, הבין שכאן חלה עליו אחריות כמנהיג לעקור את התופעה מן השורש. משום שאין לה סיכוי להתקיים. העונש החינוכי שביקש מן הבורא היה בו אות לבני מרי, שבעלי מחלוקת עלולים להידרדר לשאול ללא תחתית. הם עלולים לאבד את הקרקע מתחת לרגליהם. אין גבול שיעצרו בו ואף הקרקע שמתחת לרגליהם לא תעצור בעדם מה ברור יותר, מה הוכחה ממשית יותר מן הקרקע שמתחת לרגליים. ואם יברא הבורא בריאה שתוכיח שהכחשתם את המציאות הממשית ביותר תתממש, יבינו הרואים שיש גבול לרשעה, יש גבול לחוצפת המכחיש. ואכן, נבלעו חיים בשאול, שם השתכנעו באמת, והם מכריזים משה אמת ותורתו אמת. לאמור, יש למציאות חוקים וגבולות מלמעלה. יש אדון לבירה, והמציאות היא נוכחותו הממשית. כך, ורק כך יעלו מזור למכת תסביך הרדיפה שהם אכולים על ידה. תגובתו הנמרצת והמוחלטת של משה באה מתוך הבנה עמוקה במכה זו שהיא מדבקת ועלולה להפוך למגיפה סוחפת עם שלם. אתה חי במחיצתו של אדם אכול תסביך רדיפה, המקרין על סביבותיו, חשדנות פחדנית ורעת לב . הרואה צל הרים כהרים, ובכל המתייחס אליו זומם להזיק לו, והוא דולה מדמיונו החולני נימוקים וראיות חבויים, סופך שגם אתה תדבק בראייה זו. מכאן הסכנה לציבור מ.. בעל המחלוקת.

