פורים תשס"ב.

טיפוח  האבחנה  בין  קודש  לחול, בין טמא לטהור, בין טוב לרע

או  שקר  החן  והבל  היופי.

      בתפילת ,,אתה חוננתנו" מבקש המתפלל מתנת פרידה מן השבת, להמשיך את אור קדושת השבת על ימי החול, על ההמולה העסקנית ועל הטורח הכרוך במלחמת הקיום, שלא יימשך אחרי הבלבול בין היוצרות. בקשתו לתוספת תבונה הנמשכת מן הקדושה איננה מועילה לאבחנה בין טוב לרע. אין קדושת השבת מיועדת לאבחנה בסיסית נמוכה. לא יאה לה לקדושה המשותפת לאדם ולבורא עולם שעליו מעידה התורה ,,וינח ביום השביעי", שתעסוק במי אפסיים של הרע וגרורותיו. קדושת השבת מחדדת את ממד הקדושה כדרגה שמיימית שאינה נובעת מיכולתו של האדם לנתב עצמו בגן המבוכה של הקיום. קדושת השבת נאצלת מעולם האצילות ויורדת לעולם בזכות השבת ומקדשת את החומר כמות שהוא, בזכות האתערותא דלעילא ללא התערבותו של האדם ביוזמתו על ידי האתערותא דלתתא. בזכות כניסתו לשבת בקיומו את שני צדדיה, השמור והזכור, נעשה היהודי שוכן החומר לבן-מלך, המתקדש בקדושה של מעלה, על קרבו ועל כרעיו, על עינוגיו החומריים, ההופכים לעונג אין קץ, מעין עולם הבא, ללא כל טרחה הכרוכה בייסורים של מסירות נפש ועימות אכזר עם מנגנון ההישרדות. מכאן לחומרה הגדולה שמתייחסת התורה לאדם מישראל המזלזל בקדושת השבת. מחלליה מות יומת. ונכרתה הנפש ההיא מעמה. כל המחלל שבת פסול לעדות. מחלליה מאבד בנוסף לקדושה שהיה יכול לזכות בה, גם את איכותו האנושית. כאדם. אולי בעטיה של רוח שטות שהפגין כשזלזל בקדושה שהיה יכול להתקדש בה אלמלא שהחמיץ מתוך קלות דעת את הזכות להתקדש ולהיטהר.

      האבחנה בין קודש לחול עוסקת בשימור תחושת הקדושה הפנימית שבעומק נשמתו, לאחר שנתבסמה מקדושת השבת. קדושה מן המקור העליון. בזכות תחושת הקדושה יזכה להבחין בין הקודש החבוי במסווה החולין ויוכל להשתמש בתחושה זו אם ישאף לקדש את החומר. כך יזכה לממש עצמו כנוכחות א-לוהית בתנאים של חולין. במשאו ובמתנו עם הבריות, בזיקוק אישיותו ומידותיו וביכולתו לדלג על הרע בדרכו לטוב, ללא שיאלץ להתמודד עם הרע ולחשוש שמא ילכד ברשתו. מכאן בקשתו של הנפרד מן השבת להבחין בין קודש לחול, בין אור לחושך המכסה את הארץ, חושך היוצר מחיצה המסתירה את החול מפני הקודש, החול הזקוק להתקדש כדי להפוך לנוכחות א-לוהית. בין ישראל לעמים, כאבחנה בקדושת דרגתו של האדם, אבחנה העלולה לבוא לידי טשטוש בהיעדר ממד הקדושה המעניק זוית ראייה מגבוה, שבהיעדרה עלול האדם  להשתעבד לרמת האדם כיצור הנשלט על ידי חוקיו הכוחניים של החומר, הנעדרים כליל איכויות מוסריות.

