|
פרשת יתרו תשס"ג.
דירוג הקדושה בפנימיות האדם.
,,אך הנה ידוע מחכמי האמת כי ארבעה מסכים יש לשכינה. והם אמורים במראה יחזקאל (א.ד.) הנה רוח סערה וכו' ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב. והנה יראה מרבותינו ז"ל כי המסכים האלה היותר חיצוני, הוא עב וחיצוני מהפנימי אליו. ועל דרך זה הולך ומתקרב אל הקדושה, עד היותו הנוגה מתוק מעין הפנימיות. והנה בבא השפע ומפלש עד המסך החיצון, כל כח מהשבעים שרים אשר בו, כי שם איכותם, כי חיצונים הם, מקבל בפנימיותו מהשפע ההוא,.. ועל כן, קול ה' היה מתאצל מאתו יתברך ונמשך בעד המסכים עד החוץ. שישמעוהו בני אדם שוכני ארץ. אותו הקול המיוחד בהתפשטו אל המסך החיצון, ומקבל כל כח מהשבעים שרים, אשר להם שייכות במסך ההוא, כח מהתפשטות. נמצא קול אחד מתחלק לשבעים לשון. הם שבעים כוחות שכל אחד שר אל אחד מהשבעים לשון. והנה האיש או האנשים המקבלים שפע הקול, תחילה מקבלים מהמסך האחרון, ואחר כך, מעט מעט הולכים ומשיגים מהחיצון אל השני, ואחריו אל השלישי ואל הרביעי. ועל המסך האחד, החיצון שבכולם, אמר ויהי קולות וברקים.שמהמסך החיצון שמעו ריבוי קולות והיו רואים ברקים.. וכפי חיצוניות המסך, כן הקול עושה הברה (רעש) רבה. ועל כן רוח סערה. ומציאות הברה זו, הוא ששמעו האומות. ואחר השיגם המסך הראשון, השיגו ישראל (בלבד) לראות השני. והוא אומרו וענן כבד על ההר. והוא השני הנקרא ענן גדול. ובהיכנסם לשלוט ראייתם בשלישי: הוא המסך של האש מתלקחת. אז היו שומעים קול אחד, זה היה מאמר משה רבינו ע"ה באומרו: ודבריו שמעת מתוך האש. וזהו קול השופר. שהיה כקול היוצא מתוך השפופרת העב, בערך (לפי) איכות הקול. כן מתוך מסך האש, היה הקול מאותו יתברך יוצא ונשמע אליהם.. ואז נחרדו, וזהו ויחרד כל העם, כי כל(ככל) שמתרבית ההשגה, מצטער המשיג יותר ואז איך יוכלו להשיג במסך הרביעי, כי מתוק וקרוב אל הקדושה העליונה הוא מאד. ואז (בשלב הבא) לא היה מסך, כי אם האש הגדולה, הוא שלפנים מהנוגה. שעליו נאמר ביחזקאל, ומתוכה כעין החשמל מתוך האש, אשר שם כבוד א-לוהי ישראל, והיא האש הגדולה. ועל אש זו נאמר והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו וכו'. והוא יתברך עשה לבל יסתכלו בשכינה ויזונו עיניהם ממנה. כי די להם מה שנתראה דרך ראיה אחת. ...כי עתה שגדלה השגתם פנימה, היה שפע הקול הולך ומתחיל מפנימיות עצום, לפי מה שהיה כח השגתם נכנס.. כי היו הולכים ונכנסים בראיית ושמועת דקות הקול בלי מסך, שהוא מתוך האש הגדולה שלפני כבוד א-לוהי ישראל, היה הולך פנימה וחזק (וקשה) מלסובלו לעוצם הרוחניות, והוא בשומעם אנוכי ולא יהיה לך." האלשיך הקדוש על פרשת יתרו. ,,אלה הדברים-לא פחות ולא יותר-אשר תדבר אל בני ישראל". י"ט, ו'. מה פחות ומה יותר, אין רש"י טורח לגלות. תאור משימה בלתי אפשרית נטלה התורה על עצמה. תאור הפיכתו של המון עבדים רדופים, מוכים ובזויים, לממלכת כהנים וגוי קדוש. כיצד הפכו הללו לעם מגובש, ליחידה נבחרת מכל עם ולשון, שהנחיל לעולם תרבות של איכות ערכית ללא תחרות עד היום הזה. מודל שאינו ניתן לחיקוי מחמת