פרשת בראשית תשס"ג.
שלוש איכויות באדם.
את הראשונה קבל מאת הבורא. השנייה היצירתית, יצר בשיתוף עם הבורא, ואת האחרונה, זו הקיומית בחר ברוב סכלותו,ועמה הוא טורח עד היום הזה.
מקום וזמן: ענין של בחירה, של תחליף לאמת. עזר כנגדו. האשה.
סוד הצמצום – מעבר למקום ולזמן.
שלב א' – בריאה. ויאמר א-לוהים.. בעשרה מאמרות נברא העולם. ויאמר א-לוהים: נעשה אדם.בצלמנו כדמותנו. מן האמירה הישירה נברא אדם מושלם. ,,ויברא א-לוהים את האדם בצלמו, בצלם א-לוהים וגו'" בשלב זה נבראה הנקבה שווה בדרגתה ובתיפקודה לאדם. עם האדם. בתנאים אידיאלים. נצחיים.
שלב ב' – יצירה.
פרק ב' פסוק ד' ,,אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם.. ביום עשות ה' א-לוהים. בשלב זה לא נברא האדם והעולם במאמר הישיר מאת הבורא אלו נוצר, כשתיאור העולם מופיע אחרי תאור יצירת האדם. בעוד שבתיאור של האדם הנברא מופיע האדם כאחרון הנבראים. בשלב זה, שיאה לו שם של שלב בפוטנציה, בכח הממתין לאדם שיוציאו אל הפועל, כשותף ליוצר האדם והעולם. בשלב זה מופקד האדם גם הוא עצמו לידיו שלו, כפרוייקט משותף בינו לבין הקב"ה. בשלב זה לא נברא האדם מהבל פיו של הבורא ית' אלא מ,,אד יעלה מן הארץ" ,,כמו עשן" אומר האבן עזרא, ,,שהכין גולם מן האדמה, ממש כפי שנבראו העופות" ,,כי מהרקק נבראו" מביא אור החיים הקדוש. ,,ויפח באפיו נשמת חיים" שלב החושים והרגשות, ללא השלב הרוחני עדיין, ,,אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה" מביא רש"י. ומוסיף ,,השומע סבור שהוא מעשה אחר, ואינו אלא פירטו של ראשון" אין כוונתנו למעשה אחר כמובן, אלא לתאור שונה, בדרגה שונה של מהות האדם, דרגה הקולעת לתאורם של רוב יצורי אנוש, גם כיום, ללמדך שלא בכדי שינתה ושילשה התורה את תאור מורכבותו של האדם, וריבוי האנפין שבאישיותו, ריבוי המאפיין את האדם בלבד ולא את כל יתר היצורים. ישות יוצרת המתייחסת אל העולם מנקודת ראות שלה, ישות שבמעגל ההתייחסות שלה היא מושלת וקובעת את חוקי המשחק בכח הבחירה שהעניק לה הבורא. כך, במעגל הבריאה האישי של כל אחד מגזע האדם נוצרו כדמותו, לא כדמות הבורא, ריבוי ענפין, כוונים שונים, טוב ורע, חיים ומות, תעתועים ופתיונות, מעגלים נפתחים ונסגרים, למען האדם ובזכותו. נהר נפרד לארבעה ראשים. עץ טוב למאכל ותאוה לעיניים. עץ הדעת טוב ורע ועץ החיים, עומדים לזכותו לטוב ולרע. ועל כל אלה הסרים למשמעתו מופקד האדם. ,,לעובדה ולשמרה". ועל כל אלה מופקדת האשה! לא לגמרי, שהרי נבראה האשה מדיעבד, מכח הצורך ולא מלכתחילה, שהרי ,,לא טוב היות האדם לעצמו, אעשה לו עזר כנגדו". ושוב חוזרת התורה למען לא להשאיר מקום לטעות בענין הבדיעבד: ,,ולאדם לא מצא עזר כנגדו" צרף לכך גם את התאור המשפיל של יצירת האשה ,,ויבן ה' א-לוהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה.." לאמיתו של דבר, קשה להחליט מה משפיל ממה. האדם שבשלב זה נוצר גולם מן העפר,או האשה שנבראה מן האדם, מצלעו, ליתר דיוק. מן הראוי לציין שההשפלה בוקעת ועולה מן התלות הכרוכה באשה, תלות במקור, שהרי נוצרה מן האדם.נקמתה המתוקה של חוה, שהכל נבראים ממנה. מכאן שאין כאן תלות אלא הענקת יכולת להיות מקור. אם כל חי. יותר משתלויה היא באדם, תלוי האדם בה, באמו. יש חדלי אישים, כפויי טובה הכופרים באביהם מולידם. את הכופרים בהכרת הטוב לאימם הורתם הרבה יותר קשה למצוא. לכן: ,,על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו", נתקנא האיש באשה כמקור ודביקותו באשתו באה על מנת להשתתף עמה במקור שהיא נושאת בגאוה. יש לציין ששותפות זו של האיש רצופה מכשולים של אגו, של קושי בשיתוף פעולה, בלקיים את נוסחת השותפות בין האיש והאשה. שותפות יסוד, כמבחן ליכולת האדם להחזיק באחריות לחלקו בשותפות עם הבורא ית' בשמירה ותיקון העולם. ,,זאת הפעם", קריאת סיפוק זו באה להודיע על ההזדמנות להתחבר למקור שהגישה לו שותפתו לחיים.
ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו. מכאן פורצים אל הזירה שרשרת של פגעים וכשלונות שאיימו על יכולת השותפות שנולדה עם חוה.אחדות בלתי ניתנת לחלוקה בין האדם ואשתו היתה מבטלת את האתגר הפורה של הזוגיות המשותפת. היעדר ביקורת, היעדר פתיחות יוצרת והיעדר סייוע בעתות מצוקה. שהרי ,,טובים השניים מן האחד". לא בכדי ממעיטה התורה ומתעלמת מן הברכה האצורה בשותפות ומתחילה ללא שהיות בתאור סכנותיה. מדוע ערום בשניים קשה על פני ערום ביחיד. שהרי האדם היה ערום מן הסתם עוד בהיותו שרוי בגפו. ללא תקלה כנראה. מן הטעם הפשוט שאם אין שניים אין גם אחד.וזאת כוונת הפסוק ,,לא טוב היות האדם לבדו" כמאמר חז"ל ,,אני יחיד בעליונים והאדם יחיד בתחתונים" והוא עלול לחשוב עצמו אלוה. בנוסף על הטעמים שהוזכרו לעיל. יש להוסיף טעם עקרוני, שאם אין רשות רבים אין רשות יחיד. כשם שאם אין רע, אין טוב. ואם אין אור אין חושך. וכשם שנבראו הניגודים ,,אש – מים" ,,אור – חושך". ים – יבשה, טוב ורע, אמת ושקר, במטרה ליצור אנרגיה מן המתח שבניגודים המשלימים, ובמטרה ליצור דינמיקה של קלקול ותיקון, של מקור חיים, זכות וחובה להפקיד בידי האדם מהות מתפתחת התלויה בו, כך במעגל הפנימי של האדם עצמו, הוענקה לו ההזדמנות ליצור עצמו מחדש, להתקדם בתהליך ההתפתחות האנושית, תוך עימות מתמיד עם עצמו, עם חלקו האחר, עם שותפתו לחיים. כך נוצרה הדינמיקה של המעגל האישי, וממנו מהלכים הפורצים אל החוץ, בבחינת רצה ושוב, מן הפנים אל החוץ ומן החוץ אל הפנים, כשארבעת הקירות של הפרט חוצצים ומסמנים את ההבדל ביניהם. ערום ביחיד אינו מסוכן, משום שהוא מחוסר אני, חסר דינמיקה, ללא מתח וללא משוב. ערום בשניים הוא איום על האני, הוא שבירת מחיצות קודש הקדשים של רשות היחיד. של חילול הפרטי, האינטימי, של מחיקת הפרט. סכנה לאיבוד המודעות של האישי, ואם אין מודעות אישית, לא תוכל להיווצר מודעות של הזולת. ואהבת לריעך כמוך, דרך הזולת (כמראה המשקפת את המתבונן עצמו) תוכל להגיע ,,לכמוך" ובהמשך תוכל להגיע לריעך. ללא הצבת זה כנגד זה, אין לא זה ולא זה. הערום בשניים, יאמרו אזרחי שטח ההפקר מחוסרי הפטריות מורה על שקיפות, על כנות מוסרית ואישית. ללא רשות יחיד, שקיפות לשם מה?
