|
|
פרשת ואתחנן תשס"ב.
היצירה וגורם הזמן.
גם בפרשת דברים וגם בפרשיות ואתחנן ועקב, זוכה גורם הזמן לטיפול מונע ולניתוח פוסט מורטום, כנאה וכיאה לאחד מאויבי היצירה החשובים. בפרשת ואתחנן מעמידה התורה את עבודת ה' כיצירה מול השתעבדות למנגנון ההישרדות הנשלט על ידי גורם הזמן בעיקר. אין הטיפול בנושא העבר מעניין את משה כפי הנראה מצורת הדברים. העבר שייך לזמן, ומשה מעמיד את הדברים על מוקד היצירה הטהור מן העבר ההווה והעתיד גם יחד. גן העדן מהווה מצב קיום מושלם בו משלים האדם השלם את הנוכחות הא-לוהית בעולם ללא ניגודים וללא סתירות . עולם של יצירה ללא צורך בכבוש משאבים למלחמת הישרדות, עולם שאינו מוגבל במקום ובזמן המגלם יצירת נצח של בורא נצחי. את היעדר ממד הזמן מתארים חז"ל במאמר שבאותו יום שנברא, באותו יום חטא ובאותו יום עשה תשובה ועד שהגיע השבת היה סיפק בידו לשורר את שיר ההלל הראשון: מזמור שיר ליום השבת, שיר ההודיה לבורא עולם שהעניק מחכמת הבריאה ליציר כפיו שיהא מסוגל לתקן את עצמו, בבחינת יצירה יש מיש. יצירה עצמית. את השלימות שבמקום מתארים חז"ל בפירות האילן שהופיעו בשלימות גמורה מעובדים ומוכנים למאכל ללא תוספת עיבוד וללא צורך בשיפור. בידי אדם העצים הצמיחו מגדנות ועוגות ושאר מטעמים. גן העדן לא גרם נחת ליצר היצירה שבאדם משום שבא בו על המוכן ולא ניתנה לו הזדמנות לשנות לפי טעמו האישי. גן עדן בגלגול חדש המותאם לצרכי היצירה אמור היה להיות בארץ המובטחת. מה יעשה אדם ולא יחטא במצב אידיאלי מושלם. מה יעשה ביצר הרע שבקרבו. את המושלם אי אפשר להרוס כשם שאינו מצריך תיקון. לכן הורחק משה, האדם השלם מלקחת חלק בהתנחלות ובמצות יישוב הארץ, משום שמשה היה יוצר בארץ מצב מושלם שאינו ניתן להריסה, ואם יחטאו בניו לאחר הסתלקותו לא יכלה ה' חמתו בעצים ובאבנים של מקום מקדשו אלא בהם, בגופם ח"ו. משה, בן תמותה הגיע לשלימות כבן ברית של הבורא, היה יכול לתקן ולהרוס אף את מעשה ידיו של בורא עולם. שהרי העז משה לשבור את הלוחות, מעשה ידיו של הקב"ה, וזכה להכרה ולאישורו של הבורא ,,יפה עשית ששיברת". אין אצל משה פערים וסתירות מבית מלאכתו של גורם הזמן, התקוע כתריז בין מעשה היצירה למנגנון ההישרדות. משום שמנגנון זה נעצר טרם היה סיפק בידו לנעוץ טלפיו באיש הא-לוהים. מכאן ואילך נפל דבר בעולם. נוצרה הפרדה גמורה בין האדם והטבע, קרי בין הרוח והחומר, בין השמים והארץ. מעתה מצטיין האדם מכל יתר הברואים ביכולתו להתאים עצמו לבריאה ובאלצו את הבריאה להיות מותאמת לצרכיו. יש לציין ולזכור את העובדה המתמיהה שהאדם הוא היצור היחיד שנאלץ לתבל את מאכלו. גם הטיפוס הפרימיטיבי ביותר זורה מלח, לא רק על פצעו של הזולת לפני שהוא מכניסו לפיו אלא גם על כל נתח בשר, בנוסף על עיבוד אוכלו על ידי צלייה או בישול. מאז ומעולם קיימת תחרות יצירתית לעיבוד המזון, תחרות שהגיעה לשיא