      האבחנה בין טוב לרע מצויה בקו הגבול האמור להפריד בין החומר לרוח, בין עולם העשייה המורכב מחוקי חומר מכאניסטים, לבין עולם הבריאה, ממלכת האיכויות, הרוחניות והאנושיות כאחד. וזאת למודעי, שבעולם העשייה נעדר האיכויות, שולט הכוח. דא עקא, שהאדם, נזר הבריאה, המופקד על מימוש הנוכחות הא-לוהית, נאלץ להשתכשך במימיו העכורים של עולם העשיה מבלי להזדהם בהם. מכאן הגילוי המפליא שהעניקה התורה לאדם, מקוה טהור של מים חיים, המטהר מן המים המזוהמים המזהמים. ולא רק המים אלא גם האויר והחברה עלולים לזהם את גופו ואת נפשו של עובד ה', שעה שהוא נתון לפיתוי של שיעבוד הרוח לחומר. שעבוד המיפה את החומר ועונד על צווארו תשמישי קדושה שבאופנה. מיני ערכים כוחניים שהתבסמו מניחוח ההומאני ויתר ערכים כוחניים במסווה של צדק, שוויון והגנה על זכויות האדם, ערכים הקרובים לחומר ורחוקים מרוח הקדושה והטהרה שבערכי שמים. סכנתם בממשותם, בכוחם להחניף ולהעניק לאדם מקום של כבוד ויקר בחברת האדם. סכנתו של הרע שהוא נעדר כתובת מוגדרת באובייקט. בסגנון המקובל בעולם התורה ישתייך הרע לגברא ולא לחפצא. הרע מצוי באדם ולא בעולם. הרע יתקבל כתוצאה מזיקה, מהתייחסות שאינה מתאימה לאדם, בהתייחסו לפעילות שאינה מתאימה לצרכיו באותה שעה. מכאן שעבודת המידות, האמון והתירגול הבלתי נלאים בהסתכלות הפנימית, בהכרה הזהירה בהרגלי ההתייחסות אל הקיום, באבחנה הרגישה בין פעילות האני להשתעבדות אל המערכת המכאניסטית של ההישרדות, לעבודה זו מטרה אחת – ההתרחקות מן הרע. וזאת בהיות הרע מוסווה בכוונות רצויות ובהיותו מסתופף תחת דגלו של הטוב והאידיאלי. ואכן, יכול האידיאל של הטוב לגרום נזק רע למי שאינו מצווה ועושה. למי שלא מתפקידו להסתופף תחת צילו של אידיאל שאינו מתאים עבורו. מן המפורסמות הוא פיתוי היצר לכוון את נעדר הכשרון האנושי לעסוק בחינוך דווקא, ואת בעל הרגישות והכשרון האנושי לעסוק במקצוע טכני. על כך הזהירנו חז"ל: רבים חללים הפילה, זה שלא הגיע להוראה ומורה (שהרי תלמידיו של מרביץ תורה שאינו מוכשר לקשר עם תלמידים והוא נעדר כשרון ההסברה, שתלמידיו ישנאו את התורה ולא יראו בה את הטוב והמעניין שבמקצועות הלימוד) ועצומים כל הרוגיה, זה שהגיע להוראה ואינו מורה. מכאן הזהרת התורה לטפח את  האבחנה בין טוב לרע על מנת לאתר את סכנת הרע, לא את מקומו ולא את מראהו, אלא את פוטנציאל הנזק הטמון ברע בעל אלף הפרצופים.

      מכאן המצוה לזכור את עמלק, ויותר ממנו להכיר את מקום התורפה בך, בעצמך. הזנחת הפירצה, הכניעה לחולשה תשים לאל את העבודה כולה, משום שאין ערך לכלי, ויהיה עשוי מן החומר החסין והקשיח ככל שיהיה אם מצויה בו פירצה.