היעדרה של רשות היחיד הביאה כאמור, בעקבותיה היעדר מודעות אישית ומודעות לזולת, חוסר מודעות שגרמה לפשע המוחלט, לרצח. ,,השומר אחי אנוכי? לא ידע, לא היה קין יכול להעריך את חומרת פשעו, מחמת חוסר המודעות לאחיו.
פיתויו של הנחש אף הוא חדר אל הפירצה שנבעה בחומת הפרטיות. היעדר תקשורת, דיס אינפורמציה ,,ולא תגעו בו: הוסיף על הציווי, לפיכך בא לידי גרעון. הוא שנאמר (במשלי ל', ו') אל תוסף על דבריו" רש"י. פיתוי גורר פיתוי. ראה אותם עוסקים בתשמיש לעין כל ונתאוה להם. ב"ר י"ח, ו'. עמד אף הוא ופיתה אותם. ללמדך שלרע שורש באדם ולא בעולם. הרע שבאדם הוא המקור לרע בעולם. כך תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו – חייב מיתה, וכגון אנא לחילול השם.
,,כי יודע א-לוהים כי ביום אכלכם ממנו.. והייתם כא-לוהים" יש לתמוה כיצד הצליח הנחש להשתמש בגוזמא שאין כדוגמתה לחוסר טעם וגבול ולא חשש לדחייה על הסף. ללמדך עד היכן חשיבותו של המקום, של רשות היחיד, ממנו יתד, ממנו פינה לאמת מידה כלפי כל ערך במעגל השליטה של האדם. ותקופתנו שבסימן מחוסרי הפרטיות תוכיח. ככל שהשקר גדול ונאמר בעוצמה טכנית יעילה יותר, כן יקנה מהלכים לליבות בני אדם מרובים יותר. פוסט מודרניזם, ללא כל יחס ומחויבות לעובדות, למוסר וכנגד כל אמות מידה של החושים. אם היה בית, רשות יחיד לאדם ולחוה, לאו דווקא גן עדן אלא ארבעה קירות שיגנו על הפרטיות, לא היה הנחש מתפתה ולא יכול היה לפתות כשהוא משתמש בנימוק חסר בסיס. ללא פרטיות אין שותפות של אחוה, של ערבות הדדית ,,ותתן גם לאישה": שלא תמות היא, ויחיה הוא וישא אחרת. רש"י. ללמדך עד היכן מגיעה פירצת השחיתות שבמידות האדם, בהיעדר גבולות של רשות היחיד, היעדר המונע אבחנה בין היחיד לזולת, מונע בהכרח הבחנה בין טוב לרע.
ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם. לו היו נפקחות עיניו של אחד מהם בלבד, לא היה קורה כלום, כנראה מן האמור לעיל. בהיעדר של יחסי הדדיות, שהם התנאי, היסוד של המודעות העצמית כאמור, לא היו נוצרים התנאים המתאימים להתהוות האני, שהוא מקור המודעות העצמית. המצב האנושי הקיומי היה נותר בשכבת ה"לעשות" כשהוא חסר את ממד העומק של "הלהיות". עותק בלבד ללא מקור. פיון, על לוח השחמט. קיום ברובד ההתרחשות, ההישגים, ללא חי הנושא ומרגיש את עצמו. בבחינת "שוטה אינו מרגיש". כיאה למחוסר בית, קיום של חוץ, ללא רשות היחיד. לכן היה צורך להדגיש את יסוד ההדדיות. ותיפקחנה עיני שניהם דווקא, ומתוך כך הגיעו למודעות העירום, הצורך בבגדים לשימור האינטימיות. לכיבודה של רשות היחיד. רשות יחיד המתעוררת דווקא מתוך העימות שבהדדיות.
