אנטישמיות תש"ס

תחום  המציאות  האנושית  הוא  תלת  ממדי  ומכיל  את ממד  הגובה.

      האנטישמיות והגיזענות ושאר התופעות החיתיות והמרושעות המלוות את גזע האדם מראשית הופעתו על במת הקיום, מצניחות את האדם מרום מושבו בממד הגובה. תחום המושב האנושי מכיל ערכים, אידיאלים, והבחנה בין טוב לרע, בין קודש לחול ובין טמא לטהור. ממד של גובה משחרר את האדם מתלות בחוקי הקיום הגשמיים המשמשים גירויים המפעילים את האדם מבחוץ. חוקי הקיום הערכיים מוציאים מן הכח אל הפועל את האיכות שבפנימיות אישיותו. איכות זו איננה שייכת לחוקי הקיום החומריים, והיא כל כולה ביטוי לערכים וליכולת האיכותית המקורית של כל אדם כאינדווידואל. איכות זו מקורה בממד הגובה הרוחני – א-לוהי, והיא יונקת ממנה את תכניה. בתוך מציאות איכותית זו שולט האדם שלטון של בחירה ויצירה. בידו להחליט לקלקל או לתקן, להפעיל כוחות טובים או רעים, ככל שהוא יוזם ובוחר להפעיל את איכויותיו המקוריות, כן מפעיל הוא את הכוחות הרוחניים השייכים לממד הגובה, ועוקף בזה את המכשולים החומריים שבעולם החומר. כך מצביע החכם באדם במשלי על כוחות הרוח המסוגלים להתגבר על כוחות החומר: ,,רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה." (משלי י"ח, פסוק י"ד).

      בנפול האדם אל קרקע המציאות החומרית הוא מוצא עצמו תפוס במלתעות דו ממדיות. טוב ורע יחסיים, חסרי שורש ופסגה, החולפים במקריות בזרם הזמן, ללא כל התחשבות והתאמה למצבו של האדם וצרכיו. תחושה של תלישות, חרדה קיומית וחשדנות, חוסר השתייכות והיעדר החירות, הם המאפיינים של תחושה קיומית דו ממדית זו.

      תופעות של אכזריות, תקפנות ושנאה גזענית, הם הסטראוטיפים המאפיינים מערכת הישרדות זו.

      היהודי הוא המאפיין את הקיום הרוחני התלת ממדי, המשפיע על תחושות הקיום ומשחררו מהשתעבדות למערכת השימור העצמי. עקרי הגירויים של חיים ומות קיומיים, מתעגלים ומתרככים ומאבדים את משמעותם הפאתאליסטית, וסופגים במקומם את המשמעות הערכית. משמעות המעניקה ערך של חיי נצח למות, ערך של אהבה ותכלית חיובית לסכנות, ליסורים פגעי הקיום. ,,איש בער לא ידע, וכסיל לא יבין את זאת". ככל שהאדם הגס וחסר הרגישות שקוע יותר במציאות חסרת ממד הגובה, כן יתקשה להבין ולהעריך ולקבל גישה ערכית המעניקה משמעות לממשות, והוא חושד בעמיתו הרוחני בהעמדת פנים, צביעות ורואה בו אויב הזומם נגדו מזימה מסוכנת. זה שורשה של האנטישמיות. ,,אמר רבי שמעון בר יוחאי, הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב" זה שוויתר בקלות על הבכורה של ממד הגובה. שונא את זה שרואה בה בסיס ותכלית לקיומו. ראייתו השטוחה מאבדת עם ממד הגובה את היחסיות של המתרחש סביבו ואינו רואה במציאות אלא רצף של הזדמנויות להציל את קיומו.

      ראייתו הופכת למערכת של סטריאוטיפים הקיימים ללא כל זיקה ויחס של התחשבות בעובדות ובצד האנושי שבהן. האנטישמיות לדוגמא, היא סטיריאוטיפ העורך דזהומניזציה של היהודי.

      האנטישמי רואה ביהודי יצור נאלח, שרץ חסר רגישות לכאב, חסר צרכים נפשיים, שרץ מוצץ דם החי מחורבנו של הזולת. מותר ואפילו מצוה לענותו, להרגו, גם משום שהוא מזיק וגם משום שאין לו רגשות ואינו חש ברע וביסורים כאשר רודפים אותו. מכאן העובדה התמוהה שאנטישמיות היא נחלתם של אנשים בעלי רמה ערכית וחינוכית, לכאורה, אמנים, הוגי דעות וסופרים ומשוררים, המגלים ביצירתם תבונה אנושית לכל נברא בצלם – מלבד היהודי. תמיהה זו, נראה לי מביע שייקספיר במחזה שיילוק, המפעפע, לכאורה ארס אנטישמי מאין כמוהו, נושא המאפיין את המכוער של הסטיריאוטיפ השטחי ונעדר ממד של אנושיות אלמנטרית. והנה, שייקספיר ממשיך להצליח בניתוחו הגאוני גם במחזה פרובלמטי זה להתעלות מעל למסלול הצר והמכוער של הסטיריאוטיפ האנטישמי. מטרת המחזה לערוך עימות של האנטישמי עם הראיה האנושית המנסה להיאבק במזימה לרוקן את היהודי מן הממד האנושי – ערכי, המאפיינת אותו לפחות, אליבא דשייקספיר ככל יצור אנושי אחר.