|
|
פרשת וישב תשס"ד. יוסף – הגבורה שבצדקות.
יוסף המסלסל בשערו. יוסף מספר לאחיו חלומות מרגיזים. יוסף המביא את דיבתם רעה אל אביהם. במה ניכרת צדקותו? יש לזכור שאין האחים קוטלי קנים. שבטי י-ה. שורשם ברקיע. פארותם פרוסה וחובקת זרועות עולם. והנה בא הנער המתבגר ומנסה לאלפם וללמדם לקח, משל היה הוא המחנך והם תלמידיו. יוסף מנסה ללמד לקח את יהודה שהיה מלך. מופת לאחיו. מופת לעולם. הם מגיבים לא רק בביטול. הם מסרבים ליחס להתנהגותו גחמות של ילד מפונק. אין הם מתקנאים בחיבתו של אביהם בלבד, אלא רואים בחומרה המצדיקה עונש מות! ,,וישבו לאכול לחם" ישבו במושב בית-דין ודנוהו, וגזרו עליו דין מות וגזרו אף על הקב"ה שלא יגלה לאביהם את המות המוסווה. יצחק שידע על ההסוואה חשש לגלות ליעקב הנאנק מצער השכול, משום שחשש מן הגזירה שגזרו האחים הדיינים על איסור הגילוי. ,,אם על בורא עולם אסרו לגלות, אלך אני ואגלה? חשש יצחק. על יוסף, ממשיכו ומשלים דרכו של אביו הגדול הוטל לשלב את מרכיב היסוד האנושי בנוסחה החדשה של המשימה הא-לוהית שהוריד אביו לעולם. משימה שהונחה בשורשה של ,,ממלכת כהנים ועם קדוש" שצמחה והלכה ממשפחתו. כלפי חוץ נראה חידושו של יעקב בשילוב של המוח והיד. ערכים, אידיאל המוסר הקדוש המחבר ערכי על בעולם המעשה. השקפה העוברת לעשייתה. את ממד הלב, ההיבט האנושי-ריגשי דחו האחים בראותם בממד זה מים שאין להם סוף, המאיימים לדלל, לעמעם ואף להטביע את ההגדרות המוצקות של הדרך המאחדת שמים וארץ, כשמטרתה לממש את הנוכחות הא-לוהית בעולם. קשה היה לאחים לחרוג מן המבנה של האובייקט הקבוע והמוצק. והנה בא יוסף ומאשימם בסילוף. דרכם לא תובילם אל המטרה הנכספת. הם נפגעו כשקרא עליהם את הפסוק ,,איוולת אדם תסלף דרכו" איוולת אדם במשמעות ההתעלמות מן האדם, מן הממד האנושי תהפוך את הקערה על פיה, ולא ישיגו אף את הדרישות המינימליות של שבע מצוות בני נח. כך הופכים הכוונות למעשים שאינם רצויים. כך תהפוך ההקפדה הקטנונית בדיני כשרות לאכזריות הגובלת באיסור ,,אבר מן החי". כך תממש ההקפדה היתירה באיסורי עריות לאיסורי עריות. כך תהפוך הגישה הקשוחה אל ההלכה לאכזריות העולה מחוסר ההתחשבות במגבלות האדם. האחים, כאמור רואים בשילוב הממד האנושי-ריגשי סכנת סילוף העקרון הטהור שתפקידו לרומם את האדם ולנתקו מן העיוות הקיומי. יש להתרומם מעל החיים על מנת לקדשם, טוענים האחים, ולו במחיר התעלמות מן הרחמים ומן הוויתור למגבלות. וויתור שאין לו גבולות, לא של ערכי על ואף לא גדרי מוסר.בכתונת הפסים ראו סמל מובהק לגישה פלורליסטית מרובת דרכים מקבילים שיש בהם סכנת טשטוש המטרה. מסיבה זו נוטה האדם להגביל עצמו ולצמצם דרכו, תוך שהוא מתעלם ומתכחש מאלטרנטיבות העשויות להצילו בעת צרה. מנגנון ההגנה שבאדם נוהגו בו בדרך הצמצום וההסתייגות ממרחב הבריאה הא-לוהית, וגורם לפיצול הבריאה לשחור ולבן. בראותו את השחור כממלכת החושך והרע, ואת הלבן כממלכת האור והטוב. רק המבין דבר מתוך דבר מגלה את בינת הלב, את סוד הנוכחות הא-לוהית הנחבאת לעיתים אף בכלים הנראים כמכילים את הרוע המצפה לגאולה מן הקליפות שבחומר. קידוש החומר דרך החומר שבאדם, הוא האידיאל שלמדתי מאבא, טוען יוסף.
