פרשת וישלח תשס"ו.

ה'  קראו  ליעקב  א-ל.

..."ויקרא לו א-ל א-לוהי ישראל" פרק ל"ג, פסוק כ'. "ורבותינו דרשוהו שהקב"ה קראו ליעקב א-ל. (מגילה י"ח.)" רש"י. אלמלא חז"ל קבעו קביעה נועזת זו לא היה עולה על דעת איש לומר זאת. מפרשת וישלח משתקף עימות. מן הסכסוך שהביאה רבקה אמנו לעולם נולד גם הפתרון. פרשת וישלח עוסקת ביסוד הפתרון לסכסוך גם במקרה שסכסוך זה קובע מקום לעצמו. אמר רבי שמעון בר יוחאי: "הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב." כלומר, חוק טבע התחדש בבריאה. יסוד שאינו תוצאה מסיבות כל שהן. הלכה בידוע. כך, מצב הנושא את עצמו. סכסוכים שהיו צצים עד לסכסוך העומד בפני עצמו היו התנגשויות ועימותים שנגרמו מעימות, חוסר הבנה או ניגוד אינטרסים שהזמן גרמן. סכסוכים אלו הסתיימו ונעלמו כלעומת שבאו באחד משני אופנים. או שהגיעו שני הצדדים לידי הבנה, או שהחליטו כל אחד מהצדדים לבחור בדרך אחרת לעצמם, ולא להמשיך בשותפות. וכך חלף הסכסוך כלעומת שבא.

סכסוך העומד ברשות עצמו נותר טעון פתרון אחר. במקרה זה אין הזמן גורם ליישוב הסכסוך או להיעלמותו, כאן אין העימות תלוי בשני הצדדים. אין לו סיבה מן החוץ.

פרשתנו עוסקת בסכסוך מעין זה. תאמר, לעימות ללא סיבה אין פתרון אלא בפניה לסיבת כל הסיבות שיבוא הוא בכבודו ובעצמו ויטפל בו. ולא היא. פרשתנו מצביעה על היבט מסוכן שבאופי העימות.

יש והעימות נוצר בין האדם לבין בוראו, ולאו דוקא מחמת אי הבנה, אלא כתוצאה מאופיו מאופי אנושי שהגיע לידי שלמות. ולו המושלם כיעקב אבינו, שדמותו חקוקה בכסא הכבוד! מה יעשה ילוד אשה הנושא איכויות מושלמות אף מן המלאכים שוכני עליון.

בפרשתנו עימות בין יעקב למלאכו של עשו. מתאור המאבק יוצא יעקב מנצח. המלאך מתחנן  להניח לו לחזור לתפקידו בשמים. יעקב מסרב ומתנה תנאי: "לא אשלחך, כי אם ברכתני." מצד אחד נראית חרותו של המלאך נתונה בידיו של יעקב וברצונו. ומצד שני יעקב מעונין בברכתו של המלאך. עימות בין שוים לכאורה. בין בן תמותה לשוכן עליונים, מעושי דברו של השליט. נקיעת כף הירך של יעקב מוכיחה שעימות זה אינו לטובתו של בן תמותה – למרות נצחונו ייצא הוא פגוע. נותרה השאלה כיצד ייתכן עימות בין שניים שאינם שווים, לא בנקודת הפתיחה ולא במהות.

עימות כתוצאה משלימות מוחלטת, אין השלימות אידיאל בכל מקרה. הוא מתסיס וגורם לנסיון להשיג הישגים החורגים מתחום המוגדר לאדם. יעקב שהגיע למעלת עליונים שוכני שמים, בהכרח שתווצר התנגשות. הווה אומר, שאדם שהגיע לשיא השלימות נושא על כתפיו את המשימה שאין קדושה ממנה, לשלוף את מפתח הפתרון לעימות כשלעצמו. יעקב נושא בחובו את המפתח לעקרון הסכסוך. בהגיון ישר. אם יכול היה יעקב להתעמת עם מלאך משמים כתוצאה מדרגת שלימות שאין גבוהה ממנה, מן הצדק לצפות ממנו גם את המפתח לפתרון כל עימות היונק מעקרון הסכסוך כשלעצמו. סכסוך עצמאי שאינו נשען על סיבות כל שהן. מתוך ציפיה שהיא ניחוש מיסטי. מן הסתם קיימת איך שהוא התעכבות מצד היושב במרומים לסכסוך מעין זה.

והנה אין הדבר כך. יעקב פותר את הסכסוך בדרך של בשר ודם מן השורה. פתרון הנתון בידי כל בן תמותה על פי העקרון המנוגד לכל עקרון מיסטי על אנושי.

