פסח תשס"א.

                      עבדות  -  חוסר  מוגדרות  עצמית.

                       עושר  שמור  לבעליו  -  לרעתו.                                                             

        Embarras de choix. 

עבודת פרך לא במקרה נגזר על בני-ישראל תהליך של מעבר מעבדות לחירות ממצרים אל.. המדבר דווקא. לכאורה לא היה זה תהליך מאוזן. שהרי אם תשובת המשקל הייתה זו. מ"ט שערי טומאת מצרים שהיו שקועים בהם היו זקוקים למשקל שכנגד – התמודדות עם מצב של עושר הזדמנויות. של דרכים רבות המוליכות אל השלימות. מגוון שבו ימצא כל יחיד את דרכו אל בוראו. שבו ימצא את ביטוי המקוריות המייחדת אותו מחבריו, מסביבתו. לעומת שעבוד מצרים שנקרא "פרך" כפי שהגדירוהו חז"ל: עבודת נשים לאנשים. עקרון מטשטש ומביא לידי בלבול. עבודה שאינה מתאימה, שלעולם לא יבחר לעסוק בה מרצונו משום שהיא דורשת כישורים שאין בו, ומאלצת אותו לעסוק בה למרות היותה ההיפך מנטיית לבו ולא לטעמו. מתברר מן היחס של המצרים שאין צורך בהמצאות עינויים לגוף ולנפש מעבר לעולם הדמיון. אין צורך ביצירת חדרי עינויים. יש בפשטות אלגנטית לדחוק אדם לפינה שאין לו בה בקעה להתגדר בה, על מנת לרוקנו כליל מכישוריו, ולהביאו לאיבוד מוחלט של אישיותו. אט אט יאבד אף את יכולת ההתגוננות, נשק שכדאי לאויב להתירא מפניו, שהרי, כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ, ואכן שגו המצרים בשלב ראשון ועוררו עליהם התנגדות גלויה וסמויה. הסכנה הגלויה מעוררת את ההתנגדות ומעוררת את מירב היכולת והכוחות הטמונים באדם. יכולות שהשיגרה מרדימה ומשכיחה מתעוררים נוכח הסכנה באיכות ובכמות שיש בהם כדי להדהים בעוצמתן ובהיקפן. חכמת המלחמה מעדיפה להרדים את האויב, מאשר להרגיז את מנוחתו ולעוררו להשיב מלחמה שערה. ואכן, עבודת פרך, הייתה האמצעי שהביאה את העם עד לעברי פי פחת. למצב של כהות חושים. של טמטום. של בלבול ואבדן כל דרך. של רפיון המביא לדכדוך ולייאוש. מצב שבו מאבד האדם את התקוה ונכנע. מצב זה מוגדר בחז"ל כמ"ט שערי טומאה. שער ה נ' בלבד ציפה להם מעבר לפינה. דרך שכל באיה לא ישובון. ואז הופיע החסד הגדול של בורא עולם, זכות אבות הם הנס הגדול שהווה את היסוד הגאולה. התערבות של אתערותא דלעילא, ביטוי מובהק לאהבה שאוהב הרועה הגדול את צאן מרעיתו. נס מצרים הוא נס האהבה המובטחת, אהבה ללא תנאי של ,,תשב אנוש עד דכא" של ,,כי לא ידח ממנו נדח", כבני ישראל במילכוד של הים הגועש לפניהם ומצרים מאחריהם. נאהב עד כדי כך, שלא נדרשת ממנו השתדלות כל שהיא. רק לזכור, עד כמה שאפשר, ואם הוא מצוי במצב שאף זכירה קשה עליו, תחול עליו ברכתו והתערבותו של האוהב בכל אופן.

מה זאת אהבה.