של קושי גובר והולך לזהות את חומרי הגלם שנשתקעו ברוחו היוצר של האדם אף בתחום הקולינרי החומרי. ואכן, שונה היצירה מיוצר ליוצר. יש יצירה המצטנעת ומכבדת את טבעם הבסיסי של חומרי הגלם ומותירה בהם עקבות סמויות בלבד בהותירה לטבע מרחב ביטוי גדול ככל האפשר. ההרמוניה בין הטבע ולמעורבותו רבת הכבוד והצנועה נשמרת לטובת שני הצדדים. ויש שהיצירה חודרנית ותוקפנית ונוהגת בטבע כמין חומר גלם ללא רוח ונשמה. וכבר אמר גדול הפסלים מיכאל אנג'לו שבגישתו אל גוש של שיש רואה הוא את היצירה עומדת לפניו, ותפקידו מצטמצם בהסרת סרח העודף המסתיר את היצירה, מעין הסרת המסך בלבד. אמירה רגישה וחכמת הראויה לאמן גדול שכמותו. אמירה הראויה לעמוד לעיני רוחו של המחנך כשהוא עוסק במלאכת הקודש של חינוך הנער, על פי דרכו וצרכיו של הנער ולא של המחנך. סוד ההרמוניה אינו נתון לכל. רק בארץ הקודש, בשעה שישראל יושבים עליה ועוסקים בתורה וביישוב הארץ נענית להם הארץ ומתאימה עצמה ליצירתם הרוחנית – חומרית כשהמשמעות זוכה בממשות והממשות במשמעות. כי מציון תצא תורה, לאמור, סוד ההרמוניה יצא מציון וישרה את רוח היצירה בעולם כולו עד שיכיר וידע האדם כיצד לחיות מתוך יחס של כבוד לבריאה שהיא מצידה תהא נענית לקריאתו לזכות ולהיות לנוכחות א-לוהית. להדום לרגליו של בוראה. מבחן היצירה האנושית – א-לוהית הוא המבחן שכה הרתיע את דור המתנחלים הראשונים. זכות הארץ בלבד,לא די בה על מנת לזכות באידיאל של ההרמוניה בין הרוח והגשם. לשם כך על האדם להשיג מבט מגבוה, משם יקבל פרספקטיבה על יחסי אדם – עולם. לא די בכשרון היוצר אלא גם באידיאל ערכי הקובע את רוח היצירה ותכניה. סקירה על תולדות היוצרים הגדולים בכל תחומי האמנות מבהירה עובדה מעניינת. חלק מהם לא זכו לאריכות ימים ומתו בחצי ימיהם, בעוד שהחלק האחר זכו לגיל מופלג כשהם עוסקים ביצירה שאינה נופלת באיכותה עם השנים. ראשונים האמינו באמנות לשם אמנות שניזונה מגירויי חווית הבראשית של הצעירים המתרגשים על כל גילוי חדש. בעוד שמאריכי הימים האמינו באמנות לשם ביטוי של ערכים ואידיאלים שהאמינו בהם ולא נתקעו בשנות השלושים של חייהם בתחושת ,,דז'ה וו". לאמור כבר היו דברים מעולם, ואין חדש תחת השמש. התורה רואה בבריאה בבואה של האין סוף הא-לוהי, בבואה מממשת ומייצגת את הנוכחות הא-לוהית. הנטיה האנושית אנוכית לראות באדם עצמו מרכז בלעדי שהכל סובב סביבו ובתוכו היא הרת אסון לאדם ולעולם. התורה רואה את האדם מתנהל על ציר אנכי ,,סולם מוצב ארצה וראשו בשמים" כשותף עם הבורא. מכאן חוסר המוצא הקוטע את היצירה של האמנות לשם אמנות היונקת מתוך המשאבים של עצמה בלבד ללא נשיאת עיניים אל ממד הגובה. האיזון בין היניקה מתוך ומעל היא האתגר עמו מתמודד איש הרוח. ארץ הקודש מצטיינת מאז ומעולם בהיעדר מצב ,,טבעי". הנס הוא החוק הטבעי היחיד המאפיין אותה. בדברינו על תקלת