ויתחבא האדם ואשתו מפני השם א-לוהים בתוך עץ הגן. מקום המנותק מן הזמן ,,ביום ששי נברא וביום ששי מת" שרשרת של אירועים שלא על מסלול הזמן. קשה לבן תמותה לשער לעצמו מציאות מחוץ לממדי המקום והזמן. לדוגמא הממחישה את המקום ללא זמן במובהק. ויתחבא האדם ואשתו מפני השם. אם היתה להם תחושת זמן לא היו מנסים להשתמש בתכסיס ילדותי זה משום שאם לא ימצאו מיד, ימצאו ללא ספק מאוחר יותר. מתוך ניתוח התנהגות אנושית ניכר אדם ללא תחושת זמן כילדותי או כחסר תיחכום. כאותם שניים שנדברו להיפגש במקום מסויים ולא ציינו את נקודת הזמן של הפגישה. או כאותו בדאוי במדבר שהתקשה להבין את עדיפות המכונית על הגמל, כאמצעי תחבורה יותר מהיר. בהגיבו, המהירות מהשטן! יטען המתחכם שבדומה לו בדיוק אפשר לחשוד בפיגור גם את המודעות למסלול הזמן ללא המודעות למקום. טענה שיש עמה מידה רבה של צדק. והראיה מפרשתנו, כדברינו על היעדרה של רשות היחיד, המגלמת במובהק את השפעתו . המכרעת של ממד המקום על צמיחתו וגיבושו של האני המקורי.
סוד הצמצום.
ואכן, לא נחטא בהגזמה את נתאר את אופיו של גן העדן כמציאות ללא ממד הזמן והמקום. שיש בה תנאים אידיאלים לאדם האידיאלי. מכאן הטשטוש המביך שביחסים שבין האדם ואשתו. לא תהיה זו הגזמה לראות בגן העדן תנאים יפים לאדם אחד שלם. שלמות שאינה ניתנת להגבלה ומכאן גם ללא סיכוי להתפתחות מן הטעם הפשוט שאין לאחר השלמות ולא כלום. מכאן שהשלמות היא בהכרח מצב פסיבי, קבוע, חסר דינמיקה הנוצרת ממתח קיומי. ואכן, לפיכך נברא האדם יחידי כדי שיאמר בשבילי נברא העולם, ויחוש בכובד האחריות הרובצת על כתפיו. דא עקא שחוסר אנרגיה קיומית היתה בעוכריו והוא חש בחוסר יכולת לבטא את הצורך ביצירה, כאדם היוצר יש מיש המקביל לבורא היוצר יש מאין, לקיים את נוסחת היסוד של הבריאה. אני יחיד בעליונים ואתה (האדם) יחיד בתחתונים. מה זה יוצר, אף זה יוצר. וכשהצורך ליצור קיים ואינו יכול להתבטא מחוסר אנרגיות נאמר ,,לא טוב היות האדם לבדו" ונוצרה האחדות המשלימה ביחס של הדדיות כאמור. כך נוצר האדם בשלב השני, שלב היוצר במעין מעגל קסמים אבסורדי. כך לא טוב וגם כך לא טוב. אבסורד המוצא את ביטויו המסוכן, המרגש והמעניין ביחסים שבין הגבר והאשה מאז ועד היום. כקליעתם של חז"ל ,,מצא או מוצא".
,,מי הגיד לך כי עירום אתה, המן העץ?" לכאורה אין קשר בין הדברים. את הבשורה על העירום לא קיבל מן העץ. במה חשפה האכילה האסורה את הדבר. נראה רמז בדברי האבן עזרא לפרשתנו. ,,וטעם עמדי – בגן".כדברינו שגן העדן היה מקום מושלם לאדם מושלם. הוספת האשה ערערה את האיזון המושלם של האדם בתוך המציאות המושלמת. תקלה רודפת תקלה. הפרת האיזון עם החוץ, גררה איבוד השליטה הפנימית על החוץ. ונולד הפיתוי, שהוא הפרת האיזון בין הפנים לחוץ. חדירת גורם מן החוץ שיש בו כדי לשבש את האיזון שבתוך האדם. בזה האשה היא האשמה הישירה, ומי שנתן לי אותה, מן הראוי שיתחלק באשמה. קרי, הקב"ה בכבודו ובעצמו. אלו הן עיקרי טענתו של האדם. טענתה של האשה, הנחש השיאני, מאשימה אף היא את הפרת האיזון כגורם לכשלון. הנחש, שעצם בריאתו היתה בסימן הגירוי מפר האיזון, לא היה יכול להתגבר על האיזון האידיאלי של רשות היחיד. ברגע שנפתחה הדלת לרשות הרבים, נפתחה הדרך להעשרה, להתפתחות אך גם לחדירת מזהמים.
