הרב חיים ליפשיץ                                                                      מתוך "זהות" חורף תשמ"ז 1987

 

ארבע הפרות הקדושות של הדמוקרטיה        

 

הקדמה: ארבעת העיקרים של החירות האזרחית

הערך העליון והמקודש ביותר של החברה הדימוקרטית המערבית הוא חירות-הפרט. כדי להבטיח שלא יחולל ערך זה ושלא יקופח על ידי המנגנון הביורוקרטי של המשטר הדמוקרטי עצמו, בודדה החברה ארבעה יסודות של אינטרס החירות האזרחית ועשתה אותם למעין חוקת- יסוד של זכויות האדם בחברה החופשית. יסודות אלו הם בבחינת "טאבו" שאין לפגוע בהם בשום תנאי. הפגיעה בהם כמוה כפגיעה בצפור נפשה של הדמוקרטיה.

ארבעה מרכיבים אלו של חופש הפרט, קנו להם מעמד של פרות קדושות לכל דבר. הלא הם: האמנות, המחקר המדעי, העתונות והחוק. שבעות רצון, ועם זאת רגזניות וחשדניות, מדשדשות ארבע הפרות בכותל המזרח של החברה הליבראלית-חילונית של ימינו והסגידה להן הרי היא המידה העיקרית שבן תרבות נאור ניכר בה. הצד השווה שבהן, אם לנקוט כאן לשון המשנה ב"ארבעה אבות נזיקין", הוא שהן מחוסנות מפני הישג ידה של ביקורת אפילו מבחינה מוסרית וערכית, שלא להזכיר בחינה לאומית, אלא מותר לה לפרה להלך, לרמוס ולהשחית כל הניקרה לה בדרכה ואין אתה רשאי לעצור בה, להשקיטה ולרסנה.

הפרדוקסאלי והחמור שבדבר הוא, שאויביה של הדמוקרטיה משתמשים בפרות אלו כב"סוסי-טרויה", שמתוך בטנם הם מגיחים ויוצאים להחריב ולזעזע את המשטר הדמוקרטי. אין הם חוששים פן תתגלה מזימתם, שהרי אדרבא, אין כמותם דואגים וסוגדים לפרות הקדושות. המחשת התהליך הזה ניתנה ביצירתו הגדולה של אליאס קנטי "סנוורים". קנטי האיר מימד נוסף על המימד הקפקאי ותאר את האימה והגרוטסקיות, הנובעים מההפרדה בין החוק ותכניו, והגורמת להרס שניהם. החוק מגולם בשוער הבית המפלצתי, והערכים במערומיהם בדמותו הפתטית של המדען התלוש והפגיע, הסינולוג קין.

 

א.      האמנות

ה א מ נ ו ת פירושה בחברה הליברלית, חירותו של היוצר לתת ביטוי לרוחו ולתחושותיו בכל דרך ובכל הקשר הנראים כשרים בעיניו, מבלי שיהיה חייב להתחשב בערכים כלשהם ובמוסכמות, מקודשות ככל שתהיינה במסורת החברה, אלא רק בערך האמנות לבדו. אסור לו לאזרח מן השורה לשקול את היצירה האמנותית על פי אמות מידה כלשהן מלבד אמת המידה של ערכה האמנותי. ואם אין הוא בקי בכגון אלה,יתכבד נא וישים מחסום לפיו, אמנם הגדרת המושג "ערך אמנותי" היא סוגיה מורכבת ומרכזית של האסתטיקה, ואולם במציאות הדמוקרטית של ימינו די לה ליצירה שתצא מתחת ידו של מי שמוחזק בעיני עצמו אמן, כדי שתחשב ליצירת אמנות, ובזאת תיקנה לה לאלתר את הזכויות השמורות לפרה הקדושה.

וכך פולשות ההפקרות וגסות-הרוח, הפרימיטיביות הריגשית והבערות אל רום עולמה של החברה, כשהן מוצגות כביטוי לרוחו היוצרת של האמן. האמנות, תחת שתהיה לגורם מעדן ומרחיב דעת, הופכת להיות למקור של פיגור רוחני ונועדה לה השפעה הרסנית על החברה כולה ועל הנוער בפרט.      