השיגרה, אי"ה בפרשת עקב, נווכח שאין שיגרה לפני כסא כבודך. כך אין שיגרה אפשרית בארץ הקודש. הכל בה חדש ומפתיע. משה מבין שסרוב הבורא להכניסו לארץ הקודש הוא משום שאינו זקוק לתנאים מסייעים, לו כאדם שהגיע לשלמות הסופית של רוחניות שאינה זקוקה לתמיכתה של הגשמיות, ולו היצירתית ביותר. ,,וכי לטובה הוא צריך, רב לך: הרבה מזה שמור לך. רב טוב הצפון לך. (רש"י מספרי). ויתעבר ה' בי למענכם. בשבילכם. לא בגללכם. לטובתכם, על מנת להשליט סדר ומשטר ביחסים שבין העליונים והתחתונים, שהרי מעתה יהא מוטל על בני ישראל התפקיד לקדש את החומר ולממש את הרוח. למשה אין מושג מתאים בחומר והוא עלול לשבש להם את סדרי היחסים בין הרוח והחומר. יחסים השונים מאדם לאדם. מכאן עבודת ה' שהיא בעלת אופי אישי וזקוקה להכרה פנימית עמוקה של עובד ה', הכרה השמורה לעומד על דעתו בעצמאות שאינה צריכה לתמיכה מן החוץ. התלוי בדעת אחרים מאבד במו ידיו את יכולתו להגיע למקומו השמור לו בעבודתו את א-לוהיו. "לבקעה להתגדר בה" השמורה לכל תלמיד חכם העתיד לגלות את מקומו השמור לו בתורה ובעבודה. אין חיקויים ואין ויתורים ופשרות בעניין זה שהוא תכלית ותמצית משמעות החיים. אין צדיק רואה חברו לעולם הבא. "עשה לך רב" כן. קנה לך חבר. לעת מצוא. הדרכה להשגת מבט מגבוה בלבד, לא לסייוע מן החוץ ולמילוי חובה שאתה מסוגל לעשות בכוחות עצמך. כל הנכשל בעקרון זה מתוך פינוק ועצלות, חולה כמחלה חשוכת מרפא. מחלת הפינוק שהיא הגרועה שבחוליים משום שאין היא בגדר מחלה שיש לה תיקון מן החוץ, על ידי אחרים. רק החולה בעצמו יכול לה על ידי גיוס הרצון העצמי. על כל המרחמים על המפונק העצל נאמר ,,כל המרחם על האכזר". משום שהמרחם על עצמו הוא אכזר כלפי האני האיכותי שלו ומרחם על מנגנון ההישרדות. לעומת כל המרחם על האכזר, מן הראוי להעמיד את הנוסחה: רחם על האני והתאכזר על האנוכי, על האגו, על מנגנון ההישרדות שלך. כל שינוי והוספה על עקרון מקודש זה משבש את היחס העדין והשביר בין היצירה להישרדות. ועובר על איסור ,,בל תוסיף" רק התורה יודעת את המינון הנכון לכל יחיד ויחיד ומורה לו את גבול המותר והאסור. אין באדם ואין במציאות אינדיקציה, ממנה יוכל לקבל הנחייה היכן הגבול. התורה מציעה לאדם מבט מגבוה בבחינת ,,ואתם הדביקים בה' א-לוהיכם חיים כולכם היום". מקור הסמכות מגבוה, הוא המשחרר מן התלות באנוכי השקוע ביוון מצולה של החומר. סוד השלימות – באיכות הכוונה. הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים. סטיה קלה במינון הערכים תביא לתגובה קיצונית מן הצד ההפוך, כאימרת אותו זקן חכם רבי ישראל מסלנט, שמשיכת יתר של המפה מצד האחד של השולחן תביא בהכרח לחשיפת יתר של השולחן מן הצד הנגדי. מצב תלת ממדי אינו נתון המובן מאליו משום שאינו נוצר מאליו. לאמיתו של דבר נפרדים דרכי מרכיביו. האדם נוטה להתייחס בחשדנות לעולם המעורר בו