האישה והכלי.

הרוחניות , השימור העצמי והאני היוצר

האישה כמכשיר

"הוא עושה אותה כלי"

על מנת להבין כוונתם של חז"ל יש לחזור למקורות ההיסטוריה  של הכלים. לכאורה, עניין פשוט. לשם שליטה על המציאות יצר האדם כלים לשרותו. "ונח מצא חן" משום שהמציא את המחרשה. למותר לציין עד כמה קידמה המצאת המחרשה את מקורות המזון של האדם. ועד כמה שינתה את תרבותו. בפתחה בפניו לא רק את קליפת האדמה אלא גם את קליפת השבלול. מן המרחבים אל המעמקים של  שרשי קיומו. עד להמצאת המחרשה היה על האדם להתאים את עצמו למגבלות המציאות. אכל מה שמצא, והיה נודד ממקום פורה למשנהו. משהומצאה המחרשה היה האדם כופה את עצמו על הסביבה, והיה משנה ומתאים את האדמה לצרכיו. מכאן ואילך יכול היה לקבוע את מקומו, והקץ לנדידה. אלא שאליה זו, קוץ בה. חש האדם כמלך  וכשליט על הסביבה ורבתה גאוותו. זחה עליו דעתו והחל להרבות בחוצפה כלפי שמייא. דור המבול היה העשב השוטה שהצמיחה האדמה שנפצעה מפצעי המחרשה. "קוץ ודרדר תצמיח לך" קילל ה' את קין. "נע ונד תהיה בארץ." בא נח וריסן את האדמה שסירבה לקבל עליה את עולו של האדם. ולא העלתה עוד קוץ ודרדר אלא בנשמתו של האדם. גאוות השליט-נקמת האדמה. נקמת הכלי ביוצרו. ולא למד נח משגיאתו של אבי סבו, אדם הראשון, שלא הסתפק בעצמו וטען לפני בוראו לכולם נתת בת זוג, רק לי לא נתת. לאחר שנתכבד על ידי הבורא לקרוא שמות ולהגדיר את טיבם של כל הברואים. וקיבל את חוה כעזר כנגדו. העיון  בטיבם של בעלי החיים חשף לפניו  את הכוחניות המולכת בג'ונגל  והתאווה לה האדם. ולא ידע שבבקשתו לבת זוג הביא קץ לכוחניות ופינתה את מקומה להישרדות. מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. ממלך לעבד. ואלמלי חוה, מי יודע אם היה חוטא בחטא הקדמון. והיה חי לעולם, בלי לדעת, אומנם, אך גם בלי חטא. וכל זאת מפני שלא השכיל לראות בחוה את האדם שבה אלא את הכלי, את המכשיר שניתן לו לסיפוק צורכי קיומו. ומאז "זכה" לשלש מתנות: לקינאה תאווה וכבוד. קינא לאישתו, התאווה לה, והתנשא עליה. לא כיבד האדם את האישה שנוצרה לפי כוונת בוראו על-מנת ליצור עבורו מצב אנושי. עזר כנגדו, לשיתוף פעולה, לעימות ולאימות. כך ניתן לראות את שרשי צמיחתו של מעגל השימור העצמי, את אינסטינקט ההישרדות שצמח ועלה מן העימות הפסול עם חוה. בתורה מצוי לקח חשוב ואזהרה חמורה מפני נטייתו של האדם לסובב עצמו בכלים לשרתו. ככל שהתרבו הכלים, תתמעט היכולת הטמונה באישיות עצמה. עד שמצא האדם את עצמו עבד נרצע למשרתיו, ילידי ביתו ויצירי כפיו. נטייה זו פיצלה את חברת בני-אנוש לשתי תרבויות. התרבות המערבית השקיעה את כשרונה ומירצה בשכלול ופיתוח הכלים והמכשירים עד שהתרוקנה מפנימיותה כליל. לא קשה בעידן המחשב לאשש תזה זו , לא רק מעשי ידיו משועבדים למכשירים, אלא גם את יכולת החשיבה, אוצר השמור לאדם בלבד מכל היצור אשר על פני האדמה, עמד ומסר למכשירים יצירי כפיו,: הטלוויזיה והמחשב. כך התגברה התרבות המערבית על אובדן העבדים והמשרתים - בשר ודם , והסתפקה בשרותו של הרובוט האלקטרוני.

