פרשת תזריע – מצורע תשס"ב.

      הגורם המשותף המקבץ את הבריות למאפיינים קבוצתיים, לקטגוריות, הוא גם המחלקם ומפרידם על פי השוני שבין קבוצה לקבוצה. החלוקה לקבוצות אינה מתייחסת לאיכויות אנושיות, אלא למכאניזם כמותי השייך להיבט המערכתי של הבריאה, הבנויה ממרכיבים מערכתיים בתוך מערכת מכאנית של חוקים הפועלים ומפעילים את הבריאה. אין ספק שגם המין האנושי אינו חריג ואינו יוצא דופן מן הממד המערכתי. כמערכת כפוף היחיד ומשועבד לחוקים מכאניסטיים. כך התורשה כמערכת מעניקה ליחיד נטיות של התנהגות גופנית, של מחלות, של יכולות הפועלות ומפעילות את המערכת הגופנית, את תנועותיו, וקובעות את זריזות מערכת השרירים, רגישות זמן התגובה והקואורדינציה, ואף את יכולת התפיסה, הזכרון  ואף את כל יתר הפעילות השכלית, שאף הם שייכים למערכת מכאניסטית שנחקרו היטב על ידי פיאז'ה ובית מדרשו, שגם לי היה הכבוד להשתייך אליו ולהכירו היטב. באחד מן הסמינרים, בהם ניתנה האפשרות לדון ישירות עם פיאז'ה בנושאים השייכים לפעילות האינטליגנציה שאלתי שאלה שהשאירה את פיאז'ה פעור פה ומוכה בהלם.

      לפי תפיסתו מגיעה החשיבה לבשלות באמצע גיל ההתבגרות, בגיל 14-15 ,,גיל שבו מסוגל המתבגר להפעיל את החשיבה המופשטת. על שאלתי מה קורה לאחר גיל זה ענה פיאז'ה שאין חשיבה חדשה, מלבד השכלול המכאני – כמותי, כגון מהירות הקליטה והפליטה, ושכלול המיומנות של תפעול החשיבה. ומה בדבר האיכות של החשיבה, המשכתי לשאול. למה אתה מתכוון באיכות החשיבה, שאל פיאז'ה? כוונתי למקוריות, ליצירתיות, לאינטואיציה, לדמיון היוצר, לאבחנה בדקויות. בקיצור לכל הפעילות האיכותית הפורצת את הגבולות והחוקים המכאניסטית של הצטברות הנסיון האישי. כך מסוגל הסופר האמן ליצור מצבים חדשים שאינם נגזרים מנסיונו האישי והקיבוצי, כך מסוגל האמן היוצר להקדים את זמנו ולנבא תהליכים בלתי צפויים של התנהגויות בעלות השלכות חברתיות ומדיניות הרות גורל. כך מסוגל האמן להעמיק חקר במצבים נפשיים שאין הפסיכולוג מסוגל להבין ולצפותם על ידי הכלים המדעים שברשותו. כך היה מסוגל פלובר "במדם בוברי" להבין לליבה המפותל והמסובך של האשה, למרות חוסר נסיון טוטאלי עם אשה מכל סוג שהוא וחוסר העניין הנדיר במין הנשי, שאיפיינו אמן גדול זה. כך היה מוצארט מסוגל להנפיק יצירות מוזיקאליות בעלות שלימות שאין לה אח וריע, ללא תיקונים וללא לבטים של יצירה, מוכנות ומזומנות, ישירות ממוחו אל התווים בפרטיטורה, משל היתה המוזיקה אצורה במוחו  בקלטת שהוחדרה על ידי יד נעלמה. כך יכול היה סופר אמן כדוסטוייבסקי, שציטוט שמו נבחר באקראי בין רבים אחרים, להעמיק אל נבכי הנפש, עד כדי השראה לניטשה ולפרויד, שדוסטוייבסקי הקדימם ושימש להם השראה והשפעה אם לא כמניח יסודות לתורת הנפש שהתבססה והיתה לשיטה בעלת חוקים ונסיון יישום בתחום בריאות הנפש במאה העשרים. ואין הכוונה בהערה זו להביע דעה על איכות תקיפותם השנויה במחלוקת, שלא הגיעה לסיכום עד היום הזה.