      ההכנה לשמחת הפורים כוללת בצידה האחד את גילוי הפירצה וסתימתה, פירצת המידות ותיקונם, גילוי שיש בו מן השמחה שבהתרת הספקות, ומצד שני חייב אדם לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. ואין סתירה בין שני הצדדים על אף צו האבחנה הדקה והזהירה בין ארור לברוך מכאן, והטשטוש הגמור, לכאורה מכאן, באותו נושא עצמו של האבחנה בין טוב לרע. נראה שפתרון הבעיה טמון באבחנתנו על משכנו של הרע באדם ולא באובייקט. לאמור לאחר שזכה האדם לאתר באישיותו, באופיו את חולשת מידותיו, יכול הוא להרשות לעצמו מרחב מקיף יותר של התייחסות אל הסביבה. ככל שהשקפתו התורנית ברורה יותר ואמיצת ההזדהות יותר, כן יוכל להתעניין ולקדש מרחב גדול יותר של מרכיבי קיום, דוגמת רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון בר יוחאי שבקדושתו כי רבה יכול היה לדבוק במרכיבי אוכל ובפעילות בממדים חורגים מן המקובל, כמתואר בגמרא, ללא שריבוי זה יזיק לו, אלא להיפך. קדושתו האצילה והקיפה מעגלי קיום שאיש מלבדו לא היה מצליח להכניס תחת כנפי השכינה.

       ההתבסמות מן היין, המביאה לידי טשטוש הגבולין מעידה על בעליה שהוא מכיר באופיו המוסווה של הרע ואין לו מה לחשוש מפניו, בבחינת ,,לא ערוד ממית, אלא חטא ממית, אצל הקדוש רבי חנינא בן דוסא, שלא חשש להחדיר את רגלו החשופה אל מאורתו של הערוד, שהקישו אמנם, אך דווקא, הערוד מת מנשיכתו שלו ולא רבי חנינא שהוקש.

      מציאות הרע באדם ולא באובייקט נגזרת מהיות האדם שותף לבורא עולם מכח הברית. ברית שהעניקה לאדם את הכח לתקן ולקלקל, להיטיב ולהרע. אלו הכוחות היוצרים, הנעדרים כליל מן הטבע המכאניסטי החומרי. אין המכונית דורסנית אלא הנהג. אין כח מאגי בתשמישי הקדושה, אך יש כח בידי האדם המשתמש בהם בשעת מעשה. אין כח במילה אלה בדיבור. אין הקללה ממיתה אלא המקלל. כיוצא בזה אין כח בברכה אלא במברך ובמתברך, שעה שהם ראויים זה לזה. מן ההיבטים החשובים של נס הפורים שנחשב לנס נסתר משום שהוכיח מעל לכל ספק, שאין כח בטבעת המלך, אף על פי שהכתוב והחתום בטבעת המלך אין להשיב. אין כח להמן הרשע, סמל הרוע, כל עוד מרדכי שומר על קדושת בטחונו בה' ונוהג במסירות נפש עד כלות. כיוצא בזה אסתר המתעלמת מאיסוריה של חצר המלכות. מכאן התרוץ לתמיהה, מה כוחו של משתה היין שאסתר עורכת פעם אחר פעם כהשתדלות נגד המן. האם במגמה לגרום לטשטוש החושים של המלך הטיפש. נראה שכוונת אסתר היתה להשתדל ולהתעלם מן הרע באובייקט, בהמן, שהיה מאיץ בלבד להופעת הרוע, להסב את תשומת הלב לכוונה הרעה ולסכנה הכרוכה בו, לכוונתו של האיש, לשיטתו יותר מאשר לאיש עצמו.

      נראה שהמן הרשע עצמו הכיר בסוד זה, שהרי כשנוכח שאין מרדכי כורע ומשתחוה לו, לא הסתפק בהתייחסות נקודתית לאיש מרדכי אלא ראה בהתנהגותו תופעה המקיפה את כל עם מרדכי. ולמלך אין שווה להניחם. המן ראה בתופעה ההיקפית סכנה נקודתית. סכנה בהיעדר יעד נקודתי, היא סכנה אמיתית משום שאינך יכול להתגונן מפניה. מכאן שאין יהודי טוב ויהודי רע.