הגזירה אמת, החריצות שקר. (רמב"ן). האמת ניתנה להיאמר, שהוויכוח בין יוסף לאחיו לא יכול היה להצטמצם לרובד האידיאולוגי בלבד של ממלכת התבונה. דרכו של יוסף חרגה מיכולתו של האדם. תביעתה של ההשגחה נראתה כתביעה של תחום המוחלט המבקש לבטל את תחום היחסיות האנושית. עולה ממנה ריח של דיאלקטיקה שמקורה בסתירה קיומית. של ,,אדם כי ימות באהל" של ביטולה הוא קיומה, וקיומה הוא ביטולה. מחיר היצירה הוא במחיר ההתעלמות מן ההשתדלות של ההישרדות. של השגת הנצחיות במחירו של הקיום. החריצות הנדרשת על מנת לקיים את ההישרדות יש בה משום ביטול זמן. ביטול תורה. אין לה סיכוי לבטל את הגזירה הא-לוהית. נשאלת השאלה: למי משני המחנות נוטה קביעה זו חסד. ליוסף או לאחים? התשובה הנראית לעין היא ששני הצדדים רחוקים ממנה, לכאורה, באותה מידה. יוסף עושה מצוות אביו והולך לראות בשלום אחיו, תוך סכנת הסתבכות שמחמת הגזירה. מצוות כבוד אב כוחה חזק מאיום הגזירה. מן הגזירה עולה ריח של פאטאליזם המבטל את כוחה של הבחירה החופשית. כיצד תיראה הבחירה החפשית של עובד ה' כשהוא אנוס על פי הדיבור. שמא תאמר, בדרך ההלכה, שהיא בידו של האדם הבוחר בה כמורת דרכו בשם הכלל ,,לא בשמים היא". ואכן בדרך זו שמרו האחים בידם את הבחירה. והסתפקו בכך. יוסף תימרן את עצמו לדרך ללא מוצא. שהרי טען שיש לערב בהלכה את בינת הלב. את החלק האנושי-ריגשי. להתחשבות זו שאינה מוגדרת על ידי כללים אובייקטיבים אין אחיזה בבחירה החפשית לכאורה. נראה שתביעתו של יוסף הצטמצמה למעורבות ריגשית ולרגישות אנושית בתוך מסגרת ההלכה-הגזירה. יוסף רואה עשייה ריקה מהוויה, מעשה קוף בעלמא במקרה הטוב, את קיום ההלכה-גזירה, וכביטוי לאכזריות במקרה הרע. שילוב הלעשות עם הלהיות מתבטא, אליבא דיוסף על ידי קיום המצוה במסירות נפש תוך נכונות לסבול יסורים של אהבה, תוך נכונות למסור את הנפש על קידוש השם, על רחמים בדין, במקרה שנצטווה להעניש את הסורר, להענישו ביד רכה, ככפוי שד ולא ליסרו בשמחה מרושעת. ואכן. על כך נענש הרשע העוסק בשפיכות דמים. שהרי יכול רשע זה לטעון שמצוה בידו, וכשנשלח להעניש מקיים הוא גזירת שמים. על כך מקבל הרשע תשובה משמים:לא על המעשה עצמו אתה נענש בבוא יומך, אלא על השמחה והששון שבו גרמת סבל לבני אדם. על שלא חשבת ולא חשת את סבלם בבחינת ,,עמו אנוכי בצרה" אתה נקרא רשע. תביעה זו תבע יוסף מאחיו. גם אל מול נסיון הפיתוי נבחנת צדקותו של האדם. יוסף הצדיק. במה באה צדקותו לידי ביטוי? דמות דיוקנו של אביו נראתה לו בחלון כשנמשך לכוון הפיתוי. הפיתוי אף הוא ביטוי לגורם האנושי. כל המרחם על האכזרי, אף הוא ביטוי לגורם אנושי. במקרה זה גורם אנושי שנשמט מן החבילה. כגלגל הנשמט מרכב בנסיעה. גורם אנושי שלא בצמוד לשיקול הדעת, לעקרון היושר והצדק, סכנה בו. שיקול אנושי בא