      לית מאן דפליג שקיימת אינטליגנציה איכותית שאינה נגזרת, ואין לה כל שייכות למכאניזם של החשיבה. למרבה התמיהה אין כוונתי לייחס איכות אנושית לאותם גאונים,על אף השגיהם המרשימים.  כראייה תעיד העובדה שאיכות היצירה אין בה כדי להעיד על איכות המידות של  יוצרים גדולים אלה. לעיתים קרובות מדי עמדה שלמותם האנושית ביחס הפוך לשלימות היצירה ואיכותה.

      לאור האמור נוכל לחדד את הבעיה. ההתנהגות המוסרית, שלימות המידות, גבורת הנפש, אומץ הלב, התבונה, השכל הישר! לאיזה מערכת מן המערכות הקבועות בחוק הטבע אפשר לשייכם, ועד כמה יש לראות בהם הישגים אישיים ולא פרי השגיה של מערכת מכאניסטית כל שהיא. האמנם קיימת, אם בכלל, איכות שאינה שייכת למערכת קבועה מראש. ואם אין איכות מעין זו בנמצא המערכתי, מה תהא גורלה של הבחירה החופשית. אם כל כולה של הבחירה אינה אלא אחיזת עיניים, אשלייה מתוקה, היש קיום לחרות? לאחריות האישית? התהא הצדקה לשכר ועונש? לשיפוט ההתנהגות. לתביעה לאבחנה בין טוב לרע? האין תביעה זו בבחינת לעג לרש נוכח התנהגות שהיא פועל יוצא של מערכות מכאניסטיות בעלות חוקים קבועים מראש.

      מכאן המקום המרכזי שמקדישה התורה להדרכה ולאבחנה הדקדקנית, והירידה לפרטי הפרטים כלפי הנטייה להתייחסות המערכתית. עד כדי תקיעת תריז על מנת לעכב את המשיכה להשתלבות האוטומאטית ולהשתעבדות לגורם המערכתי, שההתנהגות האנושית מהווה חלק בלתי נפרד ממנה, משיכה החודרת אל מרקם הקיום האנושי בהיבטיו הפנימיים והחיצוניים. על יסוד זה יש להבין את התייחסות התורה דרך מצוות עשה ולא תעשה להתנהגויות שלכאורה אין בהם ולא כלום עם ערכים, מצוות שאינן עוסקות באידיאלים, שפורטות לפרוטות קטנות, עד כדי נוקדנות ונבירה באשפה שבקיום. דיני בית הכסא, למשל, תופסים במסכת ברכות דפים אחדים. מה לרוחניות ולתופעת הצרעת. למחזור הביולוגי של האשה, של הגבר. מה עניין עושה התורה מהאכילה, דיני הכשרות היורדים לפרטי פרטים דקדקניים, בעלי אופי טכני גרידא. היש טעם בנטיה לשייך עיסוק טכני טרחני זה לעולם הערכים, המושגים, הסמלים ,להמחשת האידיאות המופשטות, ואם לא, מה בשורה רוחנית מבטיחים דיני הכשרות והמאכלות האסורות.

