|
פרשת בא תשס"ג.
המקום והזמן.
אבדן ההשתייכות ותרופת החרות ביציאת מצרים.
בכל יום חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים – השואה.
מכת החושך וקרבן פסח, החודש הזה לכם ראש חדשים. ביטוי הזמן היהודי. לשיטת הרמב"ן הרואה בהשגחה המשולבת תמיד עם יוזמת הבחירה, תפיסה השוללת שני מסלולים מקבילים שאינם נפגשים כתפיסת האבן-עזרא, הבחירה לאנשי האיכות, וההשגחה לפשוטי העם הנוטים להשתעבד למערכות הטבע. הרמב"ן מעניק עדנה ליחיד ותולה תקוה ביכולתו להשפיע מתוכו על המערכת החיצונית. נצחון האיכות על הכמות, ובעיקר נצחון הבחירה המוסרית על המערכתיות. עדיפות השיפוט המוסרי על החוק המערכתי. עדיפותו של המצפון היוצר, הנובע ממעורבותה של האיכות האנושית בבחינת יש מאין על קבלת המציאות כמות שהיא, כנטית הראיה המערכתית המזמינה את האדם לקבלה כנתון שאינו כפוף לבחירה החופשית, ולכן אין בה מקום למעורבותם של המוסר והמצפון. למעורבותו של היחיד האנושי במערכת הכללית. התורה באה לקראת היחיד ורואה בו גורם מאזן ומכריע על ידי הכתוב השלישי, על ידי ממד הגובה הערכי את סתירת המציאות הנוצרת מסטייה מן הסדר המערכתי. המדע העוסק במערכתיות אינו נושא בחובו פתרון לבעית הקיום האנושי, לא בתחום המדיני, לא הכלכלי ואף לא הרפואי, שלא להזכיר את ,,מדעי" ההתנהגות ששכרם יצא בהפסדם, בהתעלמות מן העיקר, מן האיכות האנושית ומחובתה ויכולתה הבלעדית לאזן ולשמור על האקולוגיה האנושית תוך הפעלת המידות הטובות והמוסר על יחסי אנוש. החידוש שהביאה התורה לעולם מעביר את אחריותו של האדם ממערכות הטבע אל האחריות שבתחום האנושי. מן העימות אדם – טבע אל העימות בין אדם – לחברו. מכאן היו המכות לחרב פיפיות. למצרים ולישראל כאחד. למצרים לעקור מהם את האשלייה של שלטון האדם בטבע, ולישראל ללמדם את אחריות האדם כלפי א-לוהיו וכלפי רעהו, כשאת יחס האיזון בין הטבע לבין עצמו הוא משאיר בידיה הנאמנות של ההשגחה. וכל זאת כנאמר לעיל, ללא נסיון נואל לקבע את יחס האדם לרעהו במסמרות של החוק המערכתי, אלא של שיפוט מוסרי יוצר ומקורי. שתי מטרות. פעמיים ,,למען". ,,למען שיתי אותותי אלה בקרבו, ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים".. ,,בכושרות בכי למצרים ושרות לישראל". הבחירה המשלימה את ההשגחה מוצאת את ביטויה האנושי בחרות שאינה מוגבלת למסגרת התורה בלבד. או ליתר דיוק מרחיבה את ערכי התורה ועקרונותיה על כל המעגל הקיומי – אנושי. בעית הזמן תופסת מקום מרכזי בפרשתנו בהיות הזמן אפיק מרכזי בהשתייכות שבין האדם לסביבתו. תחושת ההשתייכות מורכבת מתחושת המקום ומתחושת הזמן. דע מאין באת ולאן אתה הולך מורה התורה את הוראת הקיום, בנוסף לדע לפני מי אתה עומד. הראשון הוראה בזמן והשניה הוראת מקום. הזמן נחלק לשלושה חלקים: הווה קיומי. עבר ועתיד. הווה מנותק מעבר ומעתיד הופך ליחידת זמן חולפת ללא רושם של ממש, שאינה משאירה נקודת אחיזה של ממשות. נקודת זמן מנותקת שאין סיפק בידה להפוך לממשות. כשהיא נתמכת בחלק העבר ומתנהלת אל עבר העתיד מתאחדים שלושת חלקי הזמן לרצף של אחדות בעלת משמעות, בעלת התחלה ותכלית. שבה מתאחדים הסיבה והמטרה לאחדות שלימה. אין בחלקי הזמן כל ממשות משל עצמם. אין לזמן ממשות כלל. הזמן הוא ההתייחסות של האדם כלפי אירוע שבמעגל קיומו של האדם, ואינו קיים מחוץ למעגל זה. הזמן הפיזיקלי הוא משך של יחידות פיזיקליות, משך הניתן למדידה, שמשמעותו היחידה היא אמת מידה של המשכיות, של סדר של לפני ואחרי: של מקום! ממד