בשלב ראשון: אהבה נתונה בידיו של האהוב מראש. כזו היא אהבת אם שלב בסיסי ברמת התחושות. בטחון באהבה למעלה מכל ספק שהאהבה מונחת בכיסו. מכאן נגזר המושג של ,,פת בסלו", המבטיח רוגע ושובע אף לפני שפת זו הגיעה אל פיו. מצב שהעמיק אל תשתיתה של נפש והפך ליסוד חווית הקיום. יעילותה של אהבה בשלב זה לשרת כנשק הגנה מפני חרדת ההישרדות המלווה כל חי תוך שהיא משבשת את מטרת קיומו והופכת לאויב המוביל את האדם אל הכוון ההורס כל חלקה טובה בערוגת המקוריות והיכולת. הפחד המחריד מרבצה את מערכת השימור העצמי: מערכת חייתית שכולה שלילה והרס וטשטוש היכולת והייעוד. המחליף יעוד בקיום ומטרה באמצעי. כל אשר נדרש מבני-ישראל אהובי הבורא הוא לנקוט באמצעי זה בלבד. זכור ולא תשכח. נשק הזכרון, כנגד השיכחה, תולדת החרדה והיאוש. ככל שתזכור את אהבת הבורא אליך, כך ימהר ויבוא לגאול. עוד טרם נוצרה אהבתך אליו. אין היהודי נדרש, בשלב ראשון לאהוב ולהשתוקק לדבוק באהבתו את אביו שבשמים. דיינו שאנו זוכרים את אהבתו אלינו. זה הוא סוד הדיינו. סוד ההסתפקות במועט של האוהב, המסתפק בהכרה מצד האהוב, בו ובאהבתו. ואם נתגשם גם החלק השני של האהבה, אהבתו של האהוב, זה הוא הישג מטרת הבריאה: נוצרת האחדות הנכספת בין הבורא לנברא.ממנה נולדת האידיליה של גן העדן, ובשלב מאוחר ויצירתי, של בנין בית המקדש. של מקבילת שמים וארץ של מקדש של מטה מול בית מקדש של מעלה. של הכרה הדדית – מטרת הבריאה. אידיליה של ממש, שהביטוי הפיוטי השלם שלה הוא שיר השירים שזכה לדרגה של ,,כל הכתובים קודש, שיר השירים – קודש קודשים."

לחם עוני – צמצום מרחב הבחירה. הבצק, כל בצק, כל מגע של מים עם קמח מפעיל תהליך של תסיסה, של החמצה. איסור התסיסה ,,כל מחמצת לא תאכלו" דומה לאיסור מלאכה בשבת. איסור של מעורבות יוזמת האדם. חזרה למצב הטבעי הגלמי. ההיולי. צמצום שמשמעותו השבתה, של מניעת הצו הראשון ,,בזיעת אפיך תאכל לחם".

                                       איסור  של  מימוש  צו  זה, ברכה  בו או  קללה.