      בעיניו הרעות של האנטישמי שונא היהודים הסכנה אינה ביהודים אלא ביהדות. ,,ודתיהם שונות מכל עם". שהוא מפוזר ומפורד בין העמים וקשה לאתר את המסוכנים שבהם ולכן יש להשמיד את דתם המקיפה ומאפיינת אותם. המן נענש בתשובת המשקל. אם מזרע היהודים מרדכי, אשר החילות לנפול לפניו, לא תוכל לו".. מדוע, משום שהכנסת עצמך בסכנה המקיפה ולא הנקודתית. אין כאן מערך של עימות בין כוחות מוגדרים אלו מול אלו. יש כאן מצב אנושי – רוחני נעדר גבולות באובייקט. יש כאן כוונה רעה המאיימת להקיף ולבלוע את הכוונה האנושית הטובה. כתשובת המשקל, כאשר מחליט בשר ודם, קרוץ מחומר, יצור בר חלוף למסור ולהקדיש עצמו לתפקידו כבן ברית למימוש הנוכחות הא-לוהית, מקבלת כוונתו הטובה את כוחה הא-לוהי הכל יכול שאיש אינו יכול לעמוד בפניו, שהרי מי יכול לעמוד אל מול הכל יכול הא-לוהי. אין צורך ברע גלוי שבמצב גלוי. הנסתר הוא סוד ההשפעה לטוב ולמוטב. זה אחד הלקחים החשובים של מגילת סתרים זו הטומנת בחובה את סוד הנצח.

לסיכום שמחת פורים מפגישה את שני מקורות השמחה המשלימים זה את זה. על השמחה הנובעת מהסרת הספקות כבר דובר. הפנמה וחידוד האבחנה הרגישה בין טוב לרע עד כדי הפיכתה לטבע שני. סלידה מן הרע לכדי חוש ריח המעורר עליו מרחוק. כדברי חז"ל ,,סחור סחור ואל הנבלה אל תקרב." טיפוח תחושת האבחנה בגברא, בשלב שלפני המפגש עם הרע החפצא, היא המטרה במצות זכירת עמלק. וזאת לא רק כאמצעי הגנה על ידי הרחקה מן הנבלה, אלא כאמצעי לאי יצירת הרע בעודו באדם משום שלמעשה מקור הרע הוא באדם. אין הרע קיים, לאמיתו של דבר באובייקט שבסביבה הקיומית, אלא האדם, הוא היוצר את היחס אל המציאות, ובו עצמו טמון זרע הפורענות. ברצותו יצור קשר של ברכה בינו לבין המציאות, וברצותו יגרום להרס וחורבן מאותה מציאות עצמה. הרע והטוב, אם כן, הוא נטיה ויכולת באדם להרוס או לתקן, להחריב או לבנות. רק לאחר עבודת מידות מתמדת ובלתי נילאית, נפתח מסלול היצירה, מקור השמחה, בו זורמת שמחת היצירה ומאפשרת לכוחות חדשים של מקוריות שבאני הא-לוהי ללבלב באלפי פרחים ופירות לשמחת לבו שלו ושל העולם.

      כל זאת ממקור היראה, הזהירות, העיון המתמיד בתהליך של נטית הרע והתחקות אחר התוצאות. עומק השתרשותה של האבחנה הזהירה תיבחן בשעת ההתבסמות ביין, כמבחן שהציעו חז"ל: אדם ניכר בכוסו, בכיסו ובכעסו. נכנס יין יצא סוד. ואכן, היין חושף את פרצופו האמיתי של האדם. הצדיק הנסתר מתגלה בטהרתו והרשע הסמוי בכיעורו.

      ההיבט השני כגורם לא פחות פעיל בשמחה הוא מכוון החוץ אל הפנים. היעדר השמחה מקורו במצוקת הקיום. אנרגיות חיוניות מושקעות במלחמת הקיום על סכנותיה האמיתיות והמדומות. דאגות של פרנסה, בריאות ומעמד בחברה משלות את האדם, שבפתרונן המפתח לאושר ולשמחה. ההשקעה המרובה והמיותרת במנגנון ההישרדות על היבטיו המרובים והעקשניים מתגלית, מאוחר מדי, כברכה לבטלה כצמא המרוה את צמאונו במים מלוחים.

 האהבה – סוד השמחה.