הזמן נוסף לרצף הפיזיקלי רק כשהוא נכנס למעגל הקיום האנושי. התייחסותו של האדם לאירוע, הוא המעניק לו משמעות דינמית, רגשית, סובייקטיבית. מכאן שלזמן משמעות סובייקטיבית בלבד. הזמן הופך לחוויה קיומית שמעניק לו האדם. מקום-אירוע המתרחש במקום שאין בו אדם, נעדר ממד של זמן. מכאן שהזמן המנותק מעברו ומעתידו חולף ללא רושם כל שהוא על האדם המצוי בו, בבחינת אין בעל הנס מכיר בנסו. לעומתו, ככל שיעמיק האדם ויעשיר את יחסו לזמן, מעשיר יחס זה את הזמן והופכו לחוויה רצופה, ועד לדרגה של נצחיות תגיע. בבחינת בכל יום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. בהמשיכו את האירוע ההיסטורי ברצף הזמן עד לחווית קיומו שלו, הוא מעלה את האירוע מהתרחשות בזמן מקוטע למשמעות על-היסטורית, משמעות בעלת ערכי-על בבסיס קיומו של האדם. של כל אדם, ושלו במיוחד. דרך נתיב הזמן מוצא האדם משמעות הקרובה לליבו, משמעות שיש בה כדי לבטא את מצוקות קיומו, פחדיו, כיסופיו ויתר רחשי ליבו. מטרת התורה בתאוריה החריפים ובעיקר בצוויים הנלוים, להנציח את המתרחש ולקרבו לאדם היהודי דרך מעשה המצוה הנלווה אל האירוע. כך קרבן פסח ומצות יציאת מצרים, וכך מצות ,,החודש הזה לכם ראש חדשים." נעיצת יתד במחזור הזמן, לקביעת משמעות של מעשה המצוה. ראש השנה למצוות, ללעשות לעומת ראש השנה של תשרי, שהוא תחילת ההתייחסות ללהיות. כאן בחפצא וכאן בגברא. כאן, בניסן באחריות כלפי הבורא, ובתשרי האחריות של האדם כלפי קיומו שלו בעולם. ענין יציאת מצרים בא על מנת לבטא את משמעות האדם למעשיו, תוך התייחסותו לסביבתו דרך ממד הגובה. התורה שוללת את ההתייחסות הישירה מן האדם לעולם, ללא שיעבור האדם בשלב ראשון של התייחסות אל ממד הגובה, משם יטול ערכים ותכנים שיש בהם כדי להעניק משמעות לסובב הקיומי, שמשמעה היענות של תגובה, של שיעבוד לגירויי החוץ, תוך הזנחה של יוזמת הבחירה. הזנחה המורה על היעדר איכות, על עולם המבוסס על עקרון הכוחניות המכאנית. עולם הנשלט על ידי מערכת טכנוקראטית עיוורת וריקה מתכנים ואיכויות. שבה מאבד האדם את ייחודו והופך לבורג חסר חיים וייחוד, במכונה אדירה. כך יש להבין את מטרת התורה המעניקה ממד של איכות מלמעלה לקיום האדם. בבחינת הכתוב השלישי המכריע ביניהם, בין חלקי הקיום המורכב בהכרח מניגודים הסותרים זה את זה עד שמתערב הממד השלישי הא-לוהי ומאחדם למטרה המעניקה להם רציפות טליאולוגית. מכת החושך ,,חושך של אופל שלא ראו איש את אחיו אותן שלושת ימים, ועוד שלושת ימים אחרים, חושך מוכפל על זה, שלא קמו איש מתחתיו, יושב אין יכול לעמוד, ועומד אין יכול לישב" (רש"י) שלושת ימי חושך ראשונים לטשטוש ממד הזמן, שנתערבבו להם השקיעות והזריחות עד שנעקרו מהשתייכות לזמן, ועוד שלושה ימים לעקירת השתייכותם לממד של מקום. חוסר תחושת המקום עקר מהם את תחושת ההשתייכות עד שפחדו לזוז ולשנות תנוחה. עקירת ההשתייכות מהווה יותר מששים שבמיתה. ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, בבחינת היכולת להתייחס למקום ולזמן כהכנה לגאולתם ממצרים, על מנת לחדד את הניגוד בין הקיום החיובי, לזה הריק של המצרים, שמצאו עצמם ריקים ממשמעות של קיום כל שהוא. שהרי בשלב זה אף משמעות של שנאה לישראל לא היתה בהם. תחושת ההשתייכות ראויה למכה האחרונה בסדרת המכות שהביא הקב"ה על הרשעים לפני מכת הבכורות שהיתה המכה היחידה שהיתה בה משמעות אישית. הניתוק מן ההשתייכות חמור יותר מן הניתוק מן העצמי. מאבוד צלם האנוש, על הדימוי העצמי