 

תוך שהיא מבזה ערכים שהמסורת ההומניסטית המערבית ראתה בהם ערכי יסוד של הקיום האנושי מעלה האמנות על נס את צדדיו האפלים והמושחתים של האדם ורואה בהם חזות הכל. כל מעשה מאוס וכל סטייה חולנית הופכים להיות, באמצעות התחכמות נבערת, למוצדקים, לגיטימיים, ואף למכובדים ולנושאי בשורה אקזיסטנציאליסטית, כביכול. גילוי עריות, התפלשות בביבי השופכין של החוויה האנושית, השפלת צלם האדם והתענגות על קלונו,כל אלה הפכו להיות בהשראתה של האמנות לא מותרים בלבד, אלא אף הוכתרו בהילה של עליונות. ואם מצא באקראי מי שמצביע בתמימותו על מערומי המלך, מיד יוצאים נושאי נס הקידמה והנאורות ומהסים אותו ואף מעמידים אותו וזה שיאו של האבסורד- אל עמוד הקלון.

 

ב.      המדע

ה מ ד ע - טוענים חסידיה של פרה קדושה זו, עניינו חקירת האמת. ועל כן אין להטיל עליו שום הגבלה ועיכוב משום צד ומכוח שום אינטרס, שהרי מה ישווה ומה ידמה לאמת? רשאים הם איפוא אנשי המדע, ולא כאן המקום לעיין בגדרו של איש מדע לאמיתו, להפר זכויותיהם של אחרים, להקל ראש באמונותיהם ובנימוסיהם של בני חברות שלימות, שאינם נמנים על הקהילה המדעית, ואף לחלל ביודעין וברגל גאוה ערכים ומסורות מקודשים מדורות. אופייני הדבר שכל חוקר טירון רואה עצמו גליליאו חדש וכל מרצה זוטר וחסר תרבות מוחזק בעיניו וולטיר.

חמורים הדברים במיוחד במדע הרפואה, שכן כאן אימצו להם אנשי הרפואה את הזכות להכריע בגורל חייו של אדם על פי שיקולים של יתרונות מדעיים. נסיונות רפואיים בבני אדם, מפוקפקים והרפתקניים מבחינה מדעית ובלתי נסבלים מבחינה מוסרית הם בבחינת מעשים של שיגרה, וסכנה שכבר הרבו להתריע עליה אנשי רוח שונים. מה שעושה את המחקר הרפואי לחבלני במיוחד, מלבד מה שאין לרוב בני האדם יכולת מקצועית לבקר את הדברים, היא העובדה, שניתן להצדיק כאן, לכאורה, כל מהלך נסיוני, פסול ככל שיהיה, בטענה המתחסדת וחסרת ההגיון המוסרי על "הטובה לאנושות" שעתידה לצמוח ממנו ברבות הימים, על התרומה שיש בכך להצלת חייהם של בני אדם לעתיד לבוא; מעין פיקוח נפש מופשט וסתמי של האנושות. אכן, עצם העובדה שיחסו של המדע לערכים היה לסוגייה פילוסופית שהופכים בה בכובד ראש מצדדיה השונים, מעידה כמאה עדים על אותה תחושה של בדלנות רמת עין ועליונות היבירידית המאפיינת את החקר המדעי.

מכוח תחושה זו של עליונות תובעת לה קהילת הקודש האקדמית חסינות מפני כל ביקורת והגבלה. מי הוא שראוי לבוא וללמד לבעלי האמת הילכות דרך ארץ ולאלפם בינה! אין הקהילה האקדמית סובלת שיפשפשו במעשיה ויבדקו בציציותיה, אלא חייב העולם להטות אוזן לזמירותיה ולהכיר בחוכמתה היתירה.

וכך, מופקעים משליטתה של הביקורת, ומשופעים ע"י החברה רוב-טובה, ומפונקים כתינוקות הללו, בשל עצם העובדה שהם קיימים ומפארים את עולמנו, הפכו הקמפוסים של האוניברסיטאות בעולם המערבי להיות חממה אידיאלית להתפתחותם ולטיפוחם של גורמים פורקי-עול  ואנטי-דמוקרטיים.

מקרב אוכלוסית הקמפוסים מרצים וסטודנטים- יוצאים מנהגיהן וחבריהן של כנופיות טירור מופקרות ובלתי אנושיות, הנושאות בדגלה של מהפכנות זו או אחרת, הדמוקרטיה עצמה, זו שבחרדת הקודש שלה מפני החופש האקדמי, איפשרה לכנופיות הללו להתפתח באין מפריע.