קנאה. ערכים ואיכויות שהפכו למזכרת עוון לאומות גאות בתרבותם, תרבות אנשים חטאים, שהמפגש עם היהודי כופה עליהם להודות בחסרונם המוסרי. מה יש בו ביהודי שזכה להיות לסמל לדבר והיפוכו. לערך שאינו ניתן להגדרה כל שהיא. הצלחתו? כשרונותיו? מה הוא התחום שבו מצטיין היהודי. נראה לכאורה שאין תחום כזה, למרות שבהשגי המדע והתרבויות תופסים היהודים מקום של כבוד יחסית למיעוט מספרם, לא נראה תחום שבו מצטיינים היהודים בלעדית. נראה שבתחום המוסר, בולטת ההצטיינות היהודית. ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים, או כמאמר המשנה באבות פרק ה' משנה כ"ב. כל מי שיש בידו שלושה דברים הללו הוא מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלושה דברים אחרים הוא מתלמידיו של בלעם הרשע: עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה-תלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה-תלמידיו של בלעם הרשע." בתחום הרגישות האנושית שהיא השורש למידות הטובות, נראה שאין ליהודי מתחרה מקרב האומות. ברם, במלחמת הקיום בה שולטת הכוחניות, קשה לראות בתכונות אלה הסבר להישרדות המופלאה של היהודי, אלא אבני נגף בהיותן סמן לחולשה ולוויתור ולא לעמידה תקיפה על זכויות. ממלכת כהנים וגוי קדוש! לאו מילתא זוטרתא היא. גיבוש, נפש בריאה בגוף בריא, אחווה, סולידריות ועמידה אמיצה ואיתנה מול לחצי הקיום וסכנותיו, אינם נרכשים בזכות הרגישות של מידת הרחמים השופעת מתלמידיו של אברהם אבינו. נראה שיש לחפש את מוצקות הנפש ונחישות הדעת העמידה במצוקת הקיום ביסוד שונה, שאינו מנוגד בהכרח למידות התרומיות. לא במקרה מתחילה פרשת יתרו בתאור המפגש עם יתרו ובעצתו, שאין לה לכאורה כל שייכות לפרשת מתן תורה ועשרת הדברות. נושא התופס את המקום המרכזי כגולת הכותרת בפרשה. תאמר, הכנה, ארגון ועוד ענינים שבהקדמה למתן תורה, הכרחיים, אף על פי שאין ערכם משתווה לתכנים. נראה שאין בהם ענינים שבארגון בלבד. ידע יתרו, שהיה מומחה לדתות, את הפער הקיים בין ההוראה הדתית ליישומה הלכה למעשה, בין התאוריה למבחנה בחיי היום יום, ידע יתרו לבדוק את טיבה של הדת החדשה, עד כמה היא עשויה לקיומו של האדם, עד כמה יש בה כדי לאמצו אל מול פגעי החיים, במישור הכלל והפרט. ובעיקר, מה מידת ההתאמה של תאוריה שמיימית לצרכיו הטבעיים של האדם. עד כמה יש בה כדי לתרום לאיזון שבין החירות וההשתייכות. בין הכפייה לחופש הבחירה, בין הדוגמתי לטבעו של עובד ה'. עצתו להוריד את הדוגמה הדתית אל חיי היום-יום, אל יחסי החברה, המשפט, בין אדם לחברו, דיני ממונות, בהם תיבחן כל תאוריה. במידה שזו נעשית נורמה, באותה מידה יש בה כדי לעצב דפוסי התנהגות יציבים וקבועים שבשגרת החיים והחברה. שרי אלפים, נשיאי השבט ומנהיגיו, לא די בהם כדי לחלחל אל שורות העם למשפחותיו. לכך גויסו שרי המאות ובעיקר שרי העשרות. במסגרות אישיות, בהם מכירים הכל הכרה אישית את הכל, הופכת התאוריה לנורמה של התנהגות. ברמת היחיד אין ההלכה מצטמצמת לרמת הכפייה מלמעלה אלא מוצאת את עצמה מתקיימת במישור של ההדדיות. של הסכם בין שווים. למרבה