במזרח הרחוק המתמקד האדם בשכלול היכולת הטמונה בו עצמו והגיע לשיאים של שליטה עצמית שהשאירה את המערב פעור פה. אומנויות לחימה במקום משחקי ספורט ילדותיים. שכלול השליטה של הרוח על הגוף עד כדי שליטה על החושים. חוש הכאב ויכולת הסיבולת. התמקדות האדם בשכלול היכולת העצמית גרמה לזניחת השכלול הסביבתי. בשתי קיסמים דקים מצליח הסיני לרוקן בדייקנות וביסודיות קערת אורז עד לגרגיר האחרון, מבלי להפיל גרגר על הזקן, מה שלא יצליחו עשרה אביזרי אכילה ככפיות ומזלגות בגדלים שונים המעטרים את צלחתו של איש המערב.

המוזיקה המזרחית, נוצרה לאותה מטרה. לשרת את מצב רוחו של האדם. היא מכניסה אותו לאווירה, מעוררת את קצב החיים הזוחל בעייפות בעורקיו, ומקפיצה את מצב רוחו. מוזיקה מזרחית איננה מניחה את האדם באדישות כלפיה משום שהיא נוצרה עבורו.

לעומתה, מקדשת המוזיקה המערבית את מקומה. היא תובעת התייחסות מוחלטת, והתאמת המאזין אליה. יש לה כללים משלה, כללים שאינם מתחשבים במצבו של האדם אלא דורשים התחשבות האדם בהם. כלי מהנה גם משעבד, ומותאם לאניני הטעם בלבד. זו ללא ספק הסיבה שמוזיקה מזרחית ואפריקאית כבשה את מקומה של המוזיקה המערבית במערב עצמו, בבחינת "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית". מוזיקה שהקצב תופס בה מקום מרכזי, כשהצליל נדחק בה אל השוליים.

הדגש ששם האדם מן המזרח הרחוק על עצמו הביא לתוצאה הפוכה. ביטול ומחיקה עצמית שקרא לה השתלבות עם הקוסמוס, השתלבות שראה בה את שיא קיומו ומטרתו. אבסורד זה נוצר משום שהציב לעצמו את שאלת ה"איך" לחיות והזניח את שאלת המהות, "לשם מה" לחיות. באין מטרת-על בכוון הגובה, הפכה שאלת הטכניקה "איך" לבומרנג המבטל את קיומו העצמי, והופך את האדם עצמו למכשיר.  גם המערב הציב לעצמו את שאלת ה"איך" אלא שהשליך את יהבו על המכשירים, והזניח את עצמו. גם אצלו הייתה חסרה שאלת התכנים והערכים ולכן, אף אצלו הפך המכשיר ממשרת למשעבד. מן האמור נראה בעליל ששאלת היחס אל המכשיר קרדינלית עד כי היותה מפתח לצפונותיו של מבוך הקיום במזרח ובמערב גם יחד.

להלן נראה שמפתח זה יש בו כדי לפצח את צופן הזוגיות, עניין שנכשל בו גם המזרח וגם המערב.

התייחסות אל המכשיר בשלושה קוים מקבילים.

במסלול המכשור.  במסלול האנושי ובמסלול הרוחני (ערכים).

כפי שנאמר לעיל הפך המיכשור את האדם לעבד, במערב, ואת האדם עצמו למכשיר - במזרח, בהיות שתי התרבויות שותפות בתפיסה דומה של שאלת ה"איך" לחיות, תוך דחיקת ה"לשם מה" לחיות. המערב הכניס את האדם למיטת סדום טכנולוגית מערכתית בירוקרטית, תוך התעלמות מן הייחוד האנושי וצרכיו של היחיד. האדם הצטמצם והפך לבורג במערכת משוכללת והולכת עד כדי סכנת דחיקת רגליו מכל וכל. גם מערכת המשפט שואפת לצמצם את כוח שיפוטה של הרשות השופטת על ידי ניסוח מפורט ומדויק של החוק עד כדי צמצום הולך וגדל של דעת השופט. אינטואיציה, בינת הלב, ההגיון, יכולת ההמצאה והמקוריות נתקלים ביחס של חשדנות. מאמר מלומד נתון בסד של צורה מקובלת, שכל הסוטה ממנה יזכה בהתעלמות, ובדחייה, יהיו רעיונותיו מקוריים וחשובים ככל שיהיו. האיכות נדחית מפני הגישה המכאניסטית, הרגש וההזדהות האנושית ובקיצור, כל מה שמאפיין את ההתנהגות הנשית העולה בכשרונה האנושי על הגבר, נדחה מפני יצירי כפיה של תרבות גברית כוחנית מכאניסטית מלאכותית המתעלמת מדפוסי חשיבה שהספונטאניות, מגוון הדקויות ובינת הלב, הם מאבני היסוד של איכותה. בתרבות זו מוצאת האישה את עצמה נאלצת להשתלב כשהיא נדחקת בעל כורחה במערך של אינסטרומנטים ונתפסת כמכשיר בידיו של הגבר,  נתונה לשבט או לחסד. נמדדת על פי צרכיו של הגבר באמות מידה של יעילות ותועלתיות, ולא על פי זכות קיומה כאדם. מכאן השימוש בדמותה החיצונית של האישה בפרסומת המסחרית, ובשאר תפקידי ייצוג כתפאורה ושעשוע. אין האישה מצליחה, למרות הישגיה המרשימים לשוויון זכויותיה, לשנות, ולו במקצת, את הגישה האינסטרומנטלית המערבית. השימוש בסיסמאות "פולטיקלי קורקט " ובנוסחאות תלושות מן המציאות של התנועה הליברלית וניתוקה מממד הגובה הערכי, אינו מבטיח להחזיר לאישה או לכל יצור אנושי אחר את עטרת ערכו כאדם, מן הטעם הפשוט, שגישה אינסטרומנטאלית מתעלמת ומתרחקת מן הערך של האדם כאדם. אין ליחסי אנוש בחברה זו סיכוי להיבנות על עקרון ההדדיות אלא על בסיס של שוויוניות כמותית מכאניסטית, בעוד עקרון ההדדיות מהווה ביטוי מובהק של היסוד האנושי בלבד.

