פרשת צו תש"ס.

 

                                      הצד  האישי  (הגברא)  שבמצווה.

 

      ,,ויז ממנו על המזבח שבע פעמים).. ח',י"א. רש"י: ,,לא ידעתי היכן נצטווה בהזאות הללו".

רמב"ן: ,,.. ואפשר כי מה שאמר במזבח וקידשת את המזבח והיה המזבח קודש קודשים  שיוסיף עליו הקידוש הזה בהזאות, ואינו במשיחה בלבד, כי ,,והיה המזבח קדש קדשים" שיוסיף אליו קידוש יותר משאר הנימשחים במשכן וכל כליו, ועשה לו קידוש כקידוש אשר נצטווה לעשות במקריבים שאמר והזית על אהרן ועל בגדיו, כי אין המזבח שהוא כלי לקורבנות פחות מכלי המקריבים, וקל וחומר בדבר" רמב"ן.

      ומה שנאמר בגמרא שבמשכן וכליו עבודתו היא מקדשתו, אם כן מה  צורך בהזאות, כקושיית רש"י, נראה שבחטאת ובאשם ההזאה על המקריבים ולא על המזבח כבתמידים ובעולה משום שהחוטא מתרחק מן הקדושה בגלל חטאו וצריך הזאה כיסוד ולא כתוספת. בפסוק י"א אין מדובר בהזאה על הקורבן כחלק מעבודת הקורבנות שעליה קובעת הגמרא שעבודתו מקדשתו. כאן מדובר בהזאה שאינה חלק מעבודת ההקרבה אלא חלק מהכנת המזבח. לאמור: המזבח עצמו אינו יוצא מגדר רהיט בעלמא, ואינו הופך לכלי קודש אלא רק לאחר שנמשך בשמן המשחה, כך חל על  ה,,רהיט שם של קדושה. ההזאה מוסיפה לקדושת החפץ את הקדושה האנושית את החיבור, את הכניסה לתחומו של האדם המקדש, ההזאה במקרה זה מוסיפה למזבח קדושת המקדש ומאחדת את האדם והחפץ ליחידה שלמה של יצירת נוכחות א-לוהית חדשה, שללא המעורבות האנושית הוא חסר נוכחות א-לוהית, בבחינת אותיות פורחות באוויר. ממש כלימוד תורה שהלומד מעניק לתורה את הנוכחות הא-לוהית. ההבדל קיים ועומד בין הלימוד לשמה לבין הלומד שלא לשמה כדוגמת ההבדל בין כוונת העושה מצווה לשמה לעושה מצווה ללא כוונה. למרות שמצוות אינן צריכות כוונה, נשתבשה טעות בהבנת העניין. דרגה ראשונה ונמוכה היא מצוות שהעושה מכיר ויודע לפחות שהוא מצווה ועושה. דוגמת ,,רחמנא אמר תיקעו". ועל זה נאמר מצוות אינן צריכות כוונה יותר מכוונה מינימלית זו. דא עקא, שעשיית מצווה ברמת כוונה זו מפקיעה את עושה המצווה מביטול מצוות עשה. העושה אכן עשה את המצווה. השאלה היא מה עשתה המצווה לו, לעושה המצווה. שהרי המשנה בסוף מסכת מכות ,,רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות " מפרש הרמב"ם את עניין מצוות צריכות כוונה. נראה שהרמב"ם מבין משנה זו במובן שנאמר לעיל. שהמצווה מזכה את עושיה בקדושה יתירה ובהשפעת המצווה על המקימה. כדוגמת מצוות הסיבה באכילת מצה בליל הסדר ובשתיית ארבע כוסות בפסחים ק"ח. הגמרא דנה אם עשה מצוות אלה ללא הסיבה, אם צריך לחזור ולקיימן עם הסיבה. לכאורה קשה היכן מצינו שעצם עשיית המצווה אינה פוטרת. שהרי המצווה היא לאכול כזית מצה ואת זאת עשה ומדוע לא עלתה לו המצווה שקיים.

      ונראה שכאן מפתח להבנת כל המצוות שיש בעשיותן שני היבטים. ההיבט האחד הוא שהמצווה אכן נעשתה ונתקיימה במציאות של חפצא בפני עצמה. ההיבט השני והלא פחות חשוב היא מה עשתה המצווה לאדם שעשה אותה. ועל זה עונה הגמרא שאם לא אכל בהסיבה, לא יצא לחירות. דהיינו, שחסר ממנו כל עניין ויסוד קיום מצוות החג שהוא יסוד ביציאה מעבדות לחירות. לאמור. יש במצווה כוח להחיל על עושה המצווה את תוכנה. כך המקיים את השבת כהלכתה מתוך דביקות והזדהות עם קדושת השבת שזוכה לעליית הנשמה היתירה שניתנה לו בשבת, גם ליתר ימות השבוע שלפניה ושלאחריה כמאמר האלשיך הקדוש בפרשת כי תישא. כך לימוד תורה וכך כל המצוות היוצרות מצב חדש של אחדות קדושה (ברית קודש) בין המצווה למקיימה.

