פרשת ויקרא תשס"ב.

 

.1  שחרור  מפאטאליזם.

.2 נגד  השניות. (הדואליזם).

.3 הקרבנות  כביטוי  אנושי.

 

                                            

                                             שחרור  מפאטאליזם.

 

      בשנות ילדותי מקובל היה לאיים על הפטפטנים הקטנים שהם מרוקנים עצמם ממכסת המילים שהוקצבה להם, ועד מהרה יאלמו דום. כך מקובל עד היום אצל הפאטאליסט, המאמין בעולם מתוכנן מראש לפרטי פרטיו. אשר היה הוא שיהיה, במעגל קסמים המציית לכללי משחק וחוקים שנקבעו מראש. לעולם משאבי אנרגיה ממוחזרת עד לגבול של מיצוי קבוע. ועל כולם נוהג מכוון עיקרון הכלים השלובים או חוק האיזון, הקובע גורלות. תפיסה זו דוחה את המקריות, את הספונטניות. את חרות האדם, כולל את חרות המחשבה והיצירה, רואה היא כאשליה, שהרי כל חידוש, כל המצאה, כל יצירה מצויה במאגר הבריאה מאז ומעולם, מאגר הנשלט על ידי חוק האיזון, הקובע מתי והיכן ישחרר לעולם את הנצרך לאיזון שהופר, אם בתחום האידיאות, ואם בתחום האנרגיות, ואם בתחום משאבי האנוש. מי יחיה ומי ימות. מי בקיצו ומי לא בקיצו. שהרי הכל בידי שמים, ואין חדש תחת השמש, ועיקר העיקרים, התורה נבראה שנים מרובות לפני שנברא העולם, ואיסתכל באורייתא וברא עלמא, והכל כבר נאמר בתורה, והפוך בה והפוך בה דכולא בה.

      פינת א-לוהים קטנה נקבעה לה לבחירה החפשית: הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים. את הסובייקט, את ההתרחשות הפנימית, משכן האיכויות ומקור הכוונה הקובעת את האיכויות, פנימיות זו נמסרה לבחירתו של האדם. אכן, הכל תלוי בטיב הכוונה, אף ההתרחשות שבחוץ, אך יש בכל זאת להבין עד היכן ובאיזה אופן יש ביד הכוונה לקבוע את ההתרחשות שבעולם האובייקטים. שהרי קשה לאדם לקבל בהכנעה גישה אדישה כלפי המתרחש הקובע את גורל קיומו שלו ושל אהובי נפשו. כיצד יש להבין את המדרש המטיף לאדישות, לכאורה, כשנשאל אחד החכמים שנולד לו בן, לשמחה מה זו עושה, שהרי סופו למות ולעבור מן העולם. תשובתו של אותו חכם: בשעת חדוה חדוה ובשעת צער צער. לכל עת ולכל זמן. האין תפיסה זו עוקרת שמחה מן הלב ומציבה אותה על מדף ספרי ההגות מעלי אבק ועובש של שנים אין חפץ בהם? האין כאן נצחון לציניקן המטיל ספק בכל ערך בזכות עצמו? מה יתרון לבעל הבחירה ועל מה כדאי לעמול ולסבול. האמנם נועד הקיום בעולם הזה לסבל חסר טעם? האמנם מצטמק הצדק תחת עולו של חוק האיזון.היש צדק בטענת המדע שהכל ענין של איזון, של סדר ולא צדק בעולם מכאניסטי. ורק הרומנטיקן שאבד עליו הכלח, בוחר לחיות באשליה שהוא חי בעולם של איכויות ואידיאלים הממתיקים עליו בממתק מלאכותי את חיי הסבל והמצוקה הקיומית. היתכן לחיות בעולם סיזיפוסי חסר טעם ותכלית, ללא מוטיבציה בעלת סיכוי להגשמה. נראה שאין האדם בנוי להתמודדות עם תפיסה ניהיליסטית חסרת סיכוי זו. האין מסלול הקיום רצוף התרגשויות,