במישור  הערכי - רוחני פיתחה החברה המערבית מסלול עצמאי, משל היו הערכים מציאות בפני עצמה הניצבת מעל למציאות, ותפקידה לכפות את ערכיה, על מציאות אחרת. מוסר כפייתי. מוסר המבחין בין טוב לרע הנתפס כחסר ערך מדעי, הערך היחיד הזוכה לכבוד בחברה מכאניסטית, המבקשת להתגונן מפני המוסר שאינו נתפס כחלק אורגני ממנה. אין צומת שבו עשויים שלושת הקווים המקבילים להיפגש. איש הרוח נחשב לתמהוני חסר תועלת, עניין המקבל ביטוי עצוב בפער התגמול שמוכנה החברה המערבית לתגמל את איש הרוח, המחנך ושאר העוסקים במקצוע טיפולי, לעומת מה שמקבל המהנדס והמדען העוסק בממד המכניסטי של המציאות. למותר לציין שכשרונה האנושי של האישה ימצאנה במקצוע טיפולי-אנושי.

בתרבות המזרח, שבה הופך האדם עצמו למכשיר הנמדד על פי יכולתו ושכלולו, סביב שאלת  ה"איך", נעדר כליל הערך האנושי. הגבר הפטריארך הכל יכול מתבשל בקדרת האגוצנטריות הכוחנית שהקדיח את עצמו בה, ואינו רואה מעל לשולי הקדרה את מציאות האישה על בסיס אנושי של הדדיות. ההתכחשות של האדם לאובייקט המצוי מחוץ למעגלו האגוצנטרי מתכחשת למציאותה של האישה.

בשתי התרבויות השולטות בעולם עד כה חסרה תפיסה תלת ממדית, שממד הגובה סוכך ומאחד תחתיו את הממד האנושי והאינסטרומנטלי ומעניק למציאות האנושית את המשמעות הערכית על פי נוסחת המשנה: "שני כתובים המכחישים  זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם. רק על בסיס נוסחה זו נבנית הזוגיות ההדדית והמאחדת, את העזר כנגדו לאשתו כגופו. הוא עושה אותה כלי, קובעים חז"ל, במובן שאישה ללא גבר שווה כאיש ללא אישה. יחס של הדדיות ביניהם עושה את הגבר לכלי ביטוי לאישה, ואת האישה לכלי ביטוי של הגבר. רק יחס זה יכול להבטיח את האישה שלא תיהפך למכשיר בידיו של הגבר, כפי שהיא ממשיכה להיות בתרבות העולם הסובלת מפיצול חסרת שלשת הממדים : ממד של גובה או בממד של גובה ללא שני הממדים האחרים. בעולם של ממד אחד נתלשת האישה מן החברה ונדחקת למנזר. תפיסה של מוסר חלוש הרואה בנשיותה אם כל חטאת.

התפיסה היהודית רואה בנשיותה של האישה השתקפות של אישיותה האנושית ושוקדת לשמור על צורתה כאיכות וכערך הראוי ליחס של כבוד אנושי ולא כערך אסתטי העומד בפני עצמו.

מכאן נראה שעצם  מוסד הזוגיות צמח והתפתח בעריסתה של היהדות עד שהיה ליסוד מוסד של החברה היהודית. מכאן שלח פארותיו לחברת העמים, המתקשים עד היום לאזרח את הזוגיות ולהעניק לו את מקומו הראוי לו. מאליו מובן שאין למרי הנשי צדקת קיום במסגרת החברה היהודית המקורית.