על פי כלל התורה ש"לא בשמים היא". יעקב מהווה אות, גם על פי הכלל של "מעשי אבות סימן לבנים". ראה רמב"ן על פסוק כ"ו, ט"ו פרק ל"ג: "רבי ינאי, כשהיה בא ברומא, בחצר מלכי אדום על עסקי הציבור היה מסתכל בפרשה זו ללכת אחרי עצת הזקן החכם, כי ממנו יראו הדורות וכן יעשו, ולא היה מקבל חברת אנשי רומי ללוותו, שאין מקרבין אלא להנאת עצמם ומפקירין ממונו של אדם". וכאן שואל הבן, אם היה רבי ינאי לומד מיעקב אבינו לא להתקרב למלכות, מה הסיבה שהכריחה אותו, את יעקב להיפגש עם עשו הרשע. שרבותינו מותחים על כך ביקורת חריפה, ולא נמנעו מלכנות פניה זו של יעקב "אוחז באזני כלב". או שמא מתכוון רבי ינאי למכלול הצעדים שנקט יעקב: דורון תפילה ומלחמה. נראה שמעשי אבות סימן לבנים מורה שהמהלכים שארעו לאבות אכן יחזרו על עצמם גם אצל הבנים. בנוסף על חכמת האבות שיש לבנים ללמוד מהם, גם בהתמודדות עם עימותים אחרים.

בהערת אגב, קשה שלא להשוות עימות יעקב עם המלאך עם הוויכוח שנערך בין אברהם שנקרא ידיד ה' עם הקב"ה בכבודו ובעצמו, בו לא נרתע אברהם מהבעת דעתו "השופט כל הארץ לא יעשה משפט? חלילה לך לעשות כדבר הזה מטיח אברהם כלפי בוראו. אם בהטחה מחמת כאב ורחמנות כלפי בני תמותה, מהין אברהם לפרוץ בזעקת כאב לכבודו של הבורא על מנת שכבוד הבורא ושיטת הצדק של הבורא לא יפגעו, מצביעה פרשתנו על בעיה העלולה להווצר דוקא אצל האדם שהגיע למדרגה עליונה המבקש לתרום ולהשפיע אף במחיר סיכון מקור חיותו. עימות מתוך הקרבה עצמית למען מטרה אלטרואיסטית. במקרה עימות של יעקב עם המלאך נראית הקרבת יעקב למען הדורות הבאים. הקרבה שכל כולה נסיון של נצחון הטוב על הרע, שהאדם השלם מופקד עליו.

נשוב לעניני הלקח שלמדו חז"ל מעימותו של אותו זקן וחכם. יעקב אבינו זכור לטוב.

דורון הנו ההכרה בחשיבותה של ההתייחסות האנושית. הפניה אל הנקודה הרכה של האדם. הרגש. אל יסוד הכרת הטוב, במקרה הטוב, ואל הרחמנות, במקרה הפחות טוב. מתוך ניצול הנדיבות של הצד השני בעימות. "כי נכמרו רחמיו על אחיו". יעקב מלמדנו שאין לזלזל בהיבט זה של היריב, ויהיה מר ככל שיהיה. חובה עלינו למצות אף את מעט הרחמנות שעדיין נותרה בו.

מלחמה רק באין ברירה כמובן, יש להשתמש בהשתדלות של פנים אל פנים. התנגשות חזיתית. סופה של התנגשות חזיתית שהיא ממצה את הכח הטמון בך מול כוחו של היריב, ולו במסגרת ההשתדלות לעצמאות. גם הדורון וגם התפילה, אין בהם מיצוי ההשתדלות העצמית. יש בהם משום תלות בזולת. יש בהם מעין השתמטות, התחמקות. עקיפה. חוסר עימות.

התפילה היא היא ההכרה בקיומו ובהשפעתו עמוסת המשמעות של הגורם העיקרי, כעקרון מקור העימות – הכח העליון. בתפילה ממצה האדם את עיקר השתדלותו, דרך שכלו ולבו וכל מאודו להתחבר אל מקורו העליון, לחזק את הקשר עם שורש סיבת קיומו, בבחינת מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך וכך להחליש את הרע על ידי חיזוקו של הטוב. בתפילה טמון המפתח לפתרון מלכתחילה של הקונפליקט, ככל שמתגבר הטוב מתחזקת הכרת האמת שהיא מדתו של יעקב אבינו, ובהתחזק שלטון האמת בעולם יודה אף היריב המר ביותר בעדיפותה של הטענה הצודקת. מן הדברים משתמע שהטוב הוא אך תולדה של האמת, אף אם לעיתים נראה תהליך הפוך, שהטוב והרחמים הוא רגש שבכוחו להתגבר על רפיפותה של ההכרה השכלית באמת, שההרגל משייכו לשכל דוקא ולא לרגשות. מאותו זקן וחכם ניתן ללמוד שלעיתים השכל עדיף ביציבותו ובמדת האובייקטיביות המשכנעים שבו, אלא שלעיתים הרגש הוא הגובר, בעיקר בעת סערת רגשות. מפרשתנו ניתן ללמוד שיש להשתמש בשניהם.