 

ג.       העיתונות

ה ע י ת ו נ  ו ת היא ביטוי ליסוד נוסף של החירות האזרחית: זכותו של הציבור לדעת. בעיקרו של דבר משרתת העיתונות החופשית אינטרס חיוני של אורח החיים הדמוקרטי, שכן היא משמשת אמצעי פיקוח יעיל ועירני על הליכותיהם ומעשיהם של אנשי הרשות, לבל ימעלו בתפקידם: שירות הציבור שבכוחו נתמנו למשרותיהם. אין ספק שעינה הפקוחה של העיתונות ויכולת הדווח המהיר שלה מרתיעים את המימסד ומאלצים אותו להסתגל לנורמות הדמוקרטיות.

ואולם דא עקא שאנשי התקשורת קידשו את "הזכות לדעת" שהיא מבחינתם "הזכות לדווח" ועשו אותה לערך אוטונומי שהוא עצמו איננו כפוף עוד לשום ביקורת, אינו נתון לכל פיקוח ושאין להטיל עליו שום סייג. המידע צריך לזרום אל הציבור ללא שום מעצור וללא שום עיכוב ורשאי הוא העתונאי המדווח להתעלם מכל שיקול צדדי, כביכול, מוסרי, לאומי ומדיני. הוא רשאי לפרוץ את גידרה של רשות היחיד או להקל ראש בטובתה ובנזקה של המדינה כולה ובלבד שהמידע יזרום והציבור ידע, בין אם היא מעוניין וצריך למידע זה ובין אם לאו.

העוצמה שרכשה לה התקשורת המערבית במרוצת העשורים האחרונים בזכותו של הערך, שהיא דוגלת בו ושאת מעלת קדושתו היתירה שקדה להשריש בהכרת האזרח חרגה זה כבר מתחום הדיווח והיתה ובמיוחד אמורים הדברים בטלויזיה לכוח בעל השררה המוחלטת ביותר בעולם הדמוקרטי המערבי. למעשה נכון לתאר את התקשורת של ימינו ככוח-על, כוח שאף שאינו מתהווה בהליכים דמוקרטיים, יש לו בכל זאת השפעה מרחיקת לכת על ממשלות המערב. כוח זה מתערב, מכוון וקובע את תוצאותיהם של מאורעות, אף המכריעים ביותר, כגון מלחמות, בהתאם למגמותיהם של השולטים במדיה. אכן, הטלויזיה היא התגשמות כמעט מושלמת של "האח הגדול" של אורוול, זה העריץ הכל יכול הניבט אל האזרחים בתוך ביתם, ושוטף את מוחם. ושוב, כמו במקרה האקדמי, מנצלים הכוחות האנטי-דמוקרטיים שמוצאם מתרבויות החסרות לחלוטין מסורת של חופש אזרחי, ושכל מטרתם היא לערער את הדמוקרטיה המערבית, או אפילו להשתלט עליה, את המדיה ואת "זכותו של האזרח (המערבי) לדעת", ועושים בהן שימוש ציני וערמומי לקידום השפעתם על ממשלות המערב ועל דעת הקהל בעולם החופשי.

 

ד.      החוק

האופן שבו מתבססת מ ע ר כ ת   ה ח ו ק בהכרה החברתית כערך עצמאי הוא עניין שאנו דנים בו בהרחבה בפרקים שונים של חיבורנו. מכל מקום נעיר כאן שתהליך זה של התקדשות החוק והתבטלות החברה כלפיו הוא בעל הגוון האבסורדי ביותר שבכל התהליכים שמנינו כאן.

שהרי החוק הכללי נוחל את כל תוקפו ואת מציאותו מהסכמת בני האדם להמציאו ולקיימו. אין לו לחוק החילוני הכללי כל משאבי קיום שהם מעבר להסכמת הבריות שהתארגנו במסגרת חברתית ושנתרצו לחיות על פי חוק שיסדיר את אורחות חייהם לתועלתם. ואין אנו מתייחסים כאן, כמובן מאליו, למיתוסים הומניסטיים על "חוק טבעי".