      מכוון האהבה תבוא הישועה, והשמחה בכנפיה. האמונה והבטחון בהשגחה הרחומה והאוהבת את עובד הא-לוהים, היוזם במסירות בחירתו לדבוק בבוראו, תוך גיוס כל משאביו החמריים והנפשיים למטרת האהבה לקיים בכל לבבו ובכל נפשו את ,,ואהבת את ה' א-לוהיך", יוזמת בחירה המתחברת ומשתלבת בהשגחה החשה לעזרתו,משחררת אותו מטיפול ומטורח מלחמת ההישרדות, משרה על הבוטח ספוג האמונה בהשגחה העונה לכל קוראיה באמת, מנוחה ושלות אין קץ, שמתוכה פורצת השמחה האמיתית המלווה את תחושת ההשתייכות האישית העמוקה, שמחה של מצווה, של הזכות למלא סוף סוף את ייעודו האישי שלמענו ירדה נשמתו לעולם השפל. עובד ה' מתמלא שמחת אין קץ כביטוי לאהבה. תחושת האהבה היא התחושה היחידה שבכוחה לסלק את כל המחיצות והמיגבלות החונקות את האדם, אסיר עוני וברזל, ומשחררת אותו מתחושת החנק המלווה את מצוקת הקיום. אמונה ובטחון נוצרו מן המסירות ונכונות ההקרבה שהוכיחו היהודים בהנהגתם של מרדכי ואסתר. יוזמתם זכתה למפגש ההשגחה הגואלת והישועה שבעקבותיה. אין נס גלוי במגילת סתרים זו. התשועה הוסוותה על ידי תהליכי השתדלות במסווה של דרכי הטבע ושימוש באמצעים מקובלים במקרים דומים. האמונה והבטחון זרמו בזרם איתן לא בכוון הזרימה הטבעי שגלש במדרון האבדון והאסון אלא חתר במעלה הנהר, אל התקוה והבטחון בבורא הכל יכול, המנהל הישיר את עולמו מבעד לחרכי המציאות המוסוות על ידי חוקי טבע כביכול. קיימו באהבה מה שקיבלו בכפיית הר כגיגית בהר סיני. זרם האהבה שוצף סוחף בדרכו מכשולי רוע ומלכודות צופני אסון ומצרפם למעגל הריקוד, שסודו ביכולת להתעלות, להתרומם טפח מעל למצוקת הקיום.תחושת היכולת לצאת מן המצוקה ולהתעלות עליה, בעצם חרדת הקיום, ללא תנאים מוקדמים, ללא שמסתמן המוצא בסוף הדרך, אלא סתם ככה, מתוך הגילוי המלהיב, שלא עזב ה' את הארץ, והכל לטובה, על אף הייסורים והמצוקה, אין זאת  למראית העין בלבד. תחושת אמונה ובטחון בצדקת הנהגתו של הבורא את עולמו, שכוונתו תמיד טהורה מכל רע, תחושה זו ממלאת את המאמין בחדוה הפורצת את מגבלות הקיום.

      אין שני מקורות שמחה אלו סותרות זו את זו. העמקת האבחנה בין טוב לרע מאבטחת את מסלול שמחתו של האוהב. האמת ניתנה להיאמר שלשמחתו ושל האוהב עוצמה כובשת דביקות ודוחה מפריעים ללא מעורבותו המודעת של בעליה. לפיכך אין צורך כלל באבחנה ממקור היראה בין טוב לרע. אלא שאמת זו, עד כמה שהיא נשמעת משכנעת ומרתקת, קשה לערוב להופעתה המתמדת והמושלמת. במציאות האנושית מקומה יכירנה למקוטעין. זעיר פה זעיר שם. במרווחים שבין אהבה לאהבה יש מקום פנוי ליראה המאבחנת בין טוב לרע שתמלא את החלל הריק מאהבה ותחזק את כוון השאיפה לדבוק במקור העליון ולחוש את נוכחותו דרך האבחנה בין טוב לרע, על מנת לדבוק בטוב האהבה הכרוכה בטוב, דרך הכרת הטוב.

פרסומים והוצאה לאור