      לאמור: אין חלל ריק וניטראלי במציאות האנושית. אין חוטא, ניטראלי (לא חוטא ולא צדיק). יש רק שני פנים: או צדיק או רשע ממש כפי שאין בנמצא מדף ריק בבית. אם יש מדף, טורח בעל הבית לנצלו להניח עליו חפץ כל שהוא. כך האדם, עובד ה' המקיים מצוות כמצוות אנשים מלומדה, מתוך שיגרה, אין למצב זה קיום לאורך זמן. אחד מן השתיים. או שיתקדם לפי הכלל שמתוך שלא לשמה יבוא למדרגה גבוהה יותר של ,,לשמה", או חלילה להפך שידרדר להתרופפות בקיום המצווה עד שיפסיק לקיימה. מכאן שקיום מצוות ,,לשמה" מקיף השתוקקות לדבוק בבורא עולם על ידי המצווה, תוך הזדהות לא רק עם הציווי אלא גם, ובעיקר עם המצווה. ורק בתנאי זה יזכה לשפע קדושה מן המצווה. נראה שזו כוונת הרמב"ן בעניין שבע ההזאות על המזבח כדי שיהיה המזבח לא רק חפצא של קדושה אלא יעלה למדרגה של ביטוי אנושי של קדושת המקריב. כיוצא בזה עניין התפילה. כל המקיים הלכות תפילה יצא ידי מצוות תפילה אבל כדי שתועיל לו תפילה ותתקבל – צריכה כוונת המתפלל, והזדהות עם תוכנה. וככל שתעלה איכות הכוונה, כלומר, תהיה ביטוי אישי של המתפלל, כן יענה ותתקבל תפילתו.

      ועיקר העיקרים במצוות ואהבת לריעך כמוך,מצד הטבע הגשמי – אדם לאדם זאב. יחס תועלתני (אינסטרומנטלית) שורר בין אדם לזולת. החסד הוא הערך המוסף שמעניק האדם לזולת ורואה אותן לריע, לידידי דרך יחס של הזדהות. הזדהות של האני ולא של האגו האנוכי. והאני הלא הוא היסוד הנשמתי –א-לוהי שבאדם, ודרך איכות זו חושף יחס החסד את האני הא-לוהי של הזולת והם מתקשרים, מזדהים זה עם זה. ערך מוסף זה הוא הוא הקבוע בבסיס ההדדיות.

      על הפסוק ,,ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' א-לוהיך והישר בעיניו תעשה: זו הבנת דבר מתוך דבר. זו תוספת מצד הלומד, עובד ה' מצד אישיותו שלו. והאזנת למצוותיו – זו ה דער הער הבנה אישית סובייקטיבית, מקורית של הנאמר. ושמרת כל חוקיו – זה ההיפך ממה שנאמר. זו התבטלות גמורה של הסובייקט האישי באובייקט שבפסק. כל המחלה אשר שמתי במצרים – זה ההשתעבדות לחוקי הטבע והכניעה להם. לא אשים עליך שלא יחולו עליך, כי אני ה' רופאך – שתהיה תחת השגחה פרטית בלבד, והיינו מה שאמרנו לעיל. שעובד ה' המתייחס למצוות ה' באופן אישי, זוכה להשגחה פרטית מחוץ לגדר הטבע. ולא חלים עליו גם גזרות השעבוד לעינא בישא.

      נשאלת השאלה על המחצית הראשונה, של הפסוק. קשה נימת התנאי אם שמע תשמע, כביכול אינך מחויב חיוב מוחלט לציית לצו הא-לוהים, אלא אם תשמע. עוד קשה מה צריך לשמוע בקול ה' ולעשות הישר בעיניו. האם הכוונה לצווי אחר מעשיית המצוות. שהרי במחצית השניה כבר נאמר והאזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו. ועוד, מה הכוונה בהאזנת למצוותיו. שהרי התורה משתמשת ב ועשית כל מצוות ה'. מה כוונת ה ואזנת. ואפשר לומר שהמחצית הראשונה של הפסוק מכוונת למה שאמרנו. דהיינו הכוונה למעורבות ויוזמת הגברא, עושה המצווה, רצונו, רגשותיו כוונתו האישית הם הקובעים את איכות המצווה ותוקף השפעתה על הבריאה כולה ובמיוחד על עושה המצווה, שככל שהוא, באישיותו עושה את המצווה, המצווה עושה אותו. ושמא תאמר שלפי זה די בכוונה של העושה והיא הקובעת, ולא פרטי העשייה התכנים של המצווה כפי שהם מוזכרים בהלכה, בא הכתוב ואומר:,,ושמרת כל חוקיו,ולאמור, ההיבט של החוק, גזרת הכתוב, הרצון הא-לוהי הוא הקובע את מבנה המצווה על כל פרטיה ודקדוקיה, רק בתוך מסגרת המצווה מוצאת את מקומה כוונת העושה, כי אז בלבד מעניקה הכוונה את איכותה, ולא מחוצה לה. וזה מה שנאמר בפרשת שמיני בעניין נדב ואביהו שנענשו בהקריבם אש זרה דווקא, במקום להקריב את עצמם, לערב את אישיותם דרך פרטי המצווה ודקדוקיה ולא מחוצה לה. ואין לומר שבקורבנות אין ואסור שתהיה מעורבות אישית, שהרי קורבן צריך כוונה, והכוונה קובעת את הקורבן לא פחות מפרטי ההקרבה הטכנים, שהרי מחשבת פיגול פוסלת את הקורבן. וקורבן צריך ווידוי של המקריב, ללמדך שקורבן צמוד לבעלים, ואינו מתקיים בלעדיו.