למרות זאת מתייחסת החברה הליברלית אל החוק כאל ערך שעומד ברשות עצמו ועושה אותו לאמת מידה עליונה של החיים הציבוריים והמדיניים, והרי זה בבחינת היפוך- יוצרות גמור, בבחינת "עבד כי ימלוך". החוק שנועד מבריאתו לשרת את האדם, הופך להיות למציאות עצמאית ולאדונו של האדם. תחת שייבחן החוק על פי סגולתו וכושרו לארגן את חיי האדם בדרך המועילה והחיובית ביותר להתפתחותו ועל פי מידת דביקותו והשלמתו עם החוק ועל פי מידת האימון שהוא רוחש למנגנון המשפטי. זה חלום הבלהות שתואר ביצירתו הגדולה של קפקא.

מסתבר שהלקח החיוני שגנוז ביצירת קפקא לא הופק, ומנגנון החוק הולך ומתעלה במשטרים הדמוקרטיים למעמד של מנגנון אוטונומי חי הנושא את עצמו, הפועל רק על פי מניעיו וצרכיו והוא אטום,כגולם זה, לכל שיקול שמחוץ לגדרו המצומצם של החוק.

מדינת ישראל, שהוקמה בעיצומו של משבר ערכים עמוק שפקד את העם, ושל תהליך הינתקות מתכני הקיום המסורתיים, אימצה לה את החוק כתחליף לערכים. האדרת החוק היתה למשימה חינוכית והמשטר עצמו טיפח בעם אימון מוחלט ויראת קודש מיסטית כמעט כלפי מוסדות המשפט ומשמשיהם. הללו הוצגו כאורים ותומים, מושלמים במידות ובמעלות,שאין כל רז בדרכי האמת והצדק, בכל נושא ובכל תחום, שהוא ניסתר מהם, עד שהיו בתי המשפט, ובמיוחד בית הדין הגבוה לצדק, בעיני העם ומדריכיו למעין מקדשי מעט, ופסק דינם של שופטי ישראל היה למעין דבר האוראקול הבוקע ועולה מהם. כל דבר ביקורת והשגה על פסק-דין או המעטה בערך חוכמתם הטוטאלית של השופטים נתפס כחילול הקודש גמור.

כמה וכמה פורעניות ציבוריות ולאומיות חמורות שהתרגשו על מדינת ישראל, סיבתן ביחס הערצה בלתי ביקורתי זה כלפי החול שטופח בעם. במיוחד החמירו הדברים, ולבשו צביון גרוטסקי, משעה שהגורמים העוינים את המדינה והחורשים עליה רעה בקרב הערבים, שעל פי טיבם המקורי חסרי רגישות לחלוטין לערכים של משטר חוק ולסמכותם של חוקים, למדו להשתמש בבתי הדין הישראליים לצורכיהם ולנגח באמצעותם את "מדינת החוק" של היהודים. די אם נציין שיחס זה לחוק מצוי אצל ילדים בשלב של ראשית צעדיהם החברתיים, בגיל 6-7, על פי מחקריהם של פיאז'ה וקולברג.

 

ה.      מלחמות האלים

מה שמקנה לפרה הקדושה את מעמדה, היא, כאמור, העובדה שהיא מגלמת בעיני הציבור ערך של חירות אזרחית; ותפקידה להגן על היחיד מפני הצרת צעדיו והגבלות שרירותיות מצד הרשויות והממסד. כדי שתהיה הפרה הקדושה עצמה מוגנת מפני פגיעתם של גורמים עוינים, ותוכל לעמוד על משמרתה ולעשות מלאכתה באמונה, העניקה לה החברה חסינות זו שהיא, להלכה, מוחלטת. ועל צד ההגיון אמנם אי אפשר שלא תהיה מוחלטת. שהרי אם אין ערך זה שהפרה מייצגת מחוסן ומופקע מכל הגבלה שהיא, שוב אין הוא בחזקת אידיאל עליון והפרה מקפחת את ייעודה לשרת את הדמוקרטיה באותו האופן שהורו לה לשרתה. היא יכולה להיחשב, לכל היותר, מוסכמה חברתית רצויה. אם ישנו כוח שהפרה אנוסה לכוף ראשה לפניו ולגעות לעומתו בהכנעה, כי אז פוקעת קדושתה וכל תוקפה הנשגב מתגלה שהוא אחיזת עיניים בלבד.

מטעם זה לא עלה על דעתה של החברה לדון בטיב היחסים שחייבים לשרור בין ארבע הפרות הקדושות לבין עצמן ולהגדיר את מעמדה של האחת ביחס לרעותיה, אלא כולן קדושות, וכולן מחוסנות לבלי-גבול ומידה.