מתחים וציפיות לקראת הבלתי נודע, שבלעדיהם ימאס האדם בחייו ולא ישקיע מעצמו וממשאביו, לא מאמץ ולא קרבן יקר על מנת להשיג הישגים. האמנם אין האכזבה ממהרת לנפץ את עולם האשליות לכל רוח? יטענו הציניקן את שיטענו בדבר המשאבים הנדיבים שמוכן האדם להשקיע בעולם האשליות שבדה לעצמו, עולם המעשיות, עולם הדמיון, ממלכת האשליות של הקולנוע. עולם אשליות זה נדחק אל השוליים, אצל רובא דרובא של המין האנושי. האדם המשחק יספוג בוז ולעג ממבטו של האדם הרציני, הגאה בכוחו ובהישגיו. כוח של ממש לעומת נצחון במשחק, נצחון מלאכותי מוסכם מראש לצורך גופו של משחק בלבד. התשובה לשאלת השאלות של סוד הקיום היא: אכן,קיים יסוד קבוע מראש שבלעדיו יחסר העולם איזון הקובע את הצורך הבסיסי ביציבות ומבטיח את הצורך לצפות מראש.

      ללא יציבות וקביעות יקשה על האדם לתפקד אף במסגרת המצומצמת מהיום להיום. הפחד מן הבלתי נודע יהרוס באדם כל חלקה טובה של שמחת חיים והתמקדות בעשייה היומיומית. ואם כן, מה תפקיד נועד למרכיבי האישיות הריגושית, הציפיות, התקוות והמתח המהווים מעיין לא אכזב של חיוניות, שבלעדיה לא היה ביציבות ובקביעות כל יכולת להמשיך את הקיום. אם נעמיד את המקורות השופעים חיוניות מול היסודות התורמים לקביעות וליציבות, נראה שהקיום חב חוב גדול לאין ערוך למקורות החיוניים, שהרי בלעדיהם היו היסודות הקבועים כלים ריקים. גוף ללא נשמה.

      בזכות הקרבנות, ורק בזכותם יכול האדם לפרוץ את מעגל הקסמים. ההקרבה היא היכולת לשבור הרגל, לשלוט ולטפל בשיגרה המעגלית וליצור משאבים ממעיינות פנימיים בלתי מוגבלים, ממקור האני, משכן הרוח שבאדם, הביטוי של הנשמה הכלואה בגוף המוגבל. בכח הרצון יחדור האדם אל אוצר הנשמות שבו, ויעלה משם אל פני השטח את קרבנו. את נכונותו לוותר, לתת, כל איש ככל אשר ידבנו לבו נדבה לה' מאישיותו, ממנו החוצה, ממנו לטובת האידיאל הערכי, הרוחני שהוא מאמין בו ויודע שלמענו נוצר ובא לעולם. הקרבן מחבר בין החולף, הסובב במעגל קסמים על מנת ליצור אשליית של חיוניות בעוד שלאמיתו של דבר הוא עוסק במיחזור של היש הקבוע, מיחזור אינו התחדשות. ההתחדשות מעלה ממקור הנשמה יסודות חדשים על ידי היצירה העוסקת בחידוש הישן על ידי החדרת החדש ושילובו בישן. ההקרבה היא יסוד החידוש בהיותה מאפשרת שליטה בישן המעגלי ויציאה ממנו. אדם הראשון, קין, הבל, נח, האבות, כולם הקריבו קרבנות מתוך כוונה ליזום ולחדש בעבודת ה', על מנת ליצור ולברוח מסכנת השיגרה של מצות אנשים מלומדה. המאפיין את עובדי ה', כולם, הוא הבערה היוקדת בקרבם להוסיף ולהתקדם אל מטרת הדבקות, לחדש וליצור. הקרבן הוא הביטוי רב העוצמה של היציאה מכבלי החומר, דרך הקרבת החומר. כך בקרבן פסח, הקריבו את מה שהתקבל אצל המצרים לאלוה, שבעבודה זרה מסמל את השעבוד עצמו למעגל קסמים שאין ממנו אפשרות של שחרור. והנה קמו עבדים והוכיחו למצרים מי הוא העבד ומי הוא בן חורין לאמיתו. בבסיסם "אלו עובדי עבודה זרה ואלו עובדי עבודה זרה" במה אם כן זכו אלו לגאולה ואלו לטבוע בים. היכולת לצאת מן השעבוד על ידי ההקרבה של מנגנון ההישרדות על מזבח האני המתחדש. מנגנון ההישרדות המבטא את בית

הכלא של השיגרה. המשדר לאגו פחד מהיציאה מהשיגרה, מן החדש, מן היציאה אל הדרור הבלתי ידוע. ואכן, ניסו הערב רב לחזור אל השיגרה. ניתנה ראש ונשובה מצרימה. זכרנו את הקישואים הבצלים והדגה, מה יש במוצרים זולים אלו כדי לעורר געגועים אם לא בתזכורת השיגרה שבהם. נוסטלגיה לחוויות ילדות כוללת אף את הסבל והמצוקה שבילדות. אף את שבטו של המלמד הקפדן בחדר הדל והמשעמם לכאורה.

