|
|
פרשת ויגש תשס"ד.
מפגש המלכים.
המלך אינו בשר ודם. מלך הוא מלך מלכי המלכים, ואין עוד בלבדו. מלך בשר ודם נושא בתואר בזכות הערכים שעליו לגלם. אצולה. ערכים העומדים בזכות עצמם, ולהם כושר עמידה השומרת על איכותם בכל תנאי. אצולה עומדת ביחס הפוך ללחצים של מלחמת קיום. קביעה זו עומדת בסתירה למקובל. בהיסטוריה של האומות מסמל המלך את הכוחניות. את גבורת הקרב. גבורה בפסגת האכזריות, הנקמה, השפלת האויב. אין למלך עצמו מעמד גבוה. גובהו מסתכם בגובהה של ערימת החללים שהוא עומד בראש ומריע בשמחה לאיד. אין התורה מעניקה את התואר המרומם לפושע מלחמה. שאול, המלך הראשון היה ,,משכמו ומעלה גבוה מעל כל העם" במידותיו התרומיות. במידת האצילות. כאדם פרטי היה ,,נחבא אל הכלים". ממנו למדנו ביטוי זה של ענוה, מלכת המידות הטובות. לתואר מלך בישראל איכויות שחכמת ההישרדות הכוחנית אינה אחת מהן. ובכל זאת, אין המלך נושא בכתר אחד. ישראל קבלו שני כתרים לכל אחד במעמד הר סיני. שני כתרים לאחד ולא כתר לשניים. אין שני מלכים נושאים כתר אחד. המלך מצטיין בשלימות שאינה חצויה. הוא נושא בכתר השלימות, המקורית והאמיתית. אין מידת השלימות יכולה לעמוד בכפיפה אחת עם הזיוף, החיקוי או פחות ממידת האמת. למרות כל זאת, קיים מגוון של איכויות מכל קצות הקשת. אין בו דוגמאתיות נוקשה. תכונות המלך אינן תלושות ואינן זרות לאיכויות האנושיות. ככל שאצילות מתנשאת באיכותה, כך איכותו האנושית מובהקת. על דוד המלך שנקרא עדין העצני, למדונו רבותינו, שהיה בעל תכונות הפכיות המשלימות זו את זו לאחדות אחת. מעדן עצמו (גמיש) כתולעת ביושבו על מדין, מכניס עצמו למצבו של כל אחד מן המתדיינים, תודות לרגישותו האנושית הגבוהה, ומקשה עצמו כעץ (העצני) וכארז ביוצאו להילחם באויבי ישראל. כך המלכים המקוריים בשורשם: יהודה ויוסף. ויגש אליו יהודה, ממבט שעל פני השטח נראה שלא היה מפגש זה מתנהל על מי מנוחות. ,,כי כמוך כפרעה" כשם שאני מוכן להילחם ולכפות דעתי על פרעה, כן אני מוכן להילחם בך. ובכל זאת, דברי יהודה ליוסף, אין בהם שמץ של התגרות אלא להיפך. המלווה ברתת את סיפורם הגורלי של יוסף ואחיו תמה על הגישה חסרת הטיעונים הרישמיים של יהודה. היעדר רציפות הגיונית. היעדר טענות משפטיות שיש להן סיכוי ,,לעמוד בבג"ץ" כיצד לדוגמא יכול מושל זר להתערב במצבם הפרטי. שהרי לא על מנת כן טרחו לבוא מארץ רחוק. שהרי לשבור אוכל בלבד באו. והנה נוקט יהודה בגישה של לב פתוח ושבור ופורס לפני מושל זר טרגדיה משפחתית על אב שכול, העלול למות משברון לב. על בן קטן ושברירי (בן 36, אב לעשרה ילדים!) העלול אף הוא למות. אין הטקסט המקראי מבהיר סכנתו של מי גדולה יותר. ויש המפרשים שהכוונה לאב ויש המפרשים שכוונתו לבנימין. ועיקר העיקרים: יהודה, המלך מבטן ולידה, אינו מראה את תוקפו וגבורתו אלא משליך עצמו למרגלותיו של יוסף, מציע עצמו ,,לעבד לאדוני", רחמים הוא מבקש, הבנה למצב הטרגי של המשפחה,ללא איום וללא נסיון קל שבקלים לשימוש בכוחו. דווקא בשלב אחרון זה של הסיפור אין יוסף יכול להתאפק והוא חושף את זהותו האמיתית. חשיפה זו מגלה מפגש בין שני מלכים של אמת. למרות התכונות המנוגדות של כל אחד מהם. שניהם נפגשים במפגש של איכות אנושית. אף סימן לאידיאולוגיה. ובכל זאת, המבחן האידיאולוגיה מבצבץ ועולה ומשתלט