      האין באיסור מחמצת רמז לתיקון עונשו של אדם הראשון. של סילוק מדת הדין מפני מדת הרחמים של בורא אוהב, המעניק לאדם במתנה את גן העדן האבוד? ללא ספק, יש דברים בגו. אלא שאליה זו-קוץ בה. שהרי גן העדן מנע מן האדם את שמחת היצירה של יש מאין. ,,לעובדה ולשמרה" משמעו שימור הקיים כמות שהוא. גם כשנצטווה האדם לראשונה במצווה יחדה זו, התקשה להתמיד בה ובא לידי כשלון עוד באותו היום! על אחת כמה וכמה לאחר שטעם טעם יצירה, על קרבו ועל כרעיו, טעם חטא, טעם יכולת היצירה. איסור חמץ הביא את הילל לכרוך מצות ומרורים ולצוות על אכילתם יחדיו. אין זאת אלא מחמת הצמצום הכרוך באיסור חמץ כלאו הניתק לעשה.במצוות מצה יש, אכן, תזכורת של תיקון אכילה מעץ הדעת, וטעמה וריחה כטעם גן העדן. על כל הכרוך בגן העדן. מכאן טעם נוסף באיסור חמץ ובאכילת מצה; קבלה מרצון את הצמצום תוך וויתור על המעורבות האנושית-היצירתית-בבריאה. או כחזרה אל הבריאה כמות שהיא. וויתור על הבריאה כהתייחסות, משועבדת לנזר הבריאה – האדם. לחם עוני קרוי על צד הצמצום והוויתור מרצון על יכולת היצירה, על המעורבות האנושית בבריאה. וויתור כאות להכרת הטוב של האהוב כלפי האוהב. הכרה כצעד ראשון של תהליך האהבה המתעוררת אצל האהוב כתגובה לאהבת האוהב. צעד המוביל למצב של אהבה הדדית: מלכת הבריאה. מצב של מפגש משלים בין האיכות כמות שהיא לאיכות היחסית. איסור לאו הניתק לעשה הוא מצב השואף לממש את תיקון הפיצול, קללת הבריאה. מפגש משלים בין האיכות כמות שהיא לאיכות ביחס. מפגש המעניק טעם של מטרה באמצעים, מצב של ליל שימורים כהרחקתם של המזיקים. של נוכחות א-לוהית בכבודה ובעצמה. לא על ידי שליח. ,,וארד להצילם". של ,,ה' ילחם לכם, ואתם תחרישון" של סילוק חובת ההשתדלות, שהיא גזירה שבאה כעונש על חסרון בבטחונו ובהכרתו של האהוב באהבתו של הבורא. אהבה המבטלת כל עשייה. ,,מה תצעק אלי, דבר אל בני-ישראל ויסעו" וויתור האוהב על כל תשלום של האהוב. שאינו צריך אפילו לפניית בקשה. אהבה שאינה תלויה בדבר, אוהב מוחלט האוהב להעניק את אהבתו ללא תמורה כל שהיא, אף לא ציפיה לתפילת בקשה על צרכים. ואולי כאן טמון זרע הפורענות. אהבה מוחלטת מצד אחד, בתנאי של וויתור מוחלט כמעט על יוזמה יוצרת. אהבה מוחלטת תמורת וויתור מוחלט של תחושת יכולת. הענקת אפוטרופסות תמורת חזרה למצב של נכות? שמחת עניים! נראה ששינוי כוון יש כאן ולא כריתת הענף עליו נתלו בני-ישראל. אין כאן יציאה ממצב פיזי-נפשי של עבדות סתם, תמורת שעבוד, ולו מרצון, למצב אחר של עבדות. יש כאן מצב של מעבדות לחירות. כאמור כשלב של התחלה כאהבת אם את בנה.  אין הבן רשאי להחזיק בשלב זה. עליו לצאת משלב זה לקראת עצמאות של ,,על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו". משלב של אהבה מקבלת לאהבה מעניקה מנוטל לנותן.

נסיון העושר מול נסיון העוני.

שחרור מעושר מביך שהוא לאמיתו של דבר עבדות מצמצמת, לקראת חירות הפותחת אפיק חדש של  יצירה באיכות.

מכאן יישוב לקושי מתבקש, שצויין לעיל. היכן האיזון בין העבדות מעושר ששרר במצרים, ושאליו נתעוררו געגועיהם בשממת המדבר. מדבר שממה כמשקל שכנגד לעושרה של גברת ממלכות? תחרות בלתי הוגנת. נראה שהיה כאן תהליך של שחרור מפיתויים. עושר ההזדמנויות הבלתי ראויות, הוא בגדר ,,יש עושר שמור לבעליו לרעתו" משום שיש בו סיפוק של צרכים מדומים. שיש בו גירויים היוצרים צרכים שאין האדם צריך להם לביטוי יכולתו המקורית. איזה הוא העשיר – השמח בחלקו. הכרה בצרכים הנובעים מיכולת מקורית המייחדת אדם אחד לעומת האחר. הכרה במיוחדות והגדרת הצרכים הנובעים משורש שהוא אבי הצרכים: הצורך בביטוי ומימוש היצירתיות. רק צרכים הנגזרים מיסוד היצירה, יש בהם כדי להעשיר ולפתח את האישיות לקראת שלימות. כל צורך אחר הוא בבחינת איסור ,,בל תוסיף" וכל המוסיף גורע. כשם שמפעל נזהר מצירופו לעבודה של עובד בעל "איכויות יתר" מחשש שלא ישתלב בציבור העובדים, יתקשה לשתף פעולה ויעורר קנאתם של העובדים, כך עלול צורך מיותר לשבש את ההכרה המוגדרת בחדות ככל האפשר של האיכות הספציפית. מכאן תשובה לחקירה הניצחית: מה קשה יותר, נסיון העושר או נסיון העוני. מבוכה מתוך מבחר יתר. לפי עקרון זה קל להבין את המילכוד שבנסיון העושר וקשה להבין מה רע בנסיון העוני. מה נסיון יש בו, שהרי העני אינו מוקף בפיתויים כרעהו העשיר. מדוע אין חז"ל רואים בעוני מצב אידיאלי ומוסיפים לדבוק במצב העושר המתוקן לאמור: איזה הוא עשיר – השמח בחלקו. יאמרו בפשטות: הזהר מעושר, הידבק בעוני. כתפיסה הפשטנית של הנצרות. מכאן שבעוני עצמו טמון מוקש הגירוי של תחוש חסר. תחושת מצוקה. תחושת איום קיומי. סכנה! נראה שפתיון העושר חמור בכל זאת וסכנתו מרובה יותר משום שאין בעושר תחושת הסכנה ופחד וייאוש. לכן יש בו סכנת הרדמה וכהות חושים. לעומת נסיון העושר, יש בנסיון העוני כדי לעורר את החיפוש אחר הפתרון. העשיר השמח בחלקו של חז"ל איננו העשיר הסובל משפע שאיננו מתאים אלא מסתפק במה שיש לו, ואין לו צורך ביותר. מתוך הכרה באישיותו המקורית וצרכיה, ולכן אין הוא נופל לתוך השיגרה , והניוון המרדים.