הפליאה אין כאן ירידה ואיבוד סמכות אלא חפיפה משלימה בין הסמכות וההדדיות, על עקרון של עירוב והשלמה הדדית בין מדת הדין למידת הרחמים. כך במישור היחסים בין הבריות. במישור הרוחני תורמת ההדדיות להשלמה בין האינטלקט לבין האנושי. בין האסתטי למוסר. על מדוכה זו נשברו קולמוסין רבים. תרבות אינטלקטואלית משופעת בהישגים איסתטיים נכשלה כשלון מחפיר בהתמודדות עם עקרונות המוסר ודרישותיו מן היחיד ומן האומה. ההשלמה והאיזון. ההשלמה והאיזון ההשלמה והאיזון ביניהם היא סוד ההצלחה של מתן תורה. עקרון ההדדיות סייע ליוצאי מצרים להזדהות אישית עם חוקת התורה. עם שהסמכות בוקעת ועולה מכבשון הנפש של היחיד ושל הציבור המעניק אותה לרבו, לפוסק ולשופט, בזכות התורה, כתר התורה שזכה בה בעמל ובמסירות. יש לציין שאין העם נוהג להעניק מסמכותו את שרביט ההנהגה למנהיג שכתר תורתו אינו קשור בקשר של אחדות עם כתר הענוה ושאר המידות התרומיות. אין היהדות סובלת הפרדה זו כמקובל ביתר הדתות. תודות לעקרון ההדדיות המאחדת א-לוהים ואדם, בבחינת מציאת חן ושכל טוב בעיני א-לוהים ואדם. כשרונות ואסתטיקה שייכים לשמים. מידות טובות מייצגים את האדם. בזכות ההדדיות לומד האדם מידות טובות ממדותיו של הקב"ה, בבחינת ,,מה הוא רחום, אף אתה רחום" הסובייקט האנושי הופך לערך של אמת אובייקטיבית המקובלת גם בשמים, ואף על פי שההלכה נוצרת בבית דין של מטה, היא זוכה להתאזרח גם בבית דין של מעלה בבחינת ,,נצחוני בני" ,,וצדיק גוזר והקב"ה מקיים". ארבעת המסכים-מפגש בין הצד האנושי והצד השמיימי. מפגש התלוי על בלימה. מה טיבה של ,,בלימה" זו. מטען של קולות וברקים, ענן גדול, ואש מתלקחת, ונוגה לו סביב הנו מטען גדול וכבד מנשוא ליצור אנושי. ,,כי ככל שמתרבית ההשגה, מצטער המשיג יותר ,,וההר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו וכ', והוא יתברך עשה לבל יסתכלו בשכינה".. כיצד היה מפגש זה ייתכן.. ,,כי עתה שגדלה השגתם פנימה, היה שפע הקול הולך ומתחיל מפנימיות עצום, לפי מה שהיה השגתם נכנס.. בלי מסך ומתוכה כעין החשמל".. ארבעת המסכים הם ציוני דרך בתהליך מן החוץ אל הפנים. מן ההשגחה אל הבחירה. מאתערותא דשמייא המעוררת ומפעילה את האתערותא דלתתא, את קודש הקודשים, את הניצוץ הא-לוהי שבנשמת האדם. תהליך החודר אל תשתיות הנפש ומעורר בה זעזוע כעין החשמל-תגובה נפשית עמוקה של האני הא-לוהי, של ייחודיותו האיכותית המקורית של היחיד. זעזוע שיש בו כדי לנער את יצר הקיום מן הקליפות החוצצות בין האני למקורו הא-לוהי. תהליך לקראת קשר של אחדות והזדהות של דביקות עם מקורו הא-לוהי ,,כי מתוק וקרוב אל הקדושה העליונה הוא מאד-בחינת ,,ונוגה לו סביב" הוא העונג של החיבור, של אחדות עם המקור הא-לוהי, מקור השפע, אין קץ, אין סוף, כי אז נמוגו כל המחיצות, כל מנגנוני ההישרדות, כל השנאה הקנאה התאוה והכבוד. ונותרו רגשות של אהבת אין קץ לכל נברא בצלם, אהבה אישית-אנושית של הבנה והזדהות. מיצוי של ההדדיות, של ,,ואהבת לריעך כמוך. לתהליך זה שני מרכיבי יסוד: המרכיב הא-לוהי הנפגש ומתאחד עד לסימביוזה משלימה עם היסוד