והנה קורה מפעם לפעם שפורצת "מלחמת אלים", דהיינו שפרה אחת נלחמת בחברתה או שאף כל הפרות כולן נלחמות זו בזו, משום ניגוד אינטרסים מסוים שביניהן. ומכיוון שהחברה לא קבעה את סדרי העדיפות וההדדיות שבין הקדושות, שולט במלחמת טיטאנים זו אותו חוק עצמו ששולט ב"מצב הטבעי", כלשונו של הובס, החוק של "כל דאלים גבר". פרה שהיא גסה יותר וכוהנים זריזים יותר וכלי הזין שלהם קטלניים יותר, מכניעה את אויבתה החלשה ממנה. ממש כבחלום פרעה, בולעת פרה אחת את חברתה. ולא זו בלבד, אלא שחלום פרעה משקף חזיון דמוקרטי יותר, שהרי בחלום בלעה הפרה הרזה את השמנה, בעוד שבמציאות של הדמוקרטיות המערביות שוררת האלימות, כשמדובר במלחמת האלים, בגילוייה הברוטאליים ביותר, והתוצאה צפויה וטבעית: הפרה החזקה מכניעה את החלשה.

כך קורה לעיתים שהעיתונות והחוק מגיעים לכלל התמודדות, בשעה שתביעות מסוימות של החוק עלולות לפגוע בזכויותיה המקודשות של העיתונות ולקפח את "חופש הדיווח" העיתונאי. דרך משל: המערכת המשפטית תובעת מעיתונאי לגלות את מקורותיו של מידע מסוים, ואילו זה מסרב, שכן סבור הוא שיש בכך משום התערבות במלאכתו הנעלה והגבלה שאין הדעת סובלתה. במקרה זה לא תתחשב המערכת המשפטית במעמדה של העיתונות ובהיותה מופקדת על מימושה של החירות האזרחית, ולא תברור באמצעים כדי לאלץ את העיתונאי הממרה להיענות לתביעותיה. היא תפעיל כנגד העיתונאי את כוחה העדיף שמקנה לה החוק ותעמיד אותו, למרות כל קדושתו, לדין. על פי הרוב ניזקק החוק להפעלה תוקפנית של סמכויותיו, בשעה שאין הוא מסוגל לברר בדרכים המקצועיות ובעזרת המיומנות המשטרתית פרשה משפטית זו או אחרת, וכדי לחפות על אוזלת ידו ולהצדיק את שמו הטוב, הוא עומד ומחלל את קדושתו של ערך דמוקרטי אחר: את זכותו של האזרח לדעת. יש לציין שבמלחמת החוק בעיתונות יוצאת העיתונות וידה על העליונה על פי רוב, דבר הגורם לה להיהפך לגורם רודני מסוכן ומשולח רסן.

יריבות דומה מתגלעת לא פעם בין האמנות והחוק. כך למשל כשהצנזורה האזרחית שהיא מוסד ביקורתי רשמי של המשטר הדמוקרטי ובעל סמכות חוקית, פוסלת, על פי העקרונות שמנחים אותה, יצירת אמנות כלשהי, כגון העלאתו של מחזה או הקרנתו של סרט מסוים. במקרה כזה חשה עצמה האמנות נעלבת ונפגעת עד עומק נפשה וחמתה בוערת בה עד להשחית. והריהי מקדשת מלחמת חרמה כנגד צרתה, זה החוק המצר את צעדיה; ובמקרה שאין הממשל תקיף דיו לעמוד על אכיפת החוק, "מצפצפים" גאוני האמנות הנפגעים מהחוק, ובשם חופש האמנות הם מורדים בחוק ועושים ככל העולה על רוחם. זכותו של האמן להתבטא כאוות נפשו היא בעיניהם ערך נעלה המבטל כל ערך אחר.

נוצר אפוא מצב של סתירה מיניה וביה: הבטחת חירותה וזכויותיה של החברה ושל הפרט תלויה באי-פגיעתן ובחסינותן של הפרות הקדושות, אלא שחסינות זו פרוצה לפני תוקפנותן של הפרות הקדושות עצמן. כלומר, אין עקרון או ערך עליון כלשהו שיגן על הפרות הקדושות זו מפני פגיעתה הרעה של זו. ערך מעין זה אי-אפשר לו, כמובן, שיימצא בחברה ההומניסטית החילונית, שהרי כל ממשותו וגידרו הם בכך שאין הוא תלוי בהסכמה ובהתרצות האנושית, אלא הוא ערך מוחלט.