מה זאת אהבה.

אהבה בשלבים:

      רבותינו נחלקו בגמרא פסחים קט"ז עמ' א'. למטה בנוסח האגדה: ,,מתחיל בגנות ומסיים בשבח. מאי בגנות? רב אמר: מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו. שמואל אמר: עבדים היינו. יש להבין את דברי שמואל. מה גנות או אשמה יש במצב של עבדות. ועוד יש להבין מה טעם מתחיל בגנות. לשם מה לדבר בגנות אבותינו מכל וכל. נראה שאין כוונת חז"ל לגנות של סתם, אלא להבחנה יסודית בנושא הנכבד של האהבה.

      עבדים היינו מצב המונע התפתחותה וצמיחתה של האהבה בערוגת האני. עבדות נמשלת לקרקע של טרשים, של קוץ ודרדר שאינה קולטת את הזרע, והיא חסרה תנאי יסוד להזנתו ולצמיחתו התקינה. בהתנהגות האדם דומה העבדות למחסום המונע את קליטת זרע האהבה מלחדור ללבו של האדם מחמת ההרגלים של השעבוד לנטיית ההשתייכות המונעת את החירות, את הבחירה החופשית, עוד טרם לידתה של בחירה זו. אין הבחירה יכולה להופיע בזירת ההתנהגות ללא שלב מוקדם והוא המודעות העצמית וההכרה בתנאים ובצרכים שמודעות עצמית זו יוצרת. הכרה במיוחדות ובאיכות המקורית המגדירים ומציינים את היחיד לעומת אלו של הזולת. ההשתייכות מספק ליחיד הגנה והזדהות. הגנה והזדהות עם הזולת אינה אפשרית ללא הכרה באיכות האינדיווידואלית, משום שהזדהות נוצרת במפגש שבין המיוחד המוכר אצל כל אחד מן הצדדים, ויש צורך בה על מנת להגדיר את השוני ולקבל היזון ומשוב היוצרים קרקע פורייה של הדדיות נוטלת ונותנת באותה העת, ומעניקה יציבות ליחסי שני הצדדים. מכאן הנוסחה הקובעת את היחס בין ההשתייכות והחירות: השתייכות ככלי וכמסגרת שמטרתם לשמור ולספק כלים והזדמנויות לאיכות המקורית על מנת לעודד ולספק כלים והזדמנויות לאיכות המקורית על מנת לעודד ולספק את יכולתה להתבטא וליצור. מכאן שהשתייכות ללא חירות יוצרת עבדות, שמשמעה תלות ושעבוד למסגרות, לסביבה,להרגלים חסרי תכלית, ולתלות מגבילה וחונקת. השתייכות זו נוצרת על ידי מערכת ההישרדות המתעוררת בריק הקיומי הנוצר על ידי חוסר הביטוי של האני היוצר. חלל ריק מביטויה של האיכות האינדיווידואלית מעורר פחד קיומי, המגרה בתוכו את אינסטינקט ההישרדות, המעורר בתוכו את הבריחה אל המקלט המפוקפק של ההשתייכות. נוצר כאן מעגל קסמים שלילי של הרס עצמי. עורכי ההגדה מצביעים על סכנתו של תהליך זה ומצביעים על מוצא, פתרון בצורת הפזמון: ,,חד גדיא" כשהם מעמידים בסופו ובתחילתו את הערך העליון, הקב"ה, במטרה שאליה מכוונים כל שלבי הקיום והיא המעניקה להם את המשמעות החיובית והבונה. 