האנושי של האני. קול הלב נפגש עם קולם של כללי המשחק. מקורו של קול הלב הוא קול הנשמה, הניצוץ הא-לוהי שבאדם שהתגבש לאני, שמרכיביו הם המקורי, ייחודו של האני ואיכותו. מקום שגשוגה של היצירה, של הדמיון היוצר, השוקל, מקורם של האיכויות והערכים. מקור הצדק והמידות הטובות כאחד. אין היצירה והמידות התרומיות באים ממקורות שונים. שניהם ממקור האיכויות של האני המקורי ,,תופעת הפיצול בין השניים מעידה על פיצול האישיות המקורית. על פיצול בין האני לבין עצמו ופיצול בין האני לאגו. אצל האדם השלם מתקיימת ההוראה ,,ואהבת את ה' א-לוהיך בכל לבבך, בשני יצריך": בשילובם של השניים בעבודת ה' מעניק האגו כלי מחזיק ברכה של ממשות והגנה לאיכויות ולערכיו של האני. כולו קודש למימוש ויישום של האני, ולא לרדיפה אחר גירויי החוץ. אין הוא עוסק במנגנון ההישרדות. אין הוא סובב סביב שאלת ,,האיך" אלא משתתף עם אני בליבון שאלת ה,,לשם מה", כך מתקיימת ההוראה ,,כל מעשיך יהיו לשם שמים, ובכל דרכיך דעהו". בראש כולם מונע שיתוף הפעולה בין האני והאגו סכסוך מביש והרס של שני הניגודים: ההוראה מן החוץ לעומת האינטואיציה, מלכת הפנימיות. תחושה של אמת פנימית, תולדתה של נקיות הדעת וטוהר המידות, שחרור מן הקליפות, של תוכו אכל וקליפתו זרק. מיון זהיר וחכם בין הלבוש לקליפה. לבוש כמסגרת משמרת ומעניקה ממשות לאיכותו המקורית של האני, תרומת האגו המקשר בין האני לעולם. קשר של השלמה בין ההוראות וכללי ההתנהגות מן החוץ, לבין צרכיו ורצונו של האני. ללא טוהר האני ועצמאותו, לא תיתכן השלמה זו בין התוכן והכלי. ללא התאמה זהירה ומתמדת הופך הכלי למסגרת חונקת המונעת את ביטויו ושגשוגו של האני. תגובתו של האני לאיום המחנק, הנגרם על ידי פלישה של גורמים זרים מן החוץ היא התכווצות לתוך עצמו, או לחילופין התפרצות הורסת גבולות ומפרקת מחסומי חוק חיוניים, ועד לרמיסת המקובל, הפקרות בבחינת ,,עבדא בהפקירא ניחא ליה". אנארכיה פנימית והתפרקותו הסופית של האני גורמת לתופעת האובססיה הכפייתית. מחנק עד כדי תלישות ואיבוד שליטה וחוסר יכולת שימוש במנגנון ההגנה של האגו. כל מרכיבי האני נעלמים מזירת הקיום. ללא אינטואיציה, ללא טאקט והתחשבות בזולת אין מקום לשיפוט נכון של השכל הישר, נדם קולה של התבונה. חברה הנוהגת על פי כללים בלבד הופכת לעדר של שוטים. איבוד של תחושת הזולת יוצרת יחס של אכזריות אטומה לצרכיו ורגישותיו של הזולת. חוסר התחשבות של המעביד בעובד, של המחנך בחניך מפעילה תגובת הגנה בצורה של חוסר נאמנות, שימוש בשקרים ובגידה, ועד להתפרקות מסגרת המשפחה והקהילה הדרך קצרה. כך נראית לנו התמונה של היעדר הקשרים האישיים בחברה שהטכנוקרטיה תפסה את מקומם של היחסים האישיים, המדע את האמנות והרציו את הרגש. החינוך הערכי נדחה בפני ההוראה המלמדת כללי התנהגות הסובבת סביב שאלת ה,,איך" לעומת החינוך המטפח ועונה על שאלת ה,,לשם מה", המטפח את אישיותו של היחיד ומעודד את יצירתו המקורית. הוראה תחרותית המוחקת כל סובייקט אישי לטובת הישגים ,,אובייקטיבים" שאין בהם ביטוי אישי ואיכות האני, לטובתם של הישגים כמותיים חסרי