על המפגש, מפגש שכולו ביטוי למידות תרומיות הדוחה עימות של הישרדות, של נקמה, מפגש ללא מנצחים! יוסף מתגלה כמלך וכצדיק שמידותיו התרומיות מדהימות. מלך תקיף וענו! שנקמתו נדחית על ידי מדת האהבה והחסד. המלך לעומת עבד כי ימלוך. אין העבד כי ימלוך מקביל לשליט הכוחני. שניהם כוחניים וחיים על חרבם. העבד גרוע מן השליט הכוחני בהיות העבדות יסוד המאפיין את אישיותו, ממשיך הוא להיכנע ולהתרפס כלפי הגבוהים והחזקים ממנו, ולדכא באכזריות שפלה את הכפופים לו. למותר לציין שהאצילות אינה מתחלקת לחצאין. אין היא מתחנפת לחזקים ממנה, אף במצבי שבי ומשבר. ואין היא מתעמרת לכפופים לה. יוסף היה הביטוי המובהק של אצילות בשני המצבים, ועבר בהצלחה מרשימה את הנסיונות הקשים שבשניהם. אין ההתעמרות באחיו פוגמת ולו במעט באצילותו. היחס הנראה כמשפיל נועד לבדוק אם ידעו האחים להסיק את הלקחים האנושיים שהיה עליהם ללמוד מיחסם כלפיו במכירתו. בדיקה זו נכפתה על יוסף שהיה אנוס על פי הדיבור מכח הגזירה העליונה כדברי הרמב"ן שהגזירה אמת והחריצות שקר. ההתייחסות אל הגזירה על ידי הבחירה החופשית אינה ענין קל. גזירה ובחירה ניצבים משני עברי המיתרס כניגודים שאינם עולים בקנה אחד. בדברינו בפרשת וישב התיחסנו לדיאלקטיקה יסודית זו המלווה את עבודת ה' של הצדיק ואינה מרפה ממנו. כל הנסיונות של המאמין סובבים סביבה. אפשר לראות בה את מקור הנסיונות. ההכרעה המשלימה בין ניגודים אלה נוצרת במישור האנושי, גורם שהיווה את סלע המחלוקת בגישתם של האחים והתיצבותם כנגד אחיהם. וויכוח אידיאולוגי בעל השלכות ישירות ומכריעות בעבודת ה' של המאמין. וויכוח זה היה חף מכל טינה ונקמנות אישית. כך יש לראות את דברי יוסף בהתגלותו לאחיו. מצד אחד אין יוסף מתיר ספק בהכרתו בהם כגורמים הישירים למכירתו, כדבריו המפורשים ,,אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה" ומצד שני ,,אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי כי... למחיה שלחני א-לוהים לפניכם". לאמור, בחירתכם החופשית לא היתה חופשית, לאמיתו של דבר, משום שהיתה כפופה לגזירה שנתגלתה לי דרך החלומות. כדבריו ,,ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי הא-לוהים..." מטרת הדברים היתה מטרה חינוכית. על יוסף, המחנך, המעורב ישירות, נפשית וממשית בגורלם של חניכיו, לשנות את עמדתם התאורתית והמוסרית. למטרה זו היה על יוסף להודיעם את דרכו הלוקה בחוסר הגיון. לא על מנת לגרום להם למבוכה אלא לתת להם הזדמנות להכיר ולקבל את האבסורד. אף על פי שאני יודע שאתם מכרתם אותי, אני יודע שהגזירה העליונה, היא היתה סיבת המכירה ולא רצונכם לגרום לי רעה. מן הראוי לציין שהבינו האחים מדברי יוסף שהיה בגזירה נחמה פורתא בלבד. שהרי כוונתם היתה להיפטר ממנו, פשוטו כמשמעו ועליהם לפייסו בכל מחיר ולא לסמוך על גורם הגזירה, שהרי ממבט אנושי נותרה בעיה מוסרית הזקוקה לטיפול ולהתייחסות רצינית.