ואחרון אחרון חביב, הוא השימוש בשלש הדרכים כאחת בשיטת האלטרנטיבה, השיטה החילופית. החידוש שבשימוש באלטרנטיבה הוא ששיטה זו מפחיתה מחשיבותו של העקרון כמנחה בלעדי. כיצד יעלה על הדעת שאיש האמונה הספוג בבטחון בבורא, שכוחו בתפילה, יהין להשתמש בכוחו, כאמצעי לחימה, או בחנופה שבאמצעי הדורון. קשה לדמיין לא פחות כיצד איש הרציו שכוחו באמצעים דיפלומטים, או איש האגו המוליכו למלחמת התגוששות כוחנית יפנה בתפילה ויבטח לפתע באמונתו בכוחו של בוראו. הלקח החשוב הנלמד מצירוף שלושת האמצעים הוא דוקא בחוסר הסתירה בין שלושת העקרונות המורים על פתיחות כלפי האדם, כלפי העולם וכלפי הבורא. ללמדך שאין היבט אחד סותר את משנהו אלא משלימו לתמונה אחידה והכל יוצא נשכר ומוביל למקורו העליון. אף על פי ששלושת ההיבטים נתפסים כבעלי אופי ומהות סותרים.

ולבסוף, הערה הארה אחרונה על הביטויים: יש לי רב,שאמר עשו ליעקב, ויש לי כל, שאמר יעקב לעשו. ריבוי שופע מביא לידי מיעוט הדמות, והתמקדות מידתית מביאה את הדמות למוגדרות המעמיקה את ההכרה באני. קיימות בעולם חברות שפע שעושרם האגדי אינו מביא על תושביהם כל השראה יצירתית והכרה בערכם. ובאותה עת קיימות חברות עניות שתרמו לעולם יוצרים והשראה. הסיבה לניגוד מתמיה זה, שבחברת שפע טובע האדם בעודף המונע ממנו התמקדות אישית עם צרכיו. עושר מופרז זה מונע מן האדם התייחסות עם אישיותו וצרכיה. בעוד שמחסור מפנה את האדם אל פנימיותו וצרכיה. כך יוצא האדם נשכר ממחסור ונפסד דוקא מן השפע המטשטש. אדם החי בחברת שפע, בו מוקף הוא כל השנה בכל סוגי הפירות, שכח זמן רב מה משמעותו של החידוש העונתי בתנובת הפירות. גם לבוש חדש קטן הוא בעיניו. יש לו רב. לאדם הצנוע יש כל. בדיוק לפי מידתו ויכולת תפיסתו והיקפו האישי.

כמות מול איכות.

שוני שבין יש לי רב ויש לי כל מצביע בעיקר על השוני בין טוב לרע. בין כמות לאיכות. אדם נשטף על ידי עוצמת הכמות נכנע לכח הזרוע ולנציגו המובהק – הממון. המידרדר על ידי הכלל "הון ושלטון". אלי ההון שולטים באדם ודוחקים את השפעתה של האמונה בבורא עולם. אוליגרכים שולטים בנו במקום מלאכי עליון. העשיר המצליח הוא גם טוב וגם חכם. בעוד שההיפך הוא הנכון. ואכן, כך שכנעה האמונה הפרוטסטנטית את המערב. ויהיו דרכי צבירת הממון ומקורותיו אשר יהיו. "יש לי רב" בז "ליש לי כל". אין אפשרות כל שהיא שאיש הכמות יושפע מאיש האיכות, מהבנותיו, מטוב לבו. איש הכמות רואה באיכות אמצעי, טכסיס מלאכותי, מכשיר להמשך הצבירה הכמותית. מכאן שאין איש הממון יכול להעריך את איכותו של איש התורה במלוא איכותו. מכאן האמרה שאין דעת בעלי בתים דעת תורה. הפער הקיים ביניהם הוא הפער שבין הערצת הכמות להערצת האיכות. להוותנו עובר העולם במהירות מאיכות לכמות.משאלי דעת קבל וסטאטיסטיקה תפסו את מקומם של תגליות שמקורן בשכל הישר, וההתרשמות החיצונית וטכסיסים תפסו את מקומה של הירידה לעומקו של היסוד כגורם, ושל המטרה הערכית. איש הרוח האיכותית נותר בודד בפיסגה. מה מספרם של חייליו, ביקש לדעת, נפוליון איש הכמות, כשנודע לו שאין דעתו של איש הרוח נוחה ממנו ומתעלוליו שגרמו לשפך דם כה מרובה. חברה דוגלת בכמות דורסת את האיכויות המעטות שעדיין נותרו בה. איש האיכות הצנוע באופיו מתפתה להעדיף את הכמות כערך העולה על ערך האיכות. תלמיד חכם, ראש ישיבה זקוק לאיש הממון לתחזוק הישיבה עלול להסתכן בהערצת "נדבנותו" של איש הממון הכמותי. ילדיו שסבלו מעוני יתפתו לעזוב את הישיבה ויאמצו לעצמם עיסוק כמותי צובר הון על חשבון העיסוק באיכות.