Home

 

פרש וישב תשס"ו.

 

מסילותיה  הפתלתלות  של  הצדקות.

 

למה התכוונו חז"ל בקביעתם "שבע יפול צדיק, וקם" שהצדיק חייב ליפול ולקום שבע פעמים למען זכיתו בתואר צדיק, או שעל אף מעידותיו של הצדיק, ראוי הוא לתואר צדיק אם הצליח להתנער ואף לתקן את מעידותיו.

מן התאור המקראי נראים האבות, גדולי האומה וצדיקיה כמתאימים לאפשרות השניה. קרי, דוקא חולשותיו של הצדיק, והעובדה שהצליח להתנער מחולשותיו ואף לתקנם, בבחינת מעז יצא מתוק, הן המעידות במובהק על צדקת דרכו ומהם תתברר צדקתו, תום וישרות דרכיו ואופיו. גם חלק ראשון, אין לזלזל בו. על הצדיק לעבור את שבעת מדורי הגהינום למען יחשל את אופיו. לאמור, אין הצדיק נולד עם צדקותו. עליו לחשלה בדרך הקשה דוקא.

למתבונן המקשה, מה חידוש יש פה, יאמר שהחידוש מחבר למקשה אחת מה שבנוהג שבעולם נהוג לחלק חלוקה דואליסטית לשני יסודות מנוגדים: חומר ורוח. האמונה בבורא עולם, הערכי הרוח ומוסר שייכים לעולם הרוח. וכללי התנהגות הנשענים על חוקי טבע ואילוצים קיומיים שייכים לעולם החומר ולמציאות החומרית. על זו להתחשב אך ורק בחוקים השולטים בחומר. יתר על כן, ההתחשבות ברוח עלולה לשבש את ההתנהגות הנאותה בחברה (התחרותית) ובאילוצי החומר. מרחק רב משתולל ביניהם ומשבש את דעתו של אדם המורכב משניהם. באה התורה וקובעת "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם." באו סיפורי הרפתקאותיהם של גדולי התורה ומוכיחים קביעת מפתח זו. יוסף בן שבע עשרה, נער בשיאה של תקופת התבגרות מבלבלת ומסכסכת את דעתו, וראה זה פלא, אין היא מונעת ואין היא מעכבת את דרכו הסלולה בבטחה אל מטרת הצדקות. מה אם כן תפקידם של "ויוצא יוסף דיבתם רעה אל אביהם". מה עניינם של חלומות יוסף שריח התנשאות נודף מהם עד שהביאו את אביו לגעור בו. ומה תפקידה של כתונת הפסים.

לא נמנעה התורה הקדושה לתאר את גדולי האומה ללא כחל ושרק, לא מתוך חובה לתיאור הריאלי דוקא אלא בא ללמדנו את כח השפעתם על החולשות שבטבע האנושי. חולשת האופי והמידות, אף בהם טמון הכח, כנדבך המשמש לבנין ההרמוניה האנושית המושלמת. התורה באה ללמדנו שאף החולשות והמעידות אין בהם כדי לעצור את הצדיק מהשגת השלמות, ואם לא יהסס להתמודד עמהם יצא מעימות זה כשהוא מחוזק שבעתיים. אין התורה ממליצה לרוץ אחר נסיונות היצר והמידות, אך "אם פגע בך מנוול זה, משכהו אל בית המדרש" והפוך עז למתוק. מטעם זה מתארת התורה את יוסף כנער מתבגר שלא נמנע ממעשי נערות, עם גופו ועם אחיו. אף גערתו של אביו לא מנעו ממנו מעשי התגרות שהעמידוהו באור שלילי.

כתונת הפסים באה על מנת להעניק ליוסף הגדרה שיעודה היה לשמור על איכותו המיוחדת שהיתה המשך ישיר לאיכותו המיוחדת של יעקב אביו. גם יעקב לא נמנע מצעד לא מתחשב זה ביתר השבטים העלולים להסיק ממעשה אביהם מסקנה שעתידה להזיק לבנו אהובו, משום שידע שבנו יוסף, בעל איכות שכמותו, ביכולתו להתחזק ולהעפיל במעלה השלמות אף דרך מכשול זה, שחזקה על יוסף שיהפכנה למדרגה בדרך אל השלמות. דרך שעליה להתחסן דוקא בעברה דרך החיים הטבעיים על כל חולשותיהם.

כיוצא בזה מעשה ההתגרות השניה במחלוקת עם אשת פוטיפר שחז"ל רואים בו עונש על שהתגרה באחים ומסר דיבתם רעה אל אביהם.כך ילמד יוסף לקח מן הכלל מדה כנגד מדה. כך ידע יוסף רדיפה מה היא. וכך ידע יוסף מה משמעות יש באחיזה במאזני צדק ויושר תוך נכונות לשלם את המחיר. זו דרכו של צדיק. מלחמת הקיום, אף כמות שהיא, על חולשותיה, מתולדות האגו באו, וביד הצדיק הופכות חולשות אלו ליצירות איכות של האני. אין איכויות האני באות יש מאין. עליהן לעבור דרך האגו ולהתחסן. מן האגו מקבלות הן את החיוניות המתמודדת, הטבעית, ומקור הן לכח המתעורר, מושג שהרמב"ם בהקדמתו לפרקי אבות "שמונה פרקים" בונה עליו את האנרגיות הנדרשות לכח מניע לעובד ה'. במידה שכח זה חלש, כך עבודת ה', תפילה, לימוד ועשיית מצוות נחלשות. יש לעבור דרך נסיונות ואתגרים טבעיים כדי לחזק כח זה. וטיולי הגנות והפרדסים בכלל.

אין התורה מקדשת את הרוח תוך שהיא פוסלת או מתעלמת מן החומר. על הרוח לעבור דרך החומר. בזה שונה היהדות מכל יתר הדתות. אין הצדקות עוסקת בלעדית בממלכת הרוח. צדקות יהודית משמעה מיצוי עיקר מטפל, איכות מכמות שבממלכת הקיום, נחלתו של כל אדם.

ההבדל בין צדיק לרשע, שהצדיק בורר, ממיין ומאמץ לעצמו את התבן מן הבר והרשע להיפך. ההליכה בנתיבי הרקיע אינה מעידה על צדקות יתירה אלא הירידה אל העם דוקא. לא במקרה עסקו גדולי האומה בגידול כבשים. אלא שתביעה קשה מנשוא תובעת התורה מן הצדיק. "מעט ורעים היו ימי שני חיי," מתלונן כואב יעקב. ויוסף שנגזרו עליו קשיים יותר מיתר אחיו, מת לפני אחיו, ומשיח בן יוסף נהרג לפני בואו של משיח בן דוד. ללמדך שיש מחיר לצדקות מלבד הנסיונות הכרוכות בצוארו. גם יהודה ותמר באו ללמד כשהם קוטעים את סיפורו רב המתח של יוסף, שאין המנהיגים פטורים מדרך חתחתים, כשהם הופכים את נסיונותיהם לנצחון האופי והרוח. "צדקה ממני"אינו בוש יהודה להחשף מתוך נאמנות לאמת. גם יוסף מצטרף לבדיקת האחים לא כנקמה חלילה אלא כהצעת מבחן לצידקתם, היעמדו בה אם לאו, ובזאת ייבחנו. אם יצליחו להעניק ממד של גובה, של יראת שמים לתהפוכות הגורל כביכול.