      כך הופך מעגל הקסמים השלילי החונק את עצמו למעגל פתוח היוצר גשר של זרימת משמעות יוצרת בין ההתחלה והסוף, בשליטת הבחירה החופשית של המנצח על התזמורת, הוא היחיד, השולט בקיומו. תאמר, לא בכדי העניק הבורא לאדם את מנגנון ההישרדות, שהרי מצוי הוא בעולם אכזר משגורש מגן העדן. ולא היא. הגירוש מגן העדן לא הפך את הבריאה הא-לוהית הנפלאה לגהינום. את פן ההרס יצר האדם במו ידיו. הגירוש מגן העדן גרם בסך הכל לפיצול ולהפרדה של הבריאה לגורמים. לחלקים נפרדים, על מנת שירכיבם האדם מחדש דוגמת משה שהרכיב את המשכן שניתן כתיקון לחטא האדם, על מנת שיחוש כשותף פעיל בבריאה ולא יאכל נהמא דכיסופא, כפי שביקש.

      עולם שבו ההשתייכות מצויה בנפרד מן החירות, הוא עולם אכזר משום שההפרדה יצרה שני מנגנונים שנועדו להשלים זה את זה ביוזמת האדם. כאשר התעצל האדם וביקש להישען על הקיים מבלי שטרח בערב שבת, אין לו מה לאכול בשבת. מנגנון ההישרדות ,,הטבעי" ההיולי הופך למשעבד ומגביל ועושה מן האדם יצור תלותי עלוב שאיבד את בחירתו. ומנגנון של חירות ללא אחיזה במציאות ההשתייכות הופך חירות להפקרות. האדם היוצר מאחדם להשתייכות כמסגרת וככלי לחירות. לכל יחיד מסגרת ותכנים המתאימים לצרכיו המיוחדים. אין למושג ,,טבעי" הצדקה קיומית ללא התערבות פעילה של האדם. ללא אדם תהרוס האקולוגיה את עצמה לא פחות משהיא נהרסת על ידי מנגנון השימור העצמי שלו כשאין מנגנון זה נשלט ומקבל תוכנית עבודה ומטרה ערכית מנזר הבריאה – האדם. ללא מנגנון ההישרדות ההרסני משלים האדם את הקיום הנפרד למעגל קיברנטי בעל תכונת תיקון ואיזון מושלם הדוחה כל פגע. כך בין מרכיבי הגוף קיים איזון מושלם בין מערכות העצבים, השרירים והשלד, לבין המערכת ההורמונלית. ללא מעורבות ההישרדותית. מעורבות זו גורמת לטירוף מערכות הנלחמות זו בזו באין שולט השוקד על שילובן. כך הורסת מערכת חיסון שנועדה מלכתחילה. להגן על הגוף מפולשנים זרים, ולוחמת נגד מרכיבי פנים חיוניים. וכך כל מרכיב לוחם נגד הכל וגם נגד עצמו. כך ביחס להשפעות חברה ותרבות, וכך ביחס למלכת המרכיבים – התבונה, ההופכת לאויב הראשי של האדם עצמו, בהעלותה בחכתה ,,אידיאלים" שכוחם בהרס העולם והגזע האנושי, וזאת במסווה של אידיאל שבא לתקן. את עצם הערך העליון של בורא עולם הפכה התבונה והעמידה במקומו את עגל הזהב. את יצר הטוב ראתה כיצר הרע ולהיפך. בעוד שבהיותם משתפי פעולה משרת יצר הרע את יצר הטוב ומעניק ממשות למשמעות. יניח האדם ליצר הרע ולמנגנון ההישרדות וישקיע את איכות הבחירה במטרה הא-לוהית שלמענה בא לעולם, ויבוא שלום של שלימות במרכיביו ובמרכיבי הבריאה ללא שיידרש לטרוח בהרכבתם, כל עוד הוא טורח בהכוונתם לייעדם הא-לוהי. עבדים היינו לפרעה במצרים – התחיל בגנות של העבדות שהיא גנות הפירוד שגרם לשיעבוד של המרכיבים על השלם – על האדם הטורח לשוא טורח נקודתי בכל אחד ואחד מן המרכיבים, תוך שהוא מתעלם מבנין שילובם יחד לאחדות שלמה של חי הנושא את עצמו. כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, ולשוא תתיגע במדע הרפואה הפרגמאטי, כי אני ה' רופאך. ברצות ה' רופא כל בשר ומפליא לעשות, לשוא תהיה הטרחה בגישה פרגמאטית. ואכן, הרפואה בעלת גישה רוחנית החובקת את האדם כמכלול של גוף – רוח – נפש, שם טמונה התרופה המתמדת והבריאה. מכאן שתהליך הריפוי הטבעי אינו נתון בטבע שמחוץ לאדם, והוא זקוק ומצפה לאדם שיפעילו תוך שהוא משקיע בו תבונה ושיקול הדעת, ובעיקר זה הקובע והמגדיר את הצרכים הגופניים הנפשיים והרוחניים (מטרות, אידיאל שלו כיחיד.) ההכרה במיוחדותו וייעודה, היא הגורמת לאיחודם של המרכיבים לחטיבה אחת בריאה הפועלת לקראת ייעוד תיאוצנטרי. הפזמון ,,דיינו" נועד לבטא צורך זה של הגדרת הייחודיות תוך אבחנה בין צורך של עיקר לצורך משני, וכל המוסיף צרכים שאינם מגדירי ייחוד, גורע ומטשטש את הייחוד כולו.