      המחלוקת היא המחלה המלווה את תולדות עם ישראל, ובה יש לתלות את האסונות הרצופים,שעם ישראל למוד בהם, מבלי שהעתיד יוכל להבטיח רגע של מנוחה. מכאן החשיבות לעתיד העם, להבין את שורשי המחלוקת ולנסות להגדיר את את מרכיביה ואופיה. נראה שבית שני, שהיו בו תורה וגמילות חסדים, נחרב בעטיה של שנאת חינם, ונגזרה עליו גזירה של חורבן מתמשך, שקיצו מי ישורנו, לא נרפא ממכת המחלוקת. נראה שהשואה באירופה שנגסה שליש מן העם, אף היא בעטיה של מחלוקת. עד כדי כך אנו שקועים במחלוקת, עד שקשה לדמיין ציבור מישראל מה טוב היה חלקו בלי מחלוקת. נראה שלא היה מגיע לאסון הנורא. המחלוקת סימאה את עיניהם. די היה לשמוע את האמת מפיו של מנהיג מן הצד השני, היריב,כדי להכחישה מכל וכל, תוך התכחשות לטענותיו, אף אם היה מביא מלא חופניים של ראיות – עובדות לאשש את טענותיו. כך ביחס לעליה לציון, וכך ביחס למטרות ערכיות וכך ביחס לכל עניין שבקודש. די היה בטענה מצד היריב כדי שבמחנה הנגדי יגידו את ההיפך, וינהגו להיפך, על אף הסכנות הממשיות רושפות אש מן השאול. ומחלוקת ,,לשם שמים" עולה על כולנה. אוי לו לבעל המחלוקת כאשר אין הוא מוכן להתבונן בראי ולהודות באומץ עד היכן ספוגה דעתו ברישעות ובשנאה לצד שכנגד. שהרי אין הדעה שכנגד משפיעה על דעתו אלא רק האמת הצרופה לנגד עיניו. את מלחמת ה' בגיבורים הוא לוחם. מלחמת מצוה של ממש, ללא פניות וללא נגיעות אישיות ספוגות קנאה תאוה וכבוד. שהרי המחלוקת מציעה הזדמנות מאין כמוה לריקים ופוחזים המתחזים לנביאים ואנשי רוח לשכשך במי אפסיים של מחלוקת ולהיראות גיבורי כח הלוחמים את מלחמת ה' בגיבורים, בעוד שהם ריקים מכל תורה וחכמה. סכנתה של המחלוקת בהיותה ריקה מבנין. וכולה סתירה. אין לבעל המחלוקת פתרון לבעיה. פתרון בונה. יוצר. הוא משקיע את מרצו בהכחשה ובהרס של היריב מבלי שיטרח להציע כיצד הוא חושב לפתור את הבעיה, משום שאין אמונה בלבו. אין בעל המחלוקת מאמין בטוב. ובבורא הכל יכול. אם היה דבוק בבוראו, היה ספוג שכנוע באפשרות של הפתרון הטוב, והיה שקוע בהשגתו, ולא היה מבזבז את משאביו בהרס היריב. חוסר אמונה הוא השורש שהמחלוק משמשת לו הסוואה ערמומית. ערמומית,משום שלמדת העורמה זוית ראיה סובייקטיבית, המושפעת ממניעים שליליים, משחיתות המידות מהעדר גישה חיובית בונה ומאנוכיות חשדנית וחוסר רגישות אנושית. העורמה מתכחשת למציאות ומעמידה תחושות וחשדנות וסיבות מדומות במקומם של העובדות הנראות לעין. הנחש יודע ומתאר ברוב חכמתו את כוונות הבורא, כוונות רחוקות וסותרות את הדברים המפורשים: כי יודע א-לוהים כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם, והייתם כא-לוהים".. לא פחות! סילוף המציאות דרך טענות של תנופה על מנת להפיל בפח. התמים חסר יראת שמים ולכן אינו רואה את ממד הגובה שהמציאות היא ביטויה הממשי. הערמומי רואה רק את עצמו כמרכז ההוויה, ובכל, מתחרה, יריב המאיים על קיומו. התמים רואה חזית של מציאות ללא גב, ללא ממד של גובה. את התמים אפשר לשכנע. הערמומי מעוות את המציאות על פי הרהורי לבו. אף במשה רבנו חשדו ויחסו לו כוונות ומעשים שפלים של עצמם. בבחינת כל הפוסל, במומו פוסל, מתוך אנוכיות המונעת לראות את איכותו וגדולתו של הזולת, משום שגדולתו של הזולת עלולה להאפיל על גדולתו שלו. לא בכדי ראתה התורה את הענוה כתנאי לחכמה משום שהאנוכיות, ברוב גאותה האגוצנטרית מסרבת לראות ולקבל את מעלתו ואיכותו של הזולת. לשוא תהיה הטירחה לשכנע את הערמומי בטעונים של ממש. ,,העיני האנשים ההם תנקר, לא נעלה". כי אז פונה משה לבורא עולם. משום שהשתכנע שאין לפניו יריב המתכוון לחתור לאמת ופניו להרוס בלבד. כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'. טענה זו של קרח מה טיבה. היש בטענה זו מעין סירוב לקבל את ההנחה שיצר לב האדם רע מנעוריו. מעין תפיסה מוחלטת. או כטענתה של ברוריה, אשתו של רבי מאיר:יתמו חטאים ולא החוטאים טענה ספוגה ערמומיות משום שיש בה פנייה כפולה. היא מחניפה לעם ולוחמת על זכותם של הבכורות. ופונה למשה, הרועה הנאמן, שלבו מלא אהבה לעמו כאב רחום השש על כל חוות דעת חיובית על בני טיפוחיו. משה מקבל אמנם טענה זו וממשיך לגלגל עם עדת קורח עד שהוא נוכח לשברון לבו שאין תוכו של קרח כברו. ואז, הוא נופל על פניו. משנוכח שאין כאן שאלה של טוב ורע אלא מפתח ליצירת הרע, בבחינת ,,לפתח חטאת רובץ", מקור הרע – הגאוה. ויש לחסלה בעודה באיבה. התשובה לגאוה – יראת שמים – הקטורת.

יחיד ורבים.

      קרח מעמיד ולוחם על זכותו של היחיד אף אם אין הוא מזדהה עם הציבור.

      ויקח קרח. נחלקו רש"י ורמב"ן. רש"י מפרש כתרגומו: ואיתפלג. נחלק משאר העדה. הרמב"ן מלשון נחלק בלבו, התנגד לדעת הרוב, ולא נחלק, נפרד בגופו מן הרוב אלא נפרד מהם בדעתו בלבד. העמיד עצמו יחיד מול רבים. ולא כאיש ציבור המזדהה עם הציבור. טענתו כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ולכן הסיק מסקנה שלכל אחד מישראל הזכות לדון, ולעשות דין לעצמו. אף אם אין דעתו כדעת הציבור.

