חירות.

מבחן החירות – האמת. האמת תלויה במידת החירות שבאדם. השקר מקורו בפחד השיעבוד.

היציאה מעבדות לחירות, כיצד? קריעת ים סוף, מכות מצרים, מעידים על שבירת כלי שיעבוד. כדי לצאת לחירות על האדם להעיז, להחליט,תוך נכונות להפעיל כח, כדי להתגבר על הרגלים, להשתחרר ממוסכמות ורצון חזק להחליט החלטה מוחלטת. בקיצור: להיות מוכן להתעלות מעל לשיעבוד וגם מעל לעצמו.

.2 נוהגים לתלות בידע את המכשיר בהא הידיעה של החירות. העבדים הורחקו מידע קרוא וכתוב. העמקה במהות החירות מעניקה יחס אחר לגורם הידע, ומצמצמת את השפעתו על החירות. בסוף האלף השני, בה המידע עבר כל גבול של דמיון, שרוב בני האדם אינם קוראים ספרים. ככל שהעיתונים מתרבים וגדלים, מתמעטים הקוראים הרציניים, ורוב הקוראים מסתפקים בדפדוף רופף בלבד. הבחירות מוכיחות שאין האזרח המצוי מושפע מהמדיה בנהגי הבחירה שהוא צמוד אליהם. אפשר להצביע על יחס הפוך המתפתח. ככל שהמידע גודל, כן מצטמצמת השפעתו. נראה שמבול המידע מאיים על האדם והוא מתגונן מפניו ומפתח אדישות, ספקנות וחוסר הזדהות עם המתרחש ומפתח חיסון עד אטימות בפני הגירויים שמקורם מן הסביבה. גם הטשטוש הגמור במרחק ההתרחשות של המידע  משפיע לרעה על הרגישות וההזדהות עמו. כיום דוחפת המדיה אל תוך פרצופו של האדם גירויים מן הסביבה הקרובה והרחוקה מן הקצה האחר של העולם ברגע ההתרחשות. אין האדם מסוגל לעכל ולהתיחס אישית ומתוך הזדהות במידע רב ומרוחק שאינו שייך למעגל ההתרחשות והנעדר השפעה אישית עליו. עישון סיגריות ממשיך לחגוג למרות שהמעשן יודע על הנזק שבו. נראה שהחירות הינו תהליך המתרחש בפנים ובחוץ כאחד. התלות במצב מסגרתי, חיצוני הנו גורם מרכזי בשעבוד האדם. גורם המגביל, המרגיל והסוגר על האדם. בכל זאת קשה לדבר על יחס הפוך גורף בין החירות הפנימית למסגרות החיצוניות. מצד שני, עבדא בהפקירא ניחא ליה. חוסר מסגרות כבתרבות המודרנית אינו משחרר אלא מגביר חרדה. מכאן שיש צורך בהשתייכות למסורת, מנהג, עדה, דת ותרבות למרות הנטיה להשתעבד למסגרות. נראה שהפתרון נעוץ בהתאמה בין השתייכות לחירות האני מסגרות המבטאות את האני מהוות לו כלי ביטוי. אלא שהאני בלבד, הוא הקובע את השימוש במסגרות. אין האני סובל תכתיבים מן החוץ. אם נמשיך לפתח כוון זה, נראה את העדיפות המוחלטת של הרעיון,על המעשה , על המציאות שבחוץ ואם נמשיך באותו קו, נראה את עדיפות הרגש על הרעיון. ואם נמשיך בפיתוח כוון זה, נראה שהרגש גורם להזדהות בלי ביקורת וללא בדיקה זהירה, כך שהרגש הופך את כוון החירות לשיעבוד, וכך הופך האדם למושפע על ידי דמגוגים וגירויי חוץ ללא מחשבה ביקורתית. רק איזון בין השכל והרגש הנעשים על ידי האני,מבטיחים את חירות האני שלא על חשבון ההשתייכות. איזון זה מאפשר מבנה המחבר בין ממד הגובה המשחרר משיעבוד (לסביבה, להרגלים ולגירויי חוץ). ממד הגובה המשפיע על ידי אמונה ובטחון. אם ממשיך האני לשמש בתפקיד מרכזי, הוא יוצר ציר בינו לבין ממד הגובה, ציר מאונך המשפיע ושולט על מרכז זירת ההתיחסות לסביבה. עקרון ארכיטקטוני הידוע ליפנים הסובלים מרעידות אדמה, היודעים את סוד התקלה בהסתמכות המיבנה על הקרקע, ומעדיפים מבנה הנשען על הצדדים. #     מבנה המעניק גמישות ותימרון בנטיה מתוך לחץ מכוונים שונים.

     במקום מידע המעודד הפניית המשאבים כלפי חוץ, דרושה לחירות השקעה באיכות האני, הניזון מאיכויות, מערכים מאמונות ודעות ומעוצמת המידות התרומיות. העוצמה מתבטאת בשיכנוע פנימי באמיתות המטרה, בבטחון ובאמונה במקור העצמה המתרחשת על ציר המאונך: אני גובה על מנת להשתחרר מן התלות בחוץ.

      מכאן שתלמוד תורה המכיל ידע, רגש, ערכים וחיבור בין האני והמקור העליון מביא לחירות. אל תקרא חרות אלא חירות. אם שמוע תשמע וכו'.. כל המחלה אשר שמתי במצרים וכו'. ריבוי המכות חמישים מכות וכו'. היא הגברת התרופה מבחוץ. לכל מי שמשים יותר חירות פנימית על ידי הרישא: אם שמוע תשמע וכו' אין צורך בביטוי מבחוץ.

      יישום מיידי של העבודה על החירות האישית הוא: לכל אדם שעבוד המאפיין אותו. אם במישור הגופני, במידה מסויימת, ביצר הרע שלו במישור החברתי או הכלכלי. בקנאה תאוה וכבוד ובו יש לו להתמקד על ידי החלפתו בממד הגובה כבוד חכמים ינחלו. כסף לצדקה וכו' וגם באמונה ובטחון.

ריבוי מכות מצרים על ידי חישוב, חמישים מכות וכו' מועיל מבחוץ לסילוק המכות מעלינו, אך אינו מועיל להגברת החירות, כדברינו שהתנאים מבחוץ אינם עיקר החירות. שחרור האני וחיזוקו, הוא האמצעי העיקרי לחירות. רעיון זה מובא דוקא ברישא של ,,אם שמוע תשמע וכו'.