      מן המפורסמות היא נטיית הדתות להשתלט על האדם בשמו של כל יכול נסתר, שהרי המיסטיקה דרכה להלך אימים על האדם. במלחמתה של הרציונליות במיסטיקה מנצחת זו האחרונה ללא מאמץ. ממקור לא כשר זה מתפרנסות הדתות כולן. ואם מסתמנת כוונה כשרה של הדת לרסן  במידת מה את התוקפנות הרצחנית ואת שנאת איש לרעהו, הרי שבסופו של עניין לא לריסון אלא לניצול התכוונו הדתות. ניצול התוקפנות "בשמה" של הדת. רציחות לשם שמים, הענשת הכופרים, נטילת השטלתנות מן הפרט, מן החברה ומן המוסר והעברתה לרשותה של הסמכות הדתית, לאמור, לא על המוסר האנושי לקבוע כנגד מי להשתמש בתוקפנות. רק ביד הדת נתונה הזכות להעניש. באה הדת היהודית והחזירה את השיפוט המוסרי לאחריותו של האדם. מכאן ואילך שוקדת התורה לערב את האדם, את שיפוטו, את השימוש באיכותו, בכל מערכת יחסים שהאדם שרוי בה מתוקף היותו בעל חיים, בן תמותה, בשר ודם, וגם, ובעיקר בעל אינטליגנציה. גם את האינטליגנציה רואה התורה כמערכות מכאניסטית בעלת נטיה להשתלב במערכת – על של הישרדות. להשתלב ולא להילחם. להשתלב ללא שיפוט מוסרי. האיכות האנושית, היא מטרת התורה. איכות מוסרית, יכולת אבחנה בין טוב לרע. יכולת שליטה על כל  המערכות מהן ובהן מורכב ושרוי האדם. היכולת לעצור, לחשוב ולשפוט כל נטייה מערכתית. היכולת לקבוע מטרות. לשאול ,,לשם מה" ולא רק ,,מדוע". כנגד ארבעה בנים דברה התורה. כנגד ארבע מערכות שהאדם שרוי בהן, ולא רק השליליות ראויות להתייחסות ולמעורבות מוסרית וחינוכית. גם אלו הנתפסות כראויות כ,,החכם", גם אותו יש לחנך ולא לסמוך על מערכת האינטליגנציה שתביאו אל היציאה מגן המבוכה של הקיום. מצוות התורה נועדו לעורר באדם את יכולת השיפוט, את השליטה של האני באגו, את המלכת הגרעין הא-לוהי, את מקור הקדושה, הרגישות האנושית, את מקור המידות הטובות, את הרוחני על החייתי, על מערכת ההישרדות, שגם ביחס אליה קיימת ה,,לשם שמים". אלא שמטרה זו, כל כולה אנושיות רגישה ואוהבת. השכר והעונש אינם תופסים מקום מרכזי בעבודת השם. הם משמשים כמסגרת, כקווים אדומים, כשיטת טיפול בצד הגס והאנוכי שבאדם. בעוד שבדתות האחרות כולן משמשים השכר והעונש כקווים מנחים לכל התייחסות של האדם לכל המערכות, אין היהדות תובעת התייחסות מרסנת של מערכת השכר והעונש על כל יתר המערכות. גם השכר והעונש לוקים בחסרונה של המערכתיות, בהיותה מערכת קבועה העומדת בזכות עצמה, כנשק, כאיום מרסן. למרבה הפלא, ומעטים הם המודעים לכך, תובעת התורה מן האדם להשליט את איכותו הא-לוהית גם על מערכת זו. ,,גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה." רק על שלוש עבירות קיים החיוב של ,,יהרג ואל יעבור", וגם חיוב זה, מטרתו לשמור את שלמותו האיכותית של האדם ולא לנצלו לשרותו של כח עליון כל שהוא. מטרתם של צוויי התורה לעורר ולפתח באדם את היכולת לשמור ולהשתמש ולפתח ללא הרף את השלמות האנושית, משום ששלמות זו היא הסגולה שבזכותה יהיה לנוכחות א-לוהית עלי אדמות. השלמות האנושית היא המדמה אותו לקונו. שלמות שקובעת את איכותו האנושית – מוסרית ביחסו אל הזולת, ואת איכותו הרוחנית, את מימוש הקדושה הא-לוהית ביחסו אל ממד הגובה שבו, לא דווקא זה שמעליו.

       האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי. ארץ ושמים כמערכות להתייחסות האנושית. בפרק הנפלא שבתהילים ,,ברכי נפשי" מצויה סקירה מקיפה של כל מערכות הבריאה ושוברן בצידם. להיות לנוכחות א-לוהית, ולהלל ולשבח את בוראם. את החכמה הא-לוהית, את הערכים שביסוד וכמטרת תיפקודן. ,,כולם בחכמה עשית". והנה כסיכום מופיעה המטרה שלשמה נבראו מערכות אלו: יתמו חטאים מן הארץ, כפרשנותה המאיר של ברוריה אשתו של התנא הקדוש רבי מאיר: יתמו החטאים עצמם ולא החוטאים. החטאים שורשם במעידת המערכות לשרת את בוראם. מעידה שעל אחריותה מופקד האדם. אין המטרה להעניש את האדם ולסלקו מתפקידו, שהרי ללא תפקיד זה נותרת הבריאה ללא סיבת קיום וללא מטרה. האדם הוא נזר הבריאה ומימושה בהיותו היצור היחיד המסוגל להפוך מערכת, כל מערכת ליצירה, בהעניקו לה את איכותה ואת מטרת קיומה. האדם הוא בעל היכולת היחידה ליצור משמעות המבטאת תכנים ומטרות. עולם ללא אדם בראשו, נותר בעלבונו, כמערכת מכאניסטית עוורת. ואוי לאותה בושה, ואוי לאותו חילול השם, כאשר הופך האדם במו ידיו, מרצונו, לבורג במערכת, לעבד נרצע חסר אנושיות, שמערכותיו העליונות הקדיחו את תבשילן ואינן מבטאות עוד את המשמעות.  

      הנטייה לעצלות, ונטייה מסוכנת ממנה, הנטייה להישרדות מוליכה את האדם להתבצר בנקודה הקרובה ללבו, להתמקד בה, תוך התעלמות מכל יתר המערכות. אין זו נטייה דתית, אלא כאמור, הישרדותית בעיקר, לכל אדם ארבע אמות בהן ימצא את קרקע קיומו. אין כל פגם בכך, כל עוד לא יראה בחלקת הא-לוהים הקטנה שלו חזות הכל תוך פסילת כל היתר. לכל אדם יכולת להעניק משמעות למערכת שלו. האיום הדתי הופך לסכנה כאשר פוסל האדם את התמקדותו של הזולת. זה מוצא פגם בנטייה החומרית מכל וכל ומטיף לחיי נזירות. וזה להיפך, סוגד לכוחניות ורואה ברוחניות בריחה מן המציאות. זה הופך את התנועה הפוליטית לדת ונלחם בשמה בכל מה שאינו כלול במטרתו החברתית – פוליטית. וכך הופך העולם בו אנו חיים לבוקה ומבולקה של עיסה דביקה המכלה כל נסיון להישרדותה של האיכות האנושית, שגרעינה שומר תמיד על המקורי והשונה מכל איכות אנושית אחרת. התמקדות באיכות המקורית היא הפתרון ולא הנטייה לבטל את כל השונה, נטייה שאינה מסייעת לפיתוח המקורי אלא לחיסולו.

      כאזהרת חז"ל: כל האומר שלי שלי ושלך שלי – רשע. לאמור כל המעניק לעולם זווית ראייה בלעדית, שלו, ואינו פתוח, והוא נעדר סובלנות, ופוסל את כל היתר, נקרא רשע משום שהוא עלול להביא חורבן לעולם בשנאתו. וכל הפוסל, במומו פוסל.