מכאן הוראתו-בקשתו של יוסף: אל תרגזו בדרך" כדברי חז"ל אל תתעסקו בדבר הלכה. וראה המפרשים המתקשים לקבל הוראה זו כפשוטה, כדברי הכלי יקר ,,והאמר רבי אלעאי: שני תלמידי חכמים שמהלכין בדרך ואין ביניהם דברי תורה, ראויין להישרף!" לכך מן הראוי להוסיף את מה שהוסיף רש"י מדעתו:,,ולפי פשוטו של מקרא יש לומר, לפי שהיו נכלמים, היה דואג שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו להתוכח זה עם זה..." נראה להבין את דברי רש"י ברוח דברינו; על אף שלמדו את הלקח והשתכנעו, ודווקא משום כך עמדה לנגד עיניהם והציקה להם הצלקת המוסרית שהמשיכה לדמם והיתה צריכה בהמשך הטיפול, כיצד יש להלביש שתי גישות מנוגדות על מציאות אחת ולגבשה גיבוש הילכתי, לאמור, כיצד היה עליהם להתנהל תוך קבלת הגזירה ולהישאר ברמה מוסרית אנושית. זו היתה ההלכה שדנו בה ושהציקה להם במלוא חריפותה. יוסף מציע-מבקש מהם לדון בה בכובד ראש כראוי ולא דרך אגב הליכתכם בדרך. משיח בן יוסף מול משיח בן דוד. יוסף המחנך מול יהודה המסמל את הערכים הנצחיים בקדושתם ובטהרתם העקרונית. שני סוגים של צדיקים מוצאים את ביטויים במפגש המלכים: הצדיק המסמל והמממש את האידיאל השלם במלוא טהרתו מקפיד לצעוד בדרך המלך, נמנע מלהסתכן בהליכה על חבל דק המבדיל בין ההליכה הבטוחה לבין התהום הפעורה משני צידי המשעול הצר. אפשרות של מותרות, ללא ספק. אין היא מתאימה לדרכו של הצדיק היורד אל העם ונושא בסבלותם. היא מתאימה לצדיק המסתופף באהלה של תורה. רבי שמחה בונם מפשיסחה לא התקבל אצל מנהיגי החסידות משום שעסק ברוקחות וירד למועדוני הבילוי על מנת להציל משם את הנשמות הטהורות שנקלעו למקום הטומאה. כיצד מעז הצדיק להסתכן ולבטוח בעצמו שלא יפול במלכודת הטומאה והחטא, טענו נגדו הצדיקים הפרושים. ואכן, קיימת סכנת נפילה, ואין הצדיק היורד אל עומק הקליפות מתעלם מסכנה זו. הוא מוסר את נפשו להצלת הניצוצות תוך שהוא מוכן לסבול. ,,כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא פסוק זה לידי, זועק רבי עקיבא הצדיק הקדוש שמעולם לא נמנע מן העיסוק בשפיר ושיליה. בידיים מזוהמות מן העיסוק בקליפות היה מוכן להתייצב לפני בית דין של מעלה. יוסף שהתמודד כל ימיו עם חולשותיו, היה מוכן לשלם בחייו על העיסוק בהצלה. ואכן, שילם על כך בחייו. ומת לפני אחיו. למותו היתה תועלת לא פחות מחייו. בצדקותו סלל את הדרך לאחיו ולדורות שנקלעו לסבלות הגלות על מנת לחנכם ולחסנם בפני הסכנות הצפויות להם. כך משיח בן יוסף, תפקידו לחנך את דור הגאולה ולסלול את דרך הגאולה. סולו סולו המסילה המכינה את הופעתו של משיח בן דוד, שללא הכנה זו לא היה הדור ראוי לגאולה. על כך נכון הצדיק המתמודד לשלם בחייו מתוך מסירות נפש לתפקיד. לעומת יוסף סימל יהודה את התכונות האצילות הנצחיות המשמשות סמל ודוגמא לדרך ה'. דוד מלך ישראל חי וקיים ומהווה דוגמא למשיח בן דוד בהיות אישיותו ודרכיו דוגמא מושלמת המאחדת את תכונות שני המלכים. גם לא היסס ללכלך ידיו בשפיר ושילייה וגם התנשא למדרגות של הצדיק המסתופף בהיכל ה' כמשורר התהילים הניצחי שגילם בנסיונו את תלאותיהם ומצוקותיהם של כל עובדי ה' הנאלצים לקדש את ה' דרך מצוקת הקיום. אין כאב אנוש שלא זכה לטיפול ולפורקן בתהילים. שלא זכה לראייה זכה וטהורה מנקודת מבט של גובה, ספוק אמונה בטחון ושמחת יוצרים מנצחת. שני מלכים, שני צדיקים. יהודה מושל בגבורה תוך מימוש הנוכחות הא-לוהית בבריאה. יוסף מממש את הנוכחות הא-לוהית על עצמו, על יצריו, על מידותיו. כמאמר חז"ל על החוזר ממערכות המלחמה לביתו, עובר מן המלחמה הקטנה אל המלחמה הגדולה: מלחמת היצר. המולך על העולם והמולך על עצמו, מי משניהם ראוי יותר לכתר המלוכה?
|