את מנגנון ההישרדות. מנגנון זה בתורו דוחק את היכולת היצירתית של האני ומרחיקו מממד הגובה. ממד הגובה, נציג הערכים והרוח מהווה ניגוד מובהק לעולם העשיה, עולם החומר. כך מוצא האדם את עצמו קרח מכאן ומכאן, ללא מרחב אופקים, ללא שמים ותלוש מן האדמה. מן הממשות. הצומת שבו נפגשים המרכיבים היא ארץ ישראל. ארץ אשר עיני ה' בה מראשית השנה ועד אחרית השנה, אשר אבניה ברזל ומהרהריה תחצוב נחושת, אך לב חם ואנושי מפעם במחצביה. שהרי אף אלו אינם משתפים פעולה עם אויבי ה' וישראל. ושממו אויביה עליה. אין האדם יכול להתעלם ממנה ואין היא מתפקדת בלעדיו. ועל כולם סוככת ההשגחה העליונה. יוזמת האדם היא המפתח לאחדות תלת הממדים. כל מעשיו של עובד ה' בארץ הקודש רוויים בלשד היצירה. גם המלחמה הופכת ליצירה, למלחמת מצוה. חיי שעה בה הם חיי עולם ועמל בניינה נחשב למצוה כעמל התורה. קום התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה כי לך אתננה, יען כי בהליכה בה יש משום מעשה קנין המקנה זכות של בעלות, של קשר סימביוזי, קשר של אחדות שלימה בין אדם וטבע וא-לוהים. יסורים של אהבה טעם הזמן בה נודף מריחו של הנצח. העבר בה הוא התקוה לעתיד, ועתידה נעוץ בעברה מן העובדה הפשוטה שארץ הזוכה להשגחה ישירה אינה נתונה ביד המקרה וכל המתרחש בה מהווה נדבך נוסף בתכנית א-לוהית קבועה מראש, המאפיינים חוויה של יצירה וזוכים בה לדגש מיוחד של חשיבות. האדם היוצר השרוי בחווית היצירה שקוע ראשו ורובו בהווה מתמשך שאין בו גבולות של עבר ועתיד. בחזקת צעירים ניצחיים עד מאה ועשרים. ביטוי מבית מדרשו של מנגנון ההישרדות יוצא לאויר העולם ספוג ערך של מקוריות וייחודיות. ערך של חידוש. הישיבה בה מצויה בעין הסערה של ההתרחשות הקוסמית, המעניקה תחושה של ישיבה בחדר הבקרה של העולם. לקלקול בה ממדים קוסמים והתיקון בה פותח מעיין של שפע לעולם כולו. חן הארץ על יושביה וחן יושביה עליה. כאם על בניה ובנים השבים אל חיק אמם. ההתאמה של צרכי היושב בה לנתוני המציאות היא כה מדוייקת שאין בזבוז של משאבים. החוטא בקירבה מהווה אסון אקולוגי כשם שעובד ה' עליה יוצר אידיאל אקולוגי מושלם. אין הארץ קולטת את התיחכום המדעי העושה שבת לעצמו ומתעלם מצרכי האדם. תיחכום זה של גלי המוח ללא הגורם האנושי יוצר בעיה אקולוגית וגורם לתגובת נגד המטיפה לשיבה אל הטבע התובע מחיר מן האדם, מחיר הוויתור על היצירה מכל וכל. פסיביות מנוונת של הבדואי הפסיבי עד כדי הזנחת הפיתוח של הקרקע, משום שאין הוא חש בקשר עם האדמה. היא אינה שלו. עם העדר חש הוא יחס משפחתי. לכן מבנה החברתי שלו נושא את המאפיינים העדריים. התעלמות מוחלטת מן האינדווידואלי. ללא מחיצות בין רשות היחיד לרשות הרבים. הכל סובב סביב ראש השבט. עליהם נאמר ושממו אויביה עליה. היושב על אדמתה ועובד את א-לוהיו חש יחס של בן יחיד לאמו המטפחת ברגישות אנושית את ייחודו המקורי