      בשלב מסויים היה צורך חיוני אחד, ואילו נתן אותו לנו הבורא, דיינו בכך לצורך האחדות השלמה. לאמור דיינו בכל שלב של התפתחות והצורך המאפיין אותו.

בשלב זה מופיעה אהבה שאינה תלויה בדבר.

      אהבת הבורא את עמו ישראל משולה בשלב זה לאהבת אם. אהבה של נתינה. בכוון אחד, ללא חשבון, ללא ציפיה לתודה. אהבה פורצת ללא צורך בהתעוררותה על ידי בקשת צרכים של האהוב. וירא את ענים ואת הלחץ אשר במצרים לוחצים אותם – ואזכור את בריתי. ברית. הבטחה לאבות וכו'. אהבה ללא תנאי מצד הנאהב.

      תאמר אהבת בשיאה העליון, אהבה שלמה, שאינה תלויה בדבר, מחזה מרהיב לפנינו, הנושא הבטחה מוחלטת, אלא ששלב זה של אהבה חד כוונית אין לה המשך. יעילותה כמספקת עזרה ראשונה, כקרש הצלה בשעת דחק וסכנה קיומית. אי אפשר להיבנות ממנה. ,,גם בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים".. אין בה קיום והמשך המביא לגאולה. זו תבוא בתהליך איטי של תקומה דו צדדית. אהבה שלימה זקוקה לבסיס של הדדיות. של דו-שיח בין אוהבים המתייצבים על רמת איכות דומה ומחלקים ביניהם את פרי האהבה. נראה שלאהבה זו מתכוון רב. לאהבה שלימה על בסיס של הדדיות. ולא של עבד, המוגבל בביטוי איכותו. יכולת בעלת בחירה. גם לאהוב וגם לשנוא ואף לבגוד. כך בחטא העגל וכך בעבודה זרה של שעבוד מצרים. לא עבדים בא לגאול הבורא, אלא עובדי עבודה זרה שסטו מן הדרך באיכותם. אוהבי אלילים כנגד אוהבי ה'. שבט לוי כנגד האספסוף והערב רב. אותם בא ה' לגאול תוך משא ומתן של גאולה בשלבים של.. מכות מצרים. זה כנגד זה. אהבה ושנאה.. מסירות נפש של שבט לוי ונחשון בן עמינדב, מול בוגדים שהתאהבו במ"ט שערי טומאה של מצרים, על מבוכת העושר השיקרי שבה. ושאינו יודע לשאול – את פתח לו. אהבה חד כוונית לשלב של פתיחה בלבד. לחכם ולרשע, ששאלתם דומה יש חובה לענות ולהתמודד, עם כל אחד לפי טבעו המיוחד. הם שניהם ראויים להתייחסות. זו אהבה השואפת להדדיות.

