פרשת צו

פרשת צו תשס"ג.

עבודת ה' בשני מסלולים משלימים.

האחד מסלול אנכי ישיר המוביל את האדם כקרבן לשמים והשני האופקי שבו מביא האדם עמו את קיומו כקרבן. המסלול האנכי גורם לאתערותא דלעילא ומפעיל את ההשגחה, את ברכת השמים אל הארץ, השגחה המתמקדת בעובד ה' ומתרחבת ומקיפה והולכת תחום רחב על פי דרגתו של העובד, ועד לברכה המקיפה עולם ומלואו בעקבות עבודתו של צדיק יסוד עולם.

המסלול השני שבו מביא האדם עמו את קיומו לקרבן, מתקדשת המציאות ומקבלת נוכחות א-לוהית, לשם שמים. כך מקבלים מרכיבי המציאות כוון לאחד. הראשון יוצר משולש