עם נדוניה-השיקול המוסרי. ללא המעורבות האנושית אין מוסר. יש אולי צדק, הגיון, שיקול של תועלת, אך אין מוסר. טענתו של יוסף שהבחירה החופשית נבחנת ביכולת לשפוט שלא מתוך התעלמות מן ההיבט האנושי-מוסרי. ודי בכך לשימור הבחירה האנושית אל מול הצו הא-לוהי. לאמור: קיום הגזירה, קבלת הגזירה מקבלת את עוצמתה על ידי הצמדתה דווקא למעורבות האישית של השיקול האנושי-מוסרי. החדרת הגזירה אל ההוויה האנושית, אל פנימיות האדם אינה ממעיטה מקבלתה אלא מעניקה לה את ערכה. כך מתקבלת האחדות המשלימה בין הניגודים: השגחה ובחירה. על עקרון הצירוף המשלים בין הניגודים בנוי הסיפור המקראי. ברגע הדרמתי של מכירת יוסף, מציץ לפתע סיפורו האנושי של יהודה ומשתרע על פני פרק שלם. סיפור בפני עצמו אמנם, אך קשה לקורא השטחי להבין כיצד שייך סיפור זה למכירת יוסף. בסיפורו של יהודה באות לידי ביטוי חריף תכונותיו התרומיות של יהודה. מדת הצדק שאינה נרתעת ממבוכה אנוכית של מלך. ,,צדקה ממני" קריאה המהדהדת ומכשירה לבוא בקהל את המצב המביך בעל ההיבט הפוגם במוסר לכאורה. מוסר עדיף מכבוד. סיפור שאינו מסתיר את המכוער, ולא בא לטייח חולשת אנוש כל שהיא. אין כאן תריז שבא לעצור את מהלך קיום הגזירה העליונה של ירידת ישראל ובניו לגלות מצרים. יש כאן הכנה שבאה לחסן את הזקוק לחיסון מפני פגעיה של מצוקת הגלות. חיזוק המידות התרומיות. גבורת הנפש, ועיקר העיקרים: ההיבט המוסרי שלא נדחה אל השוליים, ולו במחיר סכנת הקיום עצמו. סיפור הקובע סדר עדיפות של ערכי אנוש בהתמודדות אל מול ערכי שמים. תקיעת תריז של הגורם האנושי אל לב ליבה של המערכת הדו-צדדית של מן הראש אל היד, תובע יוסף. התעלמות מן הלב, כפי שהבין יוסף את תפיסתם של האחים בתורת האב. היא פשע וסילוף דרכו של האב, זועק יוסף. לדידו הממד הממצע בין ההיבט הערכי למעשה הוא הממד האנושי-ריגשי. שילובו בציר ראש-יד, מוליד את האהבה. יוסף נאהב, לאושרו ולהוותו. אהבה בתופסת את מקומה הפעיל ביחסים שבין בני אדם. אהבת יוסף לבנימין, לאחיו! אהבה הנבחנת במבחן הדעת. מבחן הגזירה. האהבה המעורטלת מערכים הופכת למלכודת מות. אהבה שאינה כרוכה במחוייבות, באחריות לתוצאות, יורדת מכס המלכות האנושית וחוזרת אל הביבים של חולשת התאוה. כך הוא סיפורה של אשת פוטיפר. על ציר הערכים העוברים לעשייתם שלא דרך הלב נערמים גרוטאות של צדקות מעוותת דוגמת האם המוסרת נפשה לטפל במוכי גורל הזקוקים לאישפוז, שעה שהיא מתעלמת מן הנפשות התלויות בה, בילדיה ובבעלה. שעה שהיא מרחמת על האכזר ומתאכזרת כלפי הזקוק לרחמים. לגרוטאות אלה שייכים המחמירים בחומרות שוליות ומקילים בעיקר. רודפים את שאינם מצטרפים לדרכם בגלל גחמות טכניות. מגבירים מחלוקת שלא לשם שמים במסווה של לשם שמים ומחליפים מצוה בעבירה. לקח זה מבקש יוסף להנחיל לאחיו. |