ומעניקה לו תנאים והשראת יצירה. יחס אוהב זה מסלק מתחומו הזדמנות לבזבוז משאבים אנושיים ורוחניים המבוזבזים על מנגנון ההישרדות. רק הגישה האנושית יש בה מן היצירתיות והמינון המתאים של משאבי הטבע לצרכיו של האדם ללא בזבוז או הרס. דרכו של עולם שהוא בנוי על מנגנון הישרדות המוצץ את לשד המקוריות מן האדם. בארץ הקודש גוברת ההשראה לחדש וליצור ללא הפרדה בין התחום הרוחני לתחום הגשמי. שלא כחוצפתו ההרסנית של האדם המתוחכם החש עצמו כאדוני הארץ הרשאי לעשות בה כבתוך שלו, לבזבז את משאביה, לחלל את צלם האדם והחי בניסויים עקרים באדם החי והמת ובניסויים מיותרים ברובם בבעלי חיים, חש עובד ה' ביראה ובענוה לטבע, לחי ולאדם, נותן יותר מנוטל, בונה ללא הרס וישן מפני חדש תוציאו, אין החדש סותר את הישן, משום שהוא המשכו הטבעי. לבסוף יש לציין את מצוקת הקיום הנושאת עמה את קלון הכישלון במלחמתו של האדם על קיומו ההישרדותי, הופכת המצוקה בארץ הקודש ליסורים של אהבה, לשמחה של יצירה בהיות היסורים בעלי משמעות אידיאליסטית נסוכת התקוה. גם זה יעבור תחושת הזמן המושלת בשרדן מפקיעה אותו מחווית קיום אישית יצירתית. בהיותו עסוק בהווה קופץ עליו רוגזו של העתיד על דאגותיו ופחדיו מן הבלתי נודע. שמחתו נבלעת מחמת דאגתו המוסיפה על יגונו במצוקת ההווה. העבר על הישגיו שיש בהם כדי ליצור דימוי עצמי ולטפח תחושת יכולת, נשכח כליל על ידי ההווה השבוי בידיה של הדאגה מן הבלתי נודע. כך מוצא השרדן את עצמו נאבק בזרימת הזמן במאבק סיזיפוסי מיאש וחסר תקוה. בניגוד לאדם השקוע בביטוי האני היוצר המעניק מבט מזלזל במצוקת ההווה ומפליט מפיו משפט משחרר ממצוקה ,,גם זה יעבור" לאמור, אין המצוקה מאפיין עיקרי אלא סרח עודף, מוצר לווי שסופו להימוג כערפילי בוקר כשהעיקר המצטבר בתחתית נשמר ומבטיח. אמת זו מבקש משה להנחיל לעם כשהוא מותח קו ברור בין המאפיין היצירתי המצפה להם בארץ הקודש, מאפיין מרכזי השמור רק לארץ זו, בעוד ההתחמקות מן הפיתוי ההישרדותי אפשרית ואפילו מובטחת בהתחשב באבחנה הברורה והחדה ביניהם. ארץ שהישיבה בה חורגת מממד הזמן, ארץ המבטיחה חיים ספוגי ערך הנצחיות. ערכים של ממלכת כהנים וגוי קדוש, מגדל אור לעולם כולו. לעומת רשעים הקרויים מתים, כל השרוי בארץ הקודש זוכה לחיי נצח ואינו מת לעולם. מכאן הכמיהה היהודית לזכות ולהיטמן באדמת ישראל. גם זה יעבור ברכת השיכחה בבחינת "צור ילדך חשי". ברכת השכחה, ברכת העתיד לעבר. במצבי מצוקה יכול האדם היוצר להפוך תחושת מצוקה לתקוה אם הוא מצליח לחבר בין חלקי הזמן, הצלחה השמורה לעיתות יצירה. היוצר רואה את העתיד כמרפא את מכאובי העבר, ומבטיח גם את השיכחה המסלקת מתודעת החוויה את הנשורת, את הפסולת הריקה והמיותרת לבנין העתיד. בזכות ברכת השיכחה. היסודות היצירתיים אינם כפופים לחוק השיכחה משום שאלו קיימים בהווה ניצחי ומשוקעים בנדבך הבנין של