      ויחר למשה: לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם. ט"ז, ט"ו. מלך פורץ גדר. הרשות, הרשות בידה להחרים רכוש הפרט לטובת הרבים. אין למלך רשות ליטול לעצמו כבעניין נבות הישראלי אך לטובת הכלל מותר ואפילו חובה. משה היה מלך ולא ניצל זכות זו. ועל כך הוא מתלונן ומאשים את עצמו, שלאמיתו של דבר היה עליו ליטול מהם את החמור כשהלך ממדין למצרים. ולא הרע לאחד מהם לא ניצל את סמכותו להיות תקיף עמהם. חוסר הסמכות, העדר האכיפה, היא שהצמיחה את מרדנותו של קרח. שטיעונו היה שאין הגיון בחוק  התורה. טלית שכולה תכלת. בית מלא ספרי תורה. ערעור שורת ההגיון מביא לערעות מדת הצדק. נטילת מתנות כהונה מעניים. עצם החוק הגורף גורם לעוול ולחוסר התחשבות ביחיד. החוק שואף לסדר, לעיתים אף על חשבון הצדק עם היחיד. לזה נכון היחיד לקבל בהכנעה, רק אם הוא עומד בפני הסמכות. עצם יסוד הכבוד הוא וויתור והכנעה של היחיד בפני הגדול ממנו. הערכת הגדול כרוכה בהכנעה ובוויתור כלפיו, למענו. אך כאשר נפגמת שורת ההגיון, נפגם הכבוד כלפי בעל ההגיון הפגום. קורח, ערמומי כנחש היה, והתכוון לפגום בסמכותו של משה, וערער, לעג להגיון שבתורה. משה הבין שמרדנות נובעת מחוסר סמכות. הקושי של משה נבע מענוותנותו שגרמה לו להתחשב ולכבד את רצונו של כל אחד ואחד. והנה משה ממשיך בשיטתו ומבקש מאת הבורא ,,האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף. ומאוחר יותר, לפני מותו, עניין המוכיח שנשאר בדעתו עד הסוף, הוא מבקש מבורא עולם: ,,יפקוד א-לוהי הרוחות לכל בשר איש על העדה: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואינן דומין זה לזה. מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו. פנחס כ"ז, ט"ז.

כיצד אפשר לישב הבנתו בחשיבותה של הסמכות לעומת התחשבותו של הרועה הנאמן – ואהבתו לכל אחד ואחד.

נראה שמשה לא נדהם מבקורתו של קרח על חוסר ההגיון שבתורה. משה נדהם מן המחלוקת, מלקיחתו את עצמו לצד אחד, לפרישתו מן הציבור. בזה ראה את המרד. בחוסר הסמכות. בהיעדר יראת הכבוד של קרח, יראת כבוד לא כלפיו אלא כלפי כל המסגרת של העדה הקדושה. בדברי קרח כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', הבין שאין קרח רואה באיכות העדה את יסוד הסמכות. משום שעקר את סמכות הא-לוהים מעליהם והורידה לתוכם. ובהעדר סמכות נפרדת כל החבילה של קבלת התורה כמיקשה אחת. כי אז נראים הדברים כסותרים וכנעדרי הגיון ח"ו. ועל כך הגיב והאשים את עצמו. לא חמור אחד מהם נשאתי וגו'. משה אינו רואה סתירה בלכידות העם בין התחשבות האוהבת בצרכיו של כל אחד ואחד לבין השתייכות מתוך הזדהות של היחיד עם הכלל. משה רואה את שורש הרע בפרישתו האנוכית של היחיד ממחויבותו ואחריותו כלפי הכלל. ועד כדי כך מבקש הוא להדגיש את שלילת הפורש מן הציבור, שהוא מבקש מבורא העולם לשנות את חוק הבריאה ולברוא בריאה חדשה שיהא בה כדי ללמד לקח על חומרת המעשה של הפורש מן הציבור. לאמור: זכותו של היחיד קיימת ועומדת בתנאי שמוסריותו, הכרתו באחריותו כלפי הזולת, הציבור, אף היא מוכחת ורק היא יש בה כדי לזכות אותו בזכויות הפרט.

      מבחן המחתות מול מבחן המקל הפורח. מבחן המחתות מהוות מבחן של פעילות. מבחן הכרוך בתחרות. אם נזכור את מאמר חז"ל, המקדש, מקור הקדושה לא היה בו כדי לשחרר את האדם ממדות רעות. הצנועים היו מושכים את ידיהם והגרגרנים חוטפים. ללמדך שאין האדם יכול לאחוז בקרנות המזבח ולסמוך על הקדושה שתעשה עבורו את העבודה ותתקן את מידותיו. תקון המידות הוא מצוה שבגוף. ואין בזה כל קיצורי דרך ומעקפים. לכן אין במבחן המחתות כדי להעיד על בחירתו של אדם לכהונה קדושה. במבחן המקל הפורח, שבו מקבצים את כל המקלות למקום אחד, מבחן האחדות כתנאי ראשון, ופריחת המקל כחריגה מדרכי הטבע נעשית ללא מעורבות אנושית כל שהיא. מבחן זה בלבד יש בו כדי לשקף את הרצון