נגד  הדואליזם.

      זו הסתירה הקיומית המשסעת את האדם בנטיות המנוגדות של אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי. הנטיה לרוחניות מחדירה בו תחושה של מיאוס ביציריות שבחומר שבו, בעוד צרכי החומר מושכים אותו לדאגה ולרדיפה אחר החולף הטעון בעוצמות של ממשות אפלה וכובלת, על אף חוסר התכלית שבה.

      כאמור בדברינו בפרשיות המשכן, אין התורה מניחה לממד הגובה לרחף מעל למציאות הקיומית אלא שוקדת על החדרת הרוח אל תוכם של חוויות הקיום. על שילוב, על הזדהות של שתי הנטיות זו בזו, לעשותן משלימות על ידי הכשרת הבשר לאכילה רוחנית. הקרבת הבהמה מעניקה לה, לסמל של החומר המובהק, את המשמעות הערכית הרוחנית. לאמור, אין לחומר זכות קיום בפני עצמו. לך, כי לכך נוצרת, עונה רבי הקדוש לעגל המובל לשחיטה, לקרבן, לשרת את עובד ה' ולא לשרת את המשועבד לתאוות החומר, תאות הזלילה. עם הארץ אסור באכילת בשר. רק התלמיד חכם יודע את תכלית האכילה ומצליח להשתחרר מהשפעת החומר ומן נטיית ההשתעבדות לתאוותיו. כך מבטא הקרבן את המפגש המשלים בין תכני הערכים והרוח לבין עוצמתו הממשית של החומר, והיו לאחדים בידי מקריב הקרבן לה'.

הקרבנות  כביטוי  אנושי.

      הקרבן בא בעקבות הכרה ומודעות עצמית, המאפשרות הבנה אובייקטיבית משוחררת מנגיעות של האגו ומעודדת הסקת מסקנות לשיפור, לתיקון ולביקורת עצמית. הקרבן מופיע בשיאו של תהליך לתשובה, להכרת החטא וסיבותיו. הקרבן כביטוי לרצון לשלם עבור השגיאות. כביטוי להתיצבות אחראית מאחרי המעשים האישיים והציבוריים. המקריב מודיע שאינו כל יכול, שלגחמותיו אין משקל של חוק אלא של רוח שטות, והוא נכון לשלם את הנזקים שנגרמו בעטיין. יש כאן ענוה, מחוייבות כלפי הסמכות ממעל ואחריות כלפי עצמו וכלפי העולם.

הכרה.

      ההכרה מעידה על רצון להבין לעומק את הזרמים הפנימיים של מרכיבי האישיות העצמית, ולהכרה ביכולת ובמחוייבות לעשות זאת. ללא הכרה עצמית מותר האדם מן הבהמה אין. ללא הכרה מופעל האדם כמכשיר מכאני על ידי גירויים מן החוץ. ההכרה מבטאת צורך שבלעדיו אין האדם חש בפעולותיו. אין רגשותיו שייכים לו. ללא הכרה חש האדם כנתון ביד המקרה. הכל חולף ללא עקבות. אין עבר, אין עתיד. אין גם הווה. ההכרה היא המעניקה לאדם תחושת קיום וחווית קיום. ההכרה יוצרת מודעות.

המודעות.