      מן הראוי לציין שהראייה המקיפה היבטים שונים ואף סותרים יוצרת פרספקטיבה בין תחומית, רב תחומית המשחררת מחיבוק הדוב של האגואיסט. נטיית היסוד להשתייך,כשהיא מנותקת מבת זוגה – החירות, היא הגורם העיקרי לתפיסה חד צדדית וצרת האופקים, המתנהלת בכוון אחד, תוך התעלמות וביטול של כל אפשרויות הראייה האחרות. כך, פרדוקסלית, דווקא ההתייחסות החובקת בהבנה זוויות ראייה רבות ככל האפשר, היא המאפשרת את ההתמקדות המאוזנת המולידה את היצירה המקורית. מכאן התכונה היקרה של היוצר, האמן, להקיף ביצירתו את המצב הקיומי על מנת לפלס דרך להתמקדות מעמיקה. הקונטרפונקט המוסיקלי, חידוד הבעיה על ידי החרפת הניגודים, ובראש כולם, מבנה הסוגיא התלמודית שאינו בנוי על הרצאת דברים מסודרת אינפורמטיבית אלא על דיון מקיף בבעיות הנוצרות מהעמדת דבר וניגודו,בבחינת שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ומכריע ביניהם. אין מציאות בבריאה שהיא פסולה מראש ביהדות ואינה ראויה לעיון ולהכרה. מכאן הסקרנות והפתיחות המפורסמת של האינטלקטואל היהודי. פתיחות חובקת זרועות עולם, כשבידה אמת הבנין. בבחינת תוכו אכל וקליפתו זרק. הקליפות אינן נקבעות מראש, אלא כתוצאה ממיון מעמיק של כל האפשרויות. איסורי תורה אינם יוצאים מכלל זה, ובאו להקל על המיון האין סופי ולהנחות בקווים ברורים את חיפוש הטוב והישר. בעיקר בתחומים שאין בהם דרישה לעימות אנושי והפעלת האיכות האנושית. איסורי תורה עוסקים בדחיית מערכות שאין בהם עניין לאיכות האנושית, והן זרות לנסיון המידות בעיקרון. מערכות העוסקות בכוחניות מכאניסטית גרידא שהנסיון להפעיל בהן את האיכות הוא חסר סיכוי מראש. אין האיסור נועד לסגור תחום בעל עניין אנושי.  

מערכות קוסמית כהמערכת השמיימית והארצית.

      התורה מחייבת את ההתייחסות האנושית לשמים ולארץ. השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. אמירה זו באה לקבוע לכאורה, סדר בהתייחסות המערכתית. ולא היא. שהרי מן השוני החוצה בני אדם, שהאחד שמימי והאחר ארצי. אין השמימי רוחני בהכרח כשם שלא נחרץ גורלו של הארצי להתבוסס במי אפסיים של חומריות גסה ומגושמת אפופה בטפשות. השמיימי עלול לזכות בתואר העסיסי "לופט מענטש" ביידיש. מאפייניו הם חוסר יציבות, קלות דעת, מצוי בתנועה מתמדת ושונא שיגרה. שנאת המסגרות והחוקים, אף היא מן המאפיינים את השמיימי. ממש כפי שנראים השחקים למתבונן בהם. צורות וצבעים אורות וצללים משמשים לרוחות ככלי משחק בעננים החולפים. לעומתם נתברכה הארץ בצורות ובכלים של ממש, שאינם משתתפים במשחקם השובב של הרוחות והעננים. בסבלנות אין קץ, אך ללא כל סימן של הכנעה וכבוד מתייחסת הארץ לתהפוכותיו של מזג האויר. כך נולד האדם הארצי בסימן היציבות והרצינות. אפשר לסמוך עליו. מלתו מילה, להבטחתו יש סימוכין ודעותיו קבועות. אכן, הוא חסר גמישות והתפתחותו מוגבלת ומחזורית כעצי היער. ללא חידושים, ללא הפתעות. דווקא בזכות ההתייחסות הכפולה, הנושקת ארץ ושמים, צומח האדם השלם. ראיית האופקים המרוחקים השרויים בערפל כחלחל ומבטיח מרחבי אין קץ, הפתעות וחידושים בלתי צפויים, הרפתקאות הכפופות בכל זאת לחוק ולסדר, לא ארציים דווקא, אלא עקרונות של צדק יושר ואמת. עקרונות של איכות הממלאות את מערכות השמים והארץ בממשות של איכות אנושית, הם הם המאפיינים את תרומתו האיכותית של האדם למערכתיות שהבריאה בנויה מהם. אין כאן חוק שמיימי הקובע את החוק הארצי כפי שסבורים אנשי רוח ודת שלא מבני אברהם יצחק ויעקב, (אפלטוניסטים) ואין כאן חוק וסדר יצירי המדע החוקר את המערכת הארצית, אלא חוק וסדר כפרי עקרונות מוסר השופעות ממקור האיכות האנושית ומשתלבות במצב הקיומי היציב והמשתנה כאחד. אין מוסר קשוח הקונה את מקומו ומעמיד עצמו כמערכת נפרדת אל מול מערכות שמים וארץ. המוסר הוא פרי ההתייחסות של האיכות האנושית. אין הוא כפוף למערכתיות כל שהיא, ואין הוא עצמו מערכת. מכאן כוונת התורה להדריך את האדם כיצד להתייחס ולהפעיל את מקור איכותו הרוחנית – אנושית על מצבים מערכתיים, חובקי שמים וארץ כאחד. הצורך במעורבותה של הדרכת התורה נובע מן הכלל  "שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים".