 

ו.        שורש הרעה: עקרון ההפרדה

הכרח הוא להתבונן בתופעות שתוארו לעיל ולנסות לחשוף את שורשן. ניכר בעליל שקיים גורם ראשוני הנעוץ בתפיסת-עולמה של החברה המודרנית המכוון את כל מערכת התופעות הללו. מבלי שנתיימר להקיף בעיה סבוכה זו, שמן הסתם משמשים בה גורמים חברתיים, פסיכולוגיים, כלכליים ומדיניים, מן הדין בכל זאת, להתעכב ולהצביע על אותו גורם יסודי, המשותף לכל הגילויים השונים של הבעיה.

דומה ששורש הרעה הוא בעקרון ההפרדה המושרש בתודעת החברה מודרנית, ושהפרות הקדושות מיהרו לנצלו כדי לזכות עצמן באוטונומיה הגמורה הרצויה להן. עצמאות זו המופקעת מכל אמות-מידה ביקורתיות, שנטלו לעצמן הפרות הקדושות, מנמקת עצמה בתפיסה פרגמנטיסטית המקטעת את המציאות, עושה אותה קרעים-קרעים וקובעת בה, כשהיא מיושמת הלכה למעשה, מנגנוני פעולה ורשויות נבדלות הפועלות בנפרד וללא תיאום והתחשבות הדדית. אין המנגנונים כפופים למבנה-על ערכי שיאחדם לכלל מערכת אורגאנית אחת, שבמסגרתה יושלם חסרונה של כל אחת מהרשויות. הקטעה ופיצול אלו גורמים לריב סמכויות ותחרות, כשכל אחת מהפרות מצרה ודוחקת את רגלי חברתה ומתעלמת במזיד מזכותה להתקיים וכופרת בכל משמעות או חשיבות, שזו מייחסת לעצמה.

עקרונות כלליים המשמשים אמות- מידה מקודשות ברשות אחת מקומן לא יכירן ברשות האחרת. ההגיון הצרוף המשמש קו מנחה למדע, נדחה מגבולן של האמנות והחוק, כאילו הוא שייך להוויה נפרדת ומיוחדת לעצמה. הצדק המשמש נר לרגליו של החוק, אין מכירים בו ברשות היחיד של המדע ושאר הרשויות, כאילו אין צדק זה שהחוק כפוף לו חייב להיות תקף גם ביחס ל"זכותו של הציבור לדעת", וכאילו אין זה מן הדין שערך מוסרי אחד יחייב את הרשויות כולן.

במציאות זו של הפרדת תחומים קנאית נוצר מצב פרדוקסאלי שהוא רב עניין ככל שהוא הרה- פורענות. מכיוון שהמנגנונים צוררים זה את זה, הרי שהם הופכים להיות "אחים לצרה", וצרתו של כל אחד מהם היא חירותם היתירה של המנגנונים האחרים שהוא שואף להגבילה או אף לבטלה כליל, שהרי זה טבעה של הפרה הקדושה שאין היא מסוגלת להודות לחברתה בזכותה ליטול לעצמה חירות.

נעיר כאן לסיום, שבחברה יהודית שערוכה ופועלת על פי עיקרי האמונה היהודית, אי אפשר לה למלחמת-אלים מעין זו שתפרוץ בה. היהדות מכירה בערך אלוהי עליון וערך זה משמש כגורם מבקר ומתווך בין הערכים האחרים המשתלשלים ממנו. כך היתה המלכות כפופה לנביא או לכוהן, מייצגי הערך האלוהי, ושני אלו כפופים לצו התורה.

התייחסות המערכת כולה את הערך המוחלט מאזנת את יציבותה ומבטיחה שהערכים השונים ישתלבו אלו באלו ויפעלו מתוך זיקה הדדית, מבלי שיקופח מעמדו של כל ערך בפני עצמו. 

 

Home

מונחים והגדרות

על המכון

תמונות

צור קשר

חדשות

מאמרים

ישיבה

פרשת שבוע

 פרסומים והוצאה לאור