      היא הצורך של ההכרה להעריך לשקול ולהבין את הערך והמשקל של האיכויות האישיות מתוך התייחסות אל המערך הכללי של הערכים והבנת המשקל הסגולי, של הסיבות והתוצאות והשפעתן על מרקם הקיום והסובב. אם ההכרה מסייעת לתחושת קיום, המודעות משלבת את הקיום במציאות. ללא מודעות אין תחושה של מציאות. של הערכת השפעת הגומלין של האני במציאות וחוקיה. של האסור והמותר, של הטוב והרע, של היפה והמכוער ואף של המזיק והמועיל שאצל יתר בעלי החיים מופקדת תחושה חיונית זו לאחריותם של האינסטינקטים. אצל האדם מופקדת תחושת הסכנה בידיה של התבונה החובקת את האדם ומקשרת אותו אל המציאות בשני זרועותיה: ההכרה והמודעות. כאמור אין המודעות יכולה לפעול ללא הכרה עצמית. במבנה המאוזן בין השתייכות והחרות, מושכת המודעות אל המציאות לכוון ההשתייכות ללא חירות. השתייכות המובילה לבית הכלא של ההשתעבדות לגירויי החוץ ללא אבחנה של ההכרה, ללא מודעות לסכנות. ההכרה ללא מודעות מנתקת את תחושת האני מן המציאות ויוצרת תחושה של תלישות, של חוסר אונים, של דרך ללא דרך, ללא תכלית וללא מטרה. חיים ריקים ממוטיבציה וממטרה, ללא כוון וללא הדרכה. חיים של ניסוי ותהייה מכאנים. של טקטיקה ללא אסטרטגיה. של איך ללא לשם מה. של דינמיקה במעגל סגור. של שיחזור ללא חידוש.

      הקרבנות באים על שגגות. שגגה זקוקה להתבוננות פנימית. לאינטרוספקציה. שהרי שורשיה וגורמיה של השגגה הם העדר הכרה עצמית ומודעות לסביבה. מכאן שמטרת הקורבנות נועדה לחייב התבוננות פנימה ונטילת אחריות אף כלפי השגגות.

      הפניה אל הסמכות של הממד הרוחני - ערכי מעניקה להתנהגות שבעטין של גירויי חוץ שפלים ומדומים את האחריות כלפי ממד הגובה על תכניו וערכיו הרוחניים והמוסריים. מכאן הקרבן כגורם חיוני להתעוררות של המודעות למוסר ולרוח. כך מחבר הקרבן בין שני המסלולים המנוגדים: הרוח והחומר. הקרבן קורא ומזמין את השראת השגב כתוכן וכטעם החיים. כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם. ללא רוחניות יהיה טעמו של הלחם תפל. חסר טעם של הכרה ומשמעות, המעניקות לחושים את הערך המתמשך, והופכות גירוי חושים של סתם לחוויה אישית. לטעם אישי, לטוב ולרע, ליפה ולמכוער, ולא רק להבחנה בין המזיק והמענג,בין נגע לעונג. בנקודה זו נעוץ ההבדל בין יתר הדתות לדת היהודית: ההשוואה בין המאמץ של הדתות האחרות לכפות על האדם תחושת שגב מלאכותית כאותו סופר נוצרי המתאר את חווייתו מביקור בקתדרלה נוצרית על השגב המפחיד והמעיק שנוסכת הקתדרלה על המאמין הנבלע בתוכה עד לביטול ההכרה העצמית. בניסוחו הקולע נוסכת הקתדרלה תחושה של שיבה והבלעה אל חיק הרחם החשוך מצד אחד. ושל מות מצד שני.הדת אינה מצליחה להיות תורת חיים כתורת ישראל אלא מתמקמת בתקופת הרחם, טרום חיים ופוסט חיים. במה שלפני ובמה שאחרי החיים בלבד. בעוד שתורת ישראל, תורת חיים דוחקת את המות אל השוליים. לאמיתו של דבר מתכחשת התורה למות מכל וכל, ורואה במות העברה מצורת חיים ממשית אמנם אך מוגבלת, לצורת חיים ברובד גבוה יותר, שאינו כפוף למגבלות המקום והזמן. מכאן הזהירות המופלגת, עד לייחוס טומאת מת הנחשבת

לאבי אבות הטומאה. יש מגדולי ישראל שנמנעו מלבקר בבית קברות, אפילו לשם עליה לקבר אבות, מאותה סיבה.

      הקרבן כפעולת שיא של תשובה איננה מופיעה כעריכת חשבונות של שכר ועונש גרידא, אלא כרצון להסרת המחיצות בבחינת כי עוונותיכם היו מפרידים כמחיצה ביניכם לבין א-לוהיכם. מכאן בקשת סלח לנו מחל לנו שבתפילת ערבית של מוצאי היום הקדוש על אף המחילה. כביטוי להשתוקקות לדבוק במקור הקדושה העליונה.