פרשת כי תבוא תשס"ב.

 

                                           מקומם  של  השירה , השמחה  והאגדה.

                                           שייך לצמד ההנאה – חובה.

 

היחס אל החוק

מפתח לסוד ההישרדות היהודית

הגמישות. הדמיון והמציאות וההומור (הומור חיובי מול ציניות, ליצנות שהיא שלילית)

                                                      (משחרר את האני היוצר והזורם מכבלי הפחד של ההישרדות)

ההבדלים המהותיים בין עולם האגדות היהודי והנוכרי.

היסוד הנוצרי והפסיכולוגי באגדות הנוכריות.

 

ההתיישבות בארץ הקודש.

 

      המחקר הסוציו – אנטרופולוגי מצביע על גישות שונות לשמירת החוק, בהתאם לחלוקה לחברות עמים ותרבויות. נראה שגם השוני הדתי, הדתות השונות – מחלקות, זו בנדיבות וזו בצמצום יחס של כבוד לחוק. האיסלם הפרגמאטי הכוחני דוגל בעקרון שהחוק הוא כח והכח הוא חוק. החזק פטור מן החוק. החוק נועד לחלשים. מכאן העקיפה וההתעלמות של הערבי מן החוק. לאמור, מותר לעבור על החוק, אך אסור להיתפס. השוטה נתפס. הפיקח מתחמק. הגיבור מתעלם בזלזול. כל היחס אל המוסר נגזר מיסוד זה. המכבד את מוצא פיו הוא משובח בגלל הכבוד .אך רק לצרכי כבוד. לא לצרכי הישרדות. למען ההישרדות או למען הנצחון, הכל מותר. אין מוסר. הסבא האציל של ניטשה בתפארתו..

      הנצרות הדוגלת במעמדה של חולשה כדגל, לפחות להלכה אם לא למעשה, מטיפה לשמירה קפדנית על החוק המשמש כעוגן הצלה ומשען התומך ומגן על החלש. על כל אדם. שהרי הכל רפי אונים כלפי הדוגמה בדת הדוגמאטית המובהקת. חוק שרירותי, פוזיטיביסטי. רעיון נוצרי באופיו ובמהותו. מתיישב יפה עם הדת.חוק זקוק להגיון או לערכים מוסריים או אחרים. יצויין שבשתי הדתות הנ"ל אין קודקס מפותח של חוקים. החוק נגזר אד-הוק, בהתאם למצב, לכל חכם דת מוענק הכבוד והרשות להמציא חוק ,,פאטמה" באיסלם, בהתאם לאינטרס הכוחני של הדת. אצל הנוצרי מעניק הכומר המוודה ,,מחסדו" על המתוודה, אין חכמי דת אלו חייבים להצטיין בידע ובבקיאות יתירה במקצוע החוק. די להם בסמיכת הסמכות שמעליהם.

      ביהדות היחס אל החוק מורכב וחודר לנבכי האדם והחוק כאחד. מוחלטות ויחסיות משמשות אהדדי. אין החוק רשות לעצמה ולמותר לציין שאין הוא מהווה מטרה לעצמו כמשתמע מתפיסת החוק הפוזיטיביסטי. האדם כנוכחות א-לוהית בבריאה, הןא מטרת החוק. הנסיון להגדיר את החוק מנסה לחמוק מעצמו. משום שהחוק היהודי איננו ניתן להגדרה כמכשיר שתפקידו לשרת, כאמצעי למטרה הנתונה מחוצה לו. החוק הוא ביטוי לרצון הא-לוהי וקורץ ממהותה של האמת, חותמו של הא-ל. טביעת אצבעותיו של הקב"ה בורא העולם ויוצר האדם. טביעת אצבעותיו של האדם משקפות את חותמו של הבורא. אין החוק נכפה על האדם. האדם כופה עצמו על החוק לא פחות משהחוק מחייב את האדם. יחס האדם אל החוק, כמוהו כיחס האדם לבוראו. הזדהות ממעמקי הישות האיכותית, ביטוי למקורו הא-לוהי. רק בחיקו של החוק באה הנוכחות הא-לוהית לכל מימוש. מכאן שהחוק יוצר צומת של מפגש האדם בו השמים והבריאה.מדת הדין דווקא, היא הרשות הישירה והטהורה היוצרת את המפגש האידיאלי. היא היא טביעת האצבע הא-לוהית בהתגלמותה. חותם האמת הצרופה. במדת הרחמים עברו סימנים קדושים אלו ריכוך וסינון המשתקפים בעמימות מבעד למסך הקיום האנושי. כך הופך החוק לישות בעלת היבטים סותרים הנפגשים באדם, ומשלימים אלו את אלו על פי נווטו של האדם. מפגש אנושי זה עלול לעמעם את טהרתו של הביטוי הא-לוהי, ובמקרה קיצוני עלול לחטוא בחטא הזיוף ואז מאבדת האמת את מנהיגותה ומפנה את מקומה לשקר. ,,נבל ברשות התורה" קורא לו הרמב"ן. לאמור הסממן הא-לוהי של החוק נדחק מפניו של השקר האנושי. החוק שומר בקנאות על כח שלטונו, שהרי בזאת כוחו, אך מאבד את איכותו, ואת יניקתו הוא מקבל מכאן ואילך מן הפיתוי הקיומי, הנשלט על ידי האגו, נסיך הממלכה הארצית, על חוקי ההישרדות הכוחניים המאפיינים אותה, תוך שהוא שומר בקנאות על הכתר הא-לוהי כקישוט, כנזם זהב באף...

      מדת הרחמים, כשמה כן היא. כולה רווית אהבה לאדם, פתוחה לצרכיו, ועושה רצונו רצונה, עד כדי טשטוש גמור בין הזהות האנושית לזהותה השמימית. צרכי האדם נעשים צרכי גבוה וצרכי גבוה מחליפים זהות. והופכים לצרכי האדם, עד.. אבסורדים. החלום הופך למציאות וזו סופגת את החלום ומאמצת אותו אל חיקה. כך מגשים החלום את עצמו. עיין ערך יוסף הצדיק, שהיה גם עושה מעשי נערות.

      מציאות רווית חלומות, היא המציאות האנושית, בשונה מן המציאוות הפיזית היבשה, הצדופה כאדמת מדבר קמוטת פנים וסדוקת חזות שלא תזרע ולא תצמיח. המציאות האנושית מזדהה בעת ובעונה אחת עם החוק חמור המבט ועם פניו המחייכות של ההומור, ומקבלת אל חיקה האוהב את פניה הזועפות של מדת הדין, שמפגש האהבה משכיח ממנה את תפקידה והיא מצטרפת מתוך אהבה אל אחותה התאומה, מדת הרחמים.

אהבה, חלום, אגדה, הומור, נעשו למחותנים פעילים במגרשו של החוק שעבר מן המגרש אל היכל האהבה. רחמים בדין. גילה ורעדה מאימת הדין חברו יחדיו במחול שעושה הקב"ה לצדיקים בגן העדן.