פרשת  לך לך תש"ס.

 

תמימות  -  שלושה שלבים.

 

      שליטת האדם בעצמו אף לה שלושה שלבים. שלב השתחררות ממגבלות ולחצים מן החוץ שמקורם במנגנון ההישרדות על ידי מדיטציה, הרפיה, מוזיקה שקטה וכו'. אין אדם פותר בכך בעיה כל שהיא ואינה זוכה לשלוה כמבוטח על ידי תמימים המקבלים ללא ערעור את תפיסת המזרח הרחוק. שלב זה הנו שלב ראשון בלבד שבעקבותיו בא השלב העיקרי: הפעילות היוצרת כאשר השתחרר האני מן האגו. שלב הזרימה בזרם היצירה עד כדי שכחה עצמית מן האגו (הנאה,תאוה,כבוד). משלב השלישי משתתף גם האגו ביצירה ומעניק לה כלים ואנרגיות למימוש היצירה.

      כך בענין התמימות. נח היה איש תמים במובן קבלת הוראות ללא מעורבות של האני. ה' אמר לבנות תיבה. נח לא מציב שום שאלות. אין נח יוזם מאומה. הוא אינו בעל חסד. אברהם לעומתו הוא סמל החסד. החסד אינו יכול לבוא מלמעלה או מן החוץ. הוא הביטוי והשימוש המובהקים ביותר של האיכות הא-לוהית היוצרת שבאדם. אין ניגוד וסתירה מובהקים יותר לכניעה לזרם של ההישרדות. חסד הוא נצחון האיכות האנושית על חוק הטבע היודע רק לקבל ולקחת ולא לתת. חסד הוא ביטוי ליוזמת האדם. הוא יוצר מציאות חדשה בפני עצמה. מציאות המאחדת נותן ומקבל לחטיבה אחת, בה המקבל חש כנותן ונותן כמקבל. המצוי השלם של האני מצוי כאמור כניגוד, ודוחה את המוצע עבורו מן החוץ (רוצה אדם בקב שלו ..) מכאן שבעל החסד מתקשה לקבל. (גם דעות ועקרונות) הוא במצב של נותן. משפיע אינו מושפע בקלות. מכאן הביקורת והעמידה על שלו, של אברהם עם מלכי צדק. עם מלך סדום ואף עם הקב"ה (במה אדע – כי אירשנה) (ולי לא נתת זרע). אברהם יודע (והאמין בה' ויחשביה לו צדקה) לקבל מתוך תמימות, אבל לא הכל. בעיקר יודע הוא להילחם למען אחרים. למען לוט, למען זרעו, מתוך מבט של אחדות בין האני לזולת. כך יש להבין (אמרי נא אחותי את, למען ייטב לי בעבורך) אין אברהם רואה כל חילוק ולא ניגוד אינטרסים בינו לבין אשתו. אם יקרה לו אסון, תסבול אשתו בדיוק כפי שאם יקרה לה אסון יסבול הוא (כפי שמספרים על אחד מגדולי ישראל שאמר לרופא - הרגל של אשתי כואבת לנו.)

      ראה רמב"ן ואברך מבורכך: אתה תהיה ברכה, אשר יתברכו בך לאמור ,,ישימך א-לוהים כאברהם" לאמור, אברהם הופך למציאות חדשה, בלתי תלויה, בפני עצמה. הוא מקור הברכות. וממשיך הרמב"ן: והנה, זאת הפרשה לא בארה כל הענין, כי מה טעם שיאמר לו הקב"ה עזוב ארצך ואיטיבה עמך טובה שלא היתה כמוה בעולם,(טובה שהיא נסיון בראש ובראשונה) מבלי שיקדים שהיה אברהם עובד א-לוהים או צדיק תמים, או שיאמר טעם לעזיבת הארץ, שיהיה בהליכתו אל ארץ אחרת קרבת א-לוהים. (שהרי) מנהג הכתוב לאמור התהלך לפני ותשמע בקולי (ואז) ואיטיבה עמך כאשר בדוד ובשלמה, ובענין התורה כולה, אם בחוקותי תלכו, אם שמוע תשמע בקול ה' א-לוהיך ועוד" מכאן נראה שגם הרמב"ן רואה בתופעת אברהם מציאות חדשה ולה זכות קיום בפני עצמה. ואולי אפשר להבין את הצו ,,לך לך" נסיון שסופו ברכה, אם יעמוד בו. נסיון, משום שהוא מצפה מן האדם צעד הנוגד לטבע האדם.

      ,,ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול ". בשגגה.." בענין אשתו ובעזיבתו את הארץ מפני הרעב.. והיה לו לבטוח בה'.." האבות נחשבים לקטגוריה א-לוהית. כיצד מהין הרמב"ן לבקר את התנהגותם כביכול מה שלא מתחו ביקורת חז"ל. ונראה לפי דברינו שהרמב"ן מסכים לתהליך התמימות בשלבים, בשלב הביניים עמל אברהם עדיין בהצלחה חלקית בלבד על קבלת המציאות

הא-לוהית ללא ערעור בסופו של דבר, אבל התורה לא מסתירה מאתנו את שלבי הביניים ועל הקשיים של בעל החסד לקבל מן החוץ ואף מלמעלה מה שלא נבע מן הפנימיות. ראה על כך בהרחבה לפרשת וירא תשס"א. ואלה הם עשרה נסיונות: תמימות שקניתי ב,,אף" היא עמדה לי. משלב ,,היה תמים" אל השלב של ,,תמים תהיה עם ה' א-לוהיך", שבו משלימים הקבלה והנתינה, יוזמת האדם כלפי הא-לוהים נפגשת ומתאחד עם יוזמת הא-לוהים כלפי האדם ומגיעים להזדהות שבהדדיות.