תגובת הבורא – צמצום. איזהו חכם – המכיר את מקומו. כאן מופיעים לראשונה ממדי המקום והזמן, שבצימצומם מסייעים להגדרת הדמות. צמצום שיש בו הגדרה. ועמה תופיע עד מהרה גם ההכרה בתנאי הסביבה ויכולת המיון של הטוב מן הרע. הרע מופיע כעונש. צמצום יכולתו של הנחש. ארור אתה, מוגבל תהיה מכל הברואים מהלכי גפיים. ומזונך עפר. מן הנחות שבנחות. לצמצום השפעתו של הגירוי תופיע האיבה. יחסים שליליים בין החוץ והפנים. מודעות לרע. אך גם האיזון המהווה את ציר האיזון בין האדם לחבירו, המוצא את ביטויו ביסוד היחסים שבין הגבר והאשה, אף אותו יש להפר.
מכאן ואילך לא ינתן האיזון חינם. יש לעמול קשה כדי ליצור ולשמר אותו. בעצב תלדי בנים, מקור ההפריה והריבוי, כמפר את אידיאל האחדות של האחד בפני עצמו, מצב המאפיין את גן העדן, כאמור, מקור זה יהפך לבעיה שיש להשקיע בה, בעיה המצפה לפתרון אנושי, בעצב תלדי בנים, לא כיצורים האחרים שריבויים מן הטבע ללא בעיות הדורשות התערבות. עצם ההשקעה ברגש ובמעשים, הדאגה, "הצער גידול בנים" יצרו יחסים של יוזמה, של התעצמות השליטה בתנאי הסביבה ובזהירות הראויה למיון הבחירה בין טוב לרע. המסירות הטבעית שתלווה את הקשר בין האם לוולד תיצור את המוטיבציה הנדרשת לעמל כה מפרך ומפרה ומחזק בעת ובעונה אחת. הצורך בנתינה נולד עם התחזקות הקשר שבין האם לילד. גם קבלת המרות הופיעה לראשונה ביחסים שבין האדם לאשתו: מול אישך תשוקתך, והוא ימשול בך. איבוד עצמאותו של היחיד, ההדדיות תיהפך להכרח ואף לתשוקה, הכרח המלווה בעוצמה ובפיצוי ואף בתשלום כבד: והוא ימשול בך. קבלת מרות מצמצמת את האפשרויות שאין בהן צורך חיוני, ולראשונה הופיעה בעולם המשוואה, המיותר מזיק. כל המוסיף – גורע. עולם ללא בית, ללא רשות יחיד, מאבד את תחושת המקום והזמן, מאבד את הפרופורציות, את הממדים של הצרכים הטבעיים והחיוניים, באכילה, ובכל יתר הצרכים כרכוש, כיחס בין הפעילות והמנוחה. (שבת) ככל שתודגש רשות היחיד, כן תגבר המודעות לאני ולצרכיו. התלות בין הגבר והאשה, תלות הנובעת מהופעתם של הצרכים המשלימים ביניהם, הצורך בהגנה, בתשוקה לקבל ולתת, והעמל המלווה את שניהם. בצער תלדי בנים אצל האשה, מול ,,בזיעת אפיך תאכל לחם", אצל הבעל. העיסוק במלחמת הקיום נולד. מחוץ לגן העדן, על התנאים האידיאלים שאינם כרוכים ביגיעה יוצרת. סילוק מן השולחן הערוך מאליו, וקבלת עול של שולחן הערוך על ידי האדם, ברוחניות ובגשמיות כאחד. אדם לעמל יולד מעתה, כך ידע להעריך ולשמור על הישיגיו, בבחינת רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבים של חבירו.
עד שובך אל האדמה, כי ממנה לוקחת".. התלות במקום ובזמן. עד – זמן. אל – מקום. מן האדמה אל האדמה במעגל סגור. וחסל סדר גן – העדן, לא כעונש כפי שסבורים העולם אלא כשיפור. כהתאמת מצב קיומי לטובת הצורך ביצירה של האדם. במעורבותו האישית, לטיפוח אחריותו ויכולת שליטתו. שליטה צמודה לאחריות שליטה כערך מוסרי – רוחני. לא שליטה כוחנית. כך בראש ובראשונה ביחס לאשה ,,והוא ימשול בך בכוון של והוא יהיה אחראי לשמור עליך. כאות למסירות כלפיך. כך נוצר ומתקיים קשר של הדדיות הצומח על קרקע של ערכים קיומיים אנושיים.