המים – מקור טהרה משום שהמים משמשים כמתווכים בין מערכות השמים והאדמה. מים עליונים ומים תחתונים, ללמדך שאין לשמים בעלות עליהם כשם שמעיינות תהום רבה אינם בהכרח המקור היחיד למים. המחזורית החובקת שמים וארץ, היא המאפיינת את המים יותר מכל מערכת אחרת. אך גם המים עצמם מהווים מערכת, שכוונת השימוש בהם כמכשירי טהרה מעניקה להם את איכותם האנושית – א-לוהית.

בעלי חיים ארציים מקבלים את איכותם בכניסתם המכובדת לעקרונות האיכותיים של איסורי אכילה והכשרות. המפורטים והמרובים. לעומתם דגי הים, אזרחי המערכת המימית, די להם בסנפיר וקשקשת למיונם והכשרתם להתייחסות האנושית הא-לוהית. ולא בכדי מייחסת תורת הגלגולים את הדגים כגלגול נשמות הצדיקים דווקא.

עופות, אזרחים במערכת השמימית, אף הם מתמיינים על ידי הנחיות התורה וזוכים בכך להתייחסותה של האיכות האנושית – א-לוהית. איכותם במניעתם מן הגזל למחייתם. במניעתם מטרף בני מינם. מפרנסתם מנבלות.

      נסיון האדם ליצור כלי תעופה מורה על יכולתו להתייחס אל כל המערכות, אף זו השמיימית, הרחוקה לכאורה מכל המאפיינים של המערכות הארציות שהאדם נראה כשייך אליהם. זכותו וחובתו של האדם להעניק מאיכותו ולשעבד בזה את כל מערכות הבריאה לעבודתו את בוראו. עד כמה נפלא הוא מראה המתפללים תפילת עמידה, סמל הקביעות של הקדושה, בשעת טיסה, על פי קביעת ההלכה את זמני התפילה, שאינם שייכים לכאורה לשמים, והם מאפיינים המובהקים של הכפיפות לחילופי הזמנים על הארץ. אלא שיש לזכור שחילוף הזמנים על הארץ הוא דווקא פריו של שיתוף הפעולה בין המערכת השמיימית והארצית, וכך ההתייחסות לחילוף הזמנים כקווים מנחים לזמני התפילה, גם במטוס קורע השחקים, מעניק לחילוף הזמנים ממשות בת משמעות איכותית לעילא. המים: תכלת דומה לים, מים לרקיע ורקיע לכסא הכבוד. הרי לפניך דירוג מביא ברכה ושלמות למערכות כולם.