שבבסיסו. בכושרות. מכה למצרים שהיתה בה ברכה לישראל. משמעות איכותית חדשה להשתייכות למקום ולזמן במצות קרבן הפסח וציון המקום, המשקוף ושתי המזוזות, בעשירי לחודש הראשון וכו', מצוות שיש בהם כדי להעניק משמעות של גובה לממד המקום והזמן. ,,בכל דור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". כך בתקופתנו, תקופת השואה, שיש בה דמיון רב לשואת מצרים. כאז כן כיום, עבר עם ישראל בכור היסורים התהומי שאין חמור ועמוק ממנו. מליונים הוכחדו לאחר מסע רדיפות והשפלות שהיה בהם כדי לערער כל תחושת קיום. עדותו של נער תמים שעבר את כור היסורים במחנות המות: ,,אז האנשים האלה היו צריכים להעביר איך שהוא את כל ארבע, שש או שתים עשרה השנים, או במקרה האחרון למשל, שתים עשרה כפול שלוש מאות שישים וחמישה יום, כלומר, שתים עשרה כפול שלוש מאות שישים וחמישה יום כפול עשרים וארבע שעות, וגם: שתים עשרה כפול שלוש מאות שישים וחמישה כפול עשרים וארבע.. ואת כל אלה מההתחלה, שנייה שנייה, דקה דקה, שעה שעה, יום-יום: זאת אומרת שהם היו צריכים למלא איכשהו את כל הזמן הזה עד הסוף". (אימרה קרטס בספרו "ללא גורל" ע"מ קפ"ו.) הסופר מציין שהשומעים לא ירדו לסוף כוונתו. תאור היבט זה של הזוועה לא מצוי בכל הסיפרות הענפה שנתבה על ידי השרידים הניצולים מן התופת. בפיו של נער בן חמש עשרה שלא היה עדיין בעל יכולת לשבץ את הזוועה לנסיון חיים, מקבל התאור משמעות עקרונית. הגרמנים הצטיינו בכשרון הרוע שגבל באיכות אמנותית. לעקור מן הקרבנות את עצם ההשתייכות למקום ולזמן. לשם כך החליפו ללא הרף את מיקומם של האסירים, בצורת חוקים חדשים לבקרים ללא כל הסברים, נטלו מן הקרבנות כל נסיון לנחש ולצפות את הכוונות הנסתרות מאחרי השינויים. עצם אינסטינקט ההישרדות זקוק להבין את המתרחש, את הכוונה של הצוררים, חיפוש אחר הגיון וחוקיות כל שהיא. גם צורך זה חוסל על ידי הרשעים. כל מה שנותר להם היא תחושת זמן בלתי אפשרית. זמן ללא רצף. יחידת זמן מינימלית. מעבר חסר רצף וללא כל ציפיה משניה לשנייה, מדקה לדקה מדקה לדקה מותירה אצל הקרבן תחושת כליון כל שניה. לאמור, לשניה זו שהוא נתון בה אין המשך, וזו השניה האחרונה לימי חייו! אימת מות, כאב בלתי נסבל שאינו מתמשך, אלא מתחדש כל יחידת זמן מינימלית. משל להבדל לכאב מתמשך, המכאיב רק במכה הראשונה, הוכו הקרבנות בכאב המתחדש כל שנייה. עקירה מוחלטת של תחושת הקיום במקום ובזמן, היא העינוי ההורס את עצם יסוד הקיום. איבוד הציפיה, יאוש מתקוה כל שהיא, טוב ממנו המות. הקץ. גם המות הגואל נמנע מהם עד כמה שאפשר היה לדחותו. מיצוי היסורים עד תום. כך היתה בשואה מקבילה למכת החושך, שהוחלפה אצל עם ישראל לזמן של תורה. זמן בעל ממד של גובה, של יציבות ניצחית, תשובה מוחצת ליחידות זמן ללא רצף. מכאן הוכשרה הדרך למתן-תורה כקיום נצחי במקומו של קיום דו-ממדי של מקום וזמן הנעדר ממד של גובה המעניק לו את הרציפות הנצחית. מכאן ואילך הוענקה לישראל בקעה להתגדר בה לביטוי יוזמת הבחירה במלוא עוצמתה, לעבודת השם, בה נפגשים ההשגחה מעל והבחירה מלמטה ליחידה שלימה של אחדות האדם וא-לוהיו. אחדות ההופכת סדר לצדק, חוק ספוג תכנים וערכי מוסר, מקום שהוא זמן וזמן שהוא מקום. זמן תורתנו באדמת הקודש. כזה הוא הלקח שנוטל עמו אדם מישראל בלבו ובציקלונו לאורך מסע התלאות של הגלויות. מטען ההופך יסורים ליסורים של אהבה וחיי שעה לחיי נצח השם ללעג את אויביו ושורד את כולם. זה הוא תוכן המלווה את עשיית המצוות ,,זכר ליציאת מצרים".
|
|