,,ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" כהכנה לגירוש מגן העדן, מתנאי סביבה אידיאלים אל עולם אכזר, צייד אותם הבורא ברוב אהבתו במערכת הגנה. הכל לטובתם.
הגירוש מגן העדן: התאמה מחדש של תנאי המציאות. לא עונש.
מציאות מושלמת ליצור מוגבל – לעג לרש.
תיקון לאדם המוגבל – עבודת הבורא: תורה ומצוות הדרך לתיקון המידות.
אם תיטוב – שאת ואם לא תיטיב – לפתח חטאת רובץ. ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו.נוסח מקביל להדרכה שקיבלה חוה. תלות חיובית המביאה לעוצמה האישיות, המביאה לשליטה ולתיקון.
הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע. היש טוב ורע בממלכת שמים. הייתכן לאדם להיות ברמתם של גבהי מרומים? מקרא זה, סרסהו ופרשהו: הן האדם היה כאחד ממנו,יודע את סוד הצמצום שמעל ומעבר למקום ולזמן. למה לו לדעת טוב ורע. לא די לו בהבחנה בין אמת ושקר, שבממד המוחלט, כמונו, בסוד הצמצום. ההבחנה בין טוב לרע שוררת בעולם המוגבל, היחסיות המשתנה, התלויה בתנאי המציאות, מאדם לאדם, ממקום למקום, מזמן לזמן. ללא קביעות. יש במצב מוגבל זה משום דילול הצימצום. והיה אם ישלח ידו, חלילה וחס! ולקח גם מעץ החיים, ואכל וחי לעולם", ולקח, מה שאינו שייך לעולם המוגבל, כנתינת פצצה בידיו של ילד קטן, חסר זהירות. מעין עולם הבא בעולם הזה. האין כאן חילול הקודש? את השלימות של גן – העדן משמר הבורא לצדיקים כחנוך, וכאותם שנכללו ברשימה שבחלקה השני של הפרשה, שהאריכו ימים וילדו כשהם בני חמש מאות, צדיקים כמותם, ובמשך מאות שנים נוספות, בחלק השני של חייהם המשיכו להוליד עוד בנים ובנות ללא שם ומספר, משום שהיו בשלב היצירה בעל ממדי העולם הזה, ובשלב השלישי התעלו לעבר מדרגת העולם הבא ולא עשו בתקופה זו שארכה אף היא מאות אחדות, מאומה, משום שהגיעו לשלימות היצירה בין החומר והרוח ועסקו ביצירת העולם הבא שלהם בעודם בעולם הזה. כיוצא לגמלאות החכם המתפנה על מנת לצרף ולזקק את הישיגיו של שתי תקופות חייו הקודמות.
האמת ניתנה להיאמר, שהטעם הכמוס של גן – העדן, נשמר כשהוא חבוי במעמקי נשמתו של כל אחד ואחד, ומופיע ברגע של חסד, כאשר שרוי האדם במצב של עומק הדמדומים, עטוף שרעפים, והנה עולה מן המעמקים ממד של עומק ומטעימו מן השלימות לרגע קט, טעם המעניק לחיים את הערך, שלמענו כדאי לסבול, רק כדי טעימה שאינה פגה, תחושת שלימות המהווה מקור לכיסופי אין קץ. והנה, ברגע של אכזריות מקיץ האדם משרעפיו והוא כאיש נדהם, לא יוכל להושיע, וכאנוס על פי הדיבור, ממשיך כסוס את דהרתו. טעם המופלא שבפיו אינו מניח לו לעצור את שטף דהירתו בגלל הפרעושים העוקצים אותו והוא זוכה להגיע אל ביתו – מבצרו שברשות היחיד. בית שבנה בעמל מפרך של עבודתו את בוראו, עבודה שהעניקה את טעם האמת למלחמת הקיום ואת הממד השלישי למציאות של יושב חלד.
הכרובים, להט החרב המתהפכת הם הם פגעי החיים ומגבלותיהם המפקחים, מסלקים את המתעקש לשמור את חלום גן – העדן ופוקחים את עיני הבשר למציאות המוגבלת.