      האהבה היא איכות: אהבה חד כוונית ואהבה הדדית, שניהם מבטאים את איכותו של האוהב. יחס קיומי נוצר ממפגש של צרכי הישרדות. שמור לי ואשמור לך. מוסר של גנבים. אהבה מופיעה במקום שבו נעצרת ההישרדות. האוהב מבטא את איכותו באהבתו. איכות ערכית שמקורה בצלם הא-לוהים הטבוע באדם. ככל שאיכותו גדולה יותר, כן תהיה אהבתו איכותית טהורה ובלתי תלויה בתנאים נלווים. כאמור, לאהבה בשלב ההתחלה, אהבה חד כוונית אין המשך ואין בה יצירה. עד מהרה ישתחרר התינוק שהפך לבוגר מן התלות החונקת של האהבה החד כוונית של האם ,,על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד." האמנם? האין עובר ירך. אמו. מאם אי אפשר להתגרש מאשה אפשר ואפשר. ובכל זאת באהבת אשה טמון גרעין האיכות היוצרת ובאהבת אם טמון זרע הפורענות של התלות וליבוי האגואיזם, נחלת מנגנון ההישרדות. משום ששלב ראשון של אהבה מונע וסותם את המשך פיתוחה של האהבה כתהליך המביא אהבה לשלימות פוריה בין שני אוהבים. יש תקוה למומר להכעיס, מומר מתוך הכרה, יותר מאשר למומר לתיאבון. זה כוונת המאמר: במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

      הראשון בעל הכרה ובר דעת, ויש עם מי לדבר. רק אם יחפוץ. השני הוא השאינו יודע לשאול, חסר מודעות למשמעות ולתכלית הבריאה, כמוהו כתם חסר ההכרה באיכותו הייחודית ולכן שניהם חסרי יכולת ההתמודדות עם הטוב ועם הרע כאחד. אהבה חד צדדית בשלב ראשון באה כדי לעורר בהם מודעות והכרה עצמית. הכרת הטוב שתתעורר בהם נוכח ההצלה שניצלו מצרה, היא תעודד ותעורר בהם את המודעות החסרה ובזה כוחה של אהבה זו. מכאן ואילך עליה לפנות את מקומה לאהבה על בסיס ההדדיות. זו, סיכוייה גדולים להגיע לשלמות. ועל כך יתפלל כל חסיד: שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, לאמור, אהבה הדדית יוצרת נוכחות א-לוהית באדם האוהב במקביל לבית המקדש של מעלה, ביטוי לאהבתו של הבורא.

סטיות (יסורים) של אהבה.

      אם אהבה היא איכות, ואם איכות זו זקוקה לשותף כדי להתפתח לאהבה, נראה שהגדרות אלו, יש בהן כדי לחשוף מעט מזער מחווית קיום אין סופית זו הנקראת אהבה, הסוחפת עמה בנחשול אדיר כל גדירות של אסור ומותר גם יחד. האהבה עומדת בראש כל האיכויות אף אלו הא-לוהיות. וכבר נמנו וגמרו שלמדת האהבה מעמד גבוה מלמדת היראה. וכבר קבע רבי עקיבא שאף ביחס לאהבת הבריות היא עומדת מעל לכל ,,ואהבת לריעך כמוך – הוא כלל גדול בתורה." הוא הפותח והוא המשלים את המעגל של הקיום הא-לוהי בעולם. איכות האהבה היא, אם כן. פועל יוצא מן האיכות הא-לוהית שנתברך בה האדם. על אף היותה בעלת מעמד שמעל למוסר, שהרי על כל פשעים תכסה אהבה, אין היא סובלת ניתוק ממקורה הא-לוהי. ואותם בני מזל שנתברכו בניצוץ א-לוהי מן המשובחים, אף אהבתם תבטא זאת. אין אהבה זו יוצאת מכלל עבודת ה' ובעבודה זו, אם איכותה בהתאם למיוחדותם, ימצאו גאולה פרטית שלימה ופוריה. ומצוות פרו ורוו בכלל. כך תבוא איכות אהבתם לידי ביטוי באהבה האשה. וכל הגדול מחברו – יצרו גדול הימנו, ולכן יבוא צורך זה לידי ביטוי בבחירת בת זוגו. כך נוצר סולם של סוגי אהבה על פי איכותם של האוהבים:  אצל הפשוטים קטני האמנה ודלי האיכות תמצא אהבתם דרכה במישור המכאני של צרכי הגוף והפעילות ההורמונלית. אף יצרם קטן בהתאם והוא נעדר דמיון עשיר ודל הרגש הרומנטי. סכנתם באיבוד אהבתם לאחר סיפוק ראשון. השיתוף נתמך בצרכי קיום הדדיים. בחומר ובחברה.