מקוריות והשראה. הטכנוקרט הזריז זוכה לפרסים והכרה, בעוד בעל הכשרונות המקוריים נדחק לקרן זוית מוזנח ומושפל. יש לציין שבחברה אינטימית, מסגרת של משפחה ושבט, כאשר הכל מכירים את הכל, אין צורך בריבוי כללים. כל יחיד ויחיד בקיא בכללי המסורת המקובלים, שנוצרו באופן אורגני על פי צרכיה הטבעיים של הקהילה ומתוך התאמה והתחשבות בצרכי כל יחיד ויחיד שבה. בחברה טבעית יש מקום להוראה מגבוה. לתורה מן השמים, שמצוותיה אינם באים לספק את הזרות המשתוללת בחברה של התפוצצות אוכלוסין שמגמתם להשליט סדר בכל האמצעים, כוחניים וחסרי התחשבות ככל שיהיו. חוקי התורה ומצוותיה מצטיינים בהתאמתם לאישי, ליצירת האיכות של האני על מנת להצמידו לממד הגובה, להעניק לו מטרה ערכית העונה על שאלת הקיום המכרעת: ה,,לשם מה". המעניקה משמעות נצחית לחיי היומיום ומעוררת לחיים את השיגרה שהיא תוצרתה של התפיסה הכוחנית מכאניסטית. ,,אלו הדברים אשר תדבר אל בני ישראל", מוסיף רש"י את הדגש המכריע: אלו.. ,,לא פחות ולא יותר" לאמור, אלו הכללים, שיש להתאימם במינון זהיר המכבד את צרכיו האינטימים של כל יחיד ויחיד. ועל כך נאמרה ההזהרה של בל תוסיף ובל תגרע. כאן המפתח של החינוך, ההופך את המחנך לאמן שבאמנים. אמן פדגוג כפי שזכה לכינויים של חז"ל. וכל כך למה? בהתחשב בגישה האינדווידואלית הדוגלת בקביעת חז"ל שהאדם נברא יחידי. מיוחדות הקובעת צרכים מיוחדים. אין כמות ההוראות והכללים ואין תוכנם ניתנים לעריכה נורמטיבית סטנדרטית היפים לכל נפש. ככל שתגדל האיכות האנושית, כן ימעט הצורך בהנחייה מבחוץ, וכן יחוש האדם צורך לבטוח על אינטואיציה אישית הנובעת מן הפנימיות בעלת האיכות הגדולה של האני המקורי שלו. האבחנה בין האסור למותר לבין הטוב והרע. כך יהיה האדם זקוק למסגרת עבה של הנחיות מבחוץ בראשית התפתחותו. מכאן החיוניות הגדולה להעניק לילד הנחיות מגוננות, הילד זקוק לשמירה מפגעי החיים, מפיתויים שאינו יודע לעמוד בהם מחמת חוסר נסיון וידע. גם מנגנון ההישרדות הפשטני מדי זקוק לתמיכה. ההנחיות היחידניות אינן זמינות ולכן עברו תהליך של הממוצע הנורמטיבי היפה לכל נפש. דא עקא שיעולתן הצטמצם להשלטת סדר אך נכשלו כמענה שנועד להבהיר בעיה אישית, אנושית ומוסרית. למטרה זו יש צורך לשילוב בין המודעות האישית, לבין הכלל שהפך לחוק מחייב מבחוץ. פעמים שהחוק המחייב מונע וחונק את המודעות האישית ואז יוצא שכרו בהפסדו. אצל הילד הנשלט על ידי יצר הרע משננער ממעי אמו, כשהוא חסר עדיין איזון על ידי המנגנון הפנימי של האני (יצר הטוב) יש צורך להתערבות מבחוץ על ידי שיטת האסור והמותר, הנשלטת על ידי מערכת החוק. ככל שמתפתח האני, מתעורר הצורך לפנות אל האני על ידי פיתוח האבחנה המוסרית בין הטוב והרע, אבחנה אנושית-ערכית, שההתמודדות עמה וההכרה בה היא עצם מלאכת החינוך ושורשה. מוראה של מלכות נשאר תמיד ברקע, כסימון קוים אדומים היוצרים את גבולות האסור והמותר, בתנאי שאינם חודרים אל מרכז הזירה של תחום ההתנהגות. תחום השמור לביטוי היצירתי והמוסרי של האני. האבחנה ביניהם היא האתגר של היהדות בשיטה חינוכית מובהקת.
|
|