בשלב השלישי מוצא האדם את עצמו עסוק, ראשו ורובו בעולם ההישרדות הנושק בשוליו לעולם היצירה. עולם של יצרים אך גם של יצירה, עולם של קלקול אך גם של תיקון, עולם המאיים על שלמותו של האדם, אך המענוק לו כלי שלטון, באותה מידה. בבחינת כל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו. כאכילתכם, כן תורתכם.יכולת אלכימאית, המסוגלת להעלות את החומר לעולם הרוח. חומר גלם בידיו של האמן היוצר. אך גם חומר הכובש בגירוייו ובפיתויו את הגדול בענקים, בבחינת "מאיגרא רמה לבירתא עמיקתא. כגודל הנצחון, כך גודל הכשלון. בבחינת עליה צורך ירידה. אך גם להיפך. נדנדה בשניים.
הלוא אם תיטיב, שאת. ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רובץ. מצב הפוך על הפוך. "ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו" חגיגה של אבסורד, לכאורה. התשוקה והתלות עלולה להיות לו לרועץ, תלות משעבדת ומשפילה, אך גם תלות מתקנת ומשלימה את השליטה בחומרי הקיום. בכל לבבך – בשני יצריך אפשר וצריך לעבוד את ה', לא מתוך ניתוק מן העולם אלא מתוך קידוש החומר והעלאתו לממד הקודש. אידיאל יהודי השמור לאנ"ש בלבד.
,,אי הבל אחיך, ויאמר לא ידעתי, השומר אחי אנוכי"? "נעשה כגונב דעת עליונה". רש"י. נעשה כגונב, ולא גנב ממש. כי באמת לא היתה לקין המודעות לרע. שהרי זו ניתנה לאדם כהוראת שעה בלבד, לכאורה, כאזהרה העוברת לעשייתה, מודעות צמודה למעשה מוגדר ולא כהוראה מוסרית הנושאת את עצמה. כהוריו שלא היו מודעים לחטא עד שחטאו ונפקחו עיניהם וניסו לחמוק ולהתחבא מפני השם! כך קין היתמם, לא ידעתי, השומר אחי אנוכי, אי ידיעת הרע, חוסר מודעות לתוצאות, מטען של גן – העדן הופך למטען צד מסוכן. לא ייתכן להשתמש בכלי השלימות של גן – העדן בעולם פרוץ ומוגבל. זו משמעות הקביעה, הן האדם שהיה כאחד ממנו, לא יתכן שידור בכפיפה אחת עם הדפוסים הסותרים. שלימות ויחסיות המשמשים בעירבוביה ישבשו את דעתו. כוחות מסוד הצמצום מסוכנים בעולם המוגבל. ויאמר קין אל הבל אחיו, הרגו באמירה, בהבל פיו הקדוש עדיין. ולא ידע ולא הכיר במציאות המות, שהופיע כאורח לא קרוא לראשונה בעולם. "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" היעדר ההכרה במות אין בה כדי לשנות את העובדה המרה. כאן מופיעה לראשונה חריגה מנוסחת היצירה בשלב זה של האדם היוצר. המציאות הקיומית של עולם עכור, של חיים ומות, כתוצאה של טוב ורע, מצויים מעבר לקו האדום התוחם את מעגל השליטה של האדם היוצר.
עד כאן, פוסק לו הבורא. לא נתתי לך מנדט לשלוט על מה שלפני החיים ועל מה שמאחריהם. הנסיון לתחוב יד ארוכה על מנת לחטט ולהפסיק בעיקר, ילודה ומות היא חריגה שהמשתמש בה מאבד, הוא עצמו, את זכות קיומו ואל יפתה את עצמו ויתכסה באדרת המלים הרכות כתכנון ילידה וכהמתת חסד. רצח הוא רצח הוא רצח. הוא חריגה מן המנדט שהעניק הבורא לאדם היוצר כאמור.
העונש החינוכי גם כאן: איבוד השליטה ואבדן הזכויות על ממדי המקום והזמן, החיצוניים, על מנת ליצור תנאים לפיתוח המודעות הפנימית למקום ולזמן. לידת היחסיות שבין ההשתייכות והחירות. ההשתייכות, שהיא תחושה השוכנת בממד המודעות ואין לה שייכות ריאלית למקום כאובייקט, כמרכיב במציאות. והחירות, אף היא יכולת השליטה הגמישה והאישית בממד ההשתייכות. ארורה האדמה בעבורך. לא עוד השתייכות ישירה למקום.