ההשתייכות חשובה אצלם מן החירות הנעדרת מקוריות וייחוד. נשואים הנתמכים על ידי הלחץ החברתי, הליכה על פי המקובל, ללא צורך בטעם אישי, הם הנשואים הנפוצים והמקובלים. בורסת השידוכים פורחת עבור שכבה חברתית גדולה זו, הקובעת על פי נתונים חיצוניים והמתבצעת על פי כללים מקובלים בסגנון טכני קבוע מראש. אין זו אהבה במובן האיכות אלא במישור החומרי – חברתי בלבד. ( ,,לעשות את זה" אצל אנדרי מאקין. ,,ולעשות את המצווה" אצל יראי החטא.)

      מאידך גיסא, אצל הזוכים להשתייך למחנהו של בן-עזאי, האהבה ברמה המתקשה למצוא לה שותף ראוי, והם מוצאים את ביטוי אהבתם האין-סופית בתורה! אוי להם לעשירי האיכות הרחוקים מתורה. סערת אהבתם גודשת את הפכים הקטנים, ההופכים בקדחת אהבתם המדומה להרהרים התלויים בסערה. הקרבה של חיים עבור אידיאלי כזב. קנאות עיוורת וחסרת אחיזה במציאות. ואהבת נשים סימלית וחסרת מעצורים השורפת את האוהב ללא אהובה. כך אצל גדולי הסופרים והאמנים שנתברכו במתנת ה' ללא עבודת ה', העובדים את המולך ומקריבים לו את פרי אהבתם. כך גדולי הרנסנס כלאונרדו דווינצ'י, כמכאל אנג'לו, כפלובר, קפקא ופרוסט. ד. ה. לורנס ורבים אחרים שהתרחקותם מנשים היתה משום שלא מצאו לאהבתם היוקדת אחיזה במציאות אצל המין השני, ולא הובנו כראוי ונחשדו בסטייה מדרך גבר בעלמה. אצל הראשונים דלי האיכות מצאה אהבתם בלעשות ללא להיות ואצל הקצה האחר, בלהיות ללא לעשות, כך סבבה האהבה סחור סחור סביבם כשהיא הופכת לאש שורפת ומכלה את קיומם, וסופם שנשרפו וכלו באש עוצמת אהבתם. כאן ממשות חסרת השראה, הזקוקה לגירויים מלאכותיים בלתי פוסקים, ושם השראה חסרת ממשות המכלה כל חלקה טובה של עצם קיומם. המאושרים הם אלו המוצאים את אבדתם המתאימה לרמת איכותם. על אלו העולם קיים אם ישכילו ליצור באש אהבתם מצב של קיום על מישור ההדדיות הא-לוהית. מצב של ואהבת לריעך כמוך. מצב של איכות א-לוהית המתממש דרך הטבע של האוהבים. מכאן בסיס לטענת המקובלים על אחדות שבין הדוכרא (הזכר) והנוקבא ( הנקבה) השמימיים כאשר מתאחדים האוהבים למטה. כמאמר חז"ל: איש ואשה – שכינה ביניהם. היסוד האנושי הוא המאחד ומעניק ביטוי של ממש לאהבה ההדדית. מישור זה נעדר מן האוהבים אהבה סימבוליט כשם שהוא נעדר מן האהבה החומרית מספקת צרכים של חפצא ללא גברא, ללא הגורם האנושי.