היצירה. גם זה יעבור משום שאין במצוקה הכרעה נגד ההצלחה. מעל המצוקה סוכך אידיאל של מטרה ערכית ההופך מר למתוק ומעניק לה משמעות של המטרה. יסורים של אהבה. האיזון הקדוש. ,,כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" ,,שאין שום גוי במציאות כזה שיהיו לו חוקים מורים מציאות הא-ל ודרכיו" ספורנו. מפורש בספורנו שאחת ממגמת המצוות והחוקים היא ליישם את הנוכחות הא-לוהית במציאות. העיון הנרחב במהות הערכים והעקרונות הנשקפים במצוות מגלה אוצר בלתי נידלה של מקוריות המפגישה תכנים ודרכי מימוש שהשכל האנושי לא היה מעלה על דעתו, והיה רואה בהם ממבט ראשון אבסורד גמור. והנה השימוש בהם מוכיח על פירות שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. מצוות מעשיות ועיוניות המאחדות ניגודים כרוח וגשם, משלימות בין קצוות, ברוח האיזון האידיאלי, אותו מפתח קסמים שדתות האדם וחכמתו ממזרח וממערב מתיגעות למוצאו ומעלים חרס בידיהם. איזון הגורם לפשרה כן. איזון החותר לשלמות של כל מרכיביו, לא ולא. הס מלהזכיר על שילוב מושלם של שלושת יסודות הבריאה: אדם, עולם וא-לוהים, או התורה העבודה וגמילות חסדים בלשון הזהב של חז"ל במשנה במסכת אבות. ההדגשה של הצד האנושי מרחיקה את השיקול האובייקטיבי הקר והשקול. העדפת האחרון עושה את האדם למכונה אכזרית, והתשוקה לרוחניות צרופה מלעיטה את האדם בדמיון שורץ שדים ורוחות ומכניסה אותו למיסטיקה חסרת בסיס וללא נטיה לשיקול דעת על פי כללי ההגיון והשכל הישר. ,,ועשית הישר והטוב" מצוה התורה. מפגש משלים בין רצון הא-ל לצרכי האדם אינו נחשב למאומה אצל בעלי הדתות הרחוקים מן האיזון שבתורה. קירקגור מביע קונפליקט זה בחדות, אך רואה בקונפליקט את הסימן המובהק של איש האמונה ,,שזכה" להגיע לדרגה ,,רוחנית" ולדביקות. התורה דואגת למצב של סולם מוצב ארצה, של עמידה מוצקה על יסודות קיום איתנים בעוד שראשו בשמים, לאמור, על אף ההדגשה על הרוחניות והקדושה, לא יהא זה עוקר את האדם מיחס יציב ומושל במציאות. אין כאן סינטזה אלא שלימות מאוזנת, שללא הממד של הגובה החופף עליה לא תבוא גאולת האיזון בין שני ניגודים. ללא הכתוב השלישי יהיו שני הכתובים מכחישים זה את זה לעולם. פעם מנצח האחד ופעם חברו שמנגד וחוזר חלילה. כי היא חכמתם, שוב מופיעה מלכת החכמות כשהיא מעוטרת בכתר המנצחים, הוא הכתוב השלישי המכריע בין הניגודים. המאמצים לעצמם את הכתוב השלישי בלבד סופם אף הם כסופם של הנזירים המנותקים בהתבודדותם כשהם קרחים מכאן ומכאן, דוגמאתיים כפייתיים ללא שום יחס אל האדם, אל העולם ואל הא-לוהים שאותו הם מדמים לעבוד, ואת הדגל העקר בלבד הם מאמצים, לאמיתו של דבר. רק האיחוד בין שלושת הממדים הוא המאפיין את חכמת התורה. למצוא חן ושכל טוב בעיני א-לוהים ואדם, כל היתר מפוזרים, פגרים מתים בשדה הקטל, באכזריות דוגמאתית כפייתים ללא רחמים, ללא השמים על הארץ.
|