נע ונד תהיה בארץ. נע ונד – תלות ללא אחיזת קבע. ללא שליטה. יכולת השליטה עוברת מן החוץ אל הפנים. ,,הן גרשת אותי מעל פני האדמה, ומפניך אסתר? גרשת אותי מעל פניך לא נאמר, מה שייך ומפניך אסתר?
ה' דוחק את קין אל הקיר ופוקח את עיניו להכרה שלא יוכל לשלוט על קיומו תוך שימוש בכוחות הטבע. האדמה, המציאות תוקיע את החוטא החורג מגבולות הקיום שנקבע לו, האדמה תקיא אותו. מכיון שאין לו להישען אלא על אביו שבשמים, קין שגילה את הווידוי, את ההכרה בחטא מבקש רחמים לבוראו, מבקש את הגנתו, את קירבתו. הוא מגיע בעקבות חטאו להכרה באמת תוך שקיעה דווקא בעומק השאול של החטא, בבחינת "ממעמקים קראתיך" הוא מגלה את התחליף האמיתי, את קירבת השם. "ומפניך אסתר" בבחינת "אל תסתר פניך ממני" כי אין לי אחר זולתך.
,,והיה כל מוצאי יהרגני – מדוע, ממה הסיק קין מסקנה זו, לחשוש מפני הבריות, מחיתו יער, מפגעי הטבע. מהקב"ה? מעוונו? שהרי התלונן על עוונו ,,גדול עווני מנשוא" גדול מכח הסבל, של עצמו, מחמת רגשות אשם או מעצם תופעת הפשע היוצרת שרשרת של נסיבות במציאות הטבעית בבחינת ,,קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה", "ארורה האדמה בעבורך" בגללך, בפשעך היפרת את האיזון האידיאלי בין האדם וסביבתו הטבעית, הפרה זו היא התגובה השלילית של הפשע, אלו הם פניו האחוריות המכוערות של הפשע. כך לומד קין על אופיו החמור של הפשע. הפשע הוא המעניש. תגובתו של הבורא חיובית להפתיע, לשים את האות משמו של הבורא ית' ,,חקק לו אות משמו של הקב"ה, ללמדך עד כמה חשובה התשובה לפני הבורא ית'." (מהרש"ל מנחות כ"ט):
כאן מתארת הפרשה שמותיהם של יוצרים ואמנים כיאה וכנאה לאדם בשלב היצירה עד היום הזה. אז הוחל לקרוא בשלב השלישי של האדם בפרק ה' ,,זה ספר תולדות האדם" חוזרת התורה על תאור ההשתלשלות של בריאת האדם כסיכום של שלושת השלבים כאמור לעיל.
שלב ראשון – בריאה, שלב שני – יצירה ושלב שלישי – עשיה אצל פשוטי בני אנוש, ועליה רוחנית אצל הצדיקים. שלב שלישי של עשיה מכוערת אצל הרשעים. ,,ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה.. ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו, ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם וגו'." תגובת ה' הגבלה נוספת במקום ובזמן על מנת לצמצם את ההשתייכות לנקודת הווה למען ילמד האדם פרק בהשתייכות ישירה ומוגבלת למציאות. למען לא תתבלבל דעתו מרוב מבחר, ויתרכז בתפקידו בלבד. עונש הכולל צמצום האחריות המשותפת לבורא ולאדם עד לאחריות אישית לעצמו בלבד.
,,ונח מצא חן בעיני ה',"רק יחידי הדור וגדוליו זכו להמשיך תפקידו של האדם שותפו של הקב"ה באחריות לעולם.
,,כי ניחמתי כי עשיתים" ה' חוזר בו מן הריבוי, ומעביר את הדגש מן הכמות אל האיכות. עם הצדיקים מטפח ה' את קשר ההדדיות, בבחינת אתערותא דלעילא כתגובה ליוזמת האדם.
השגחה פרטית לצדיק בזכות יוזמת הבחירה שלו. ולמה נבראו שאר בני האדם, לשרת את הצדיק. מכאן ואילך עוברת התורה מזה ספר תולדות האדם הכללי, לסיפורם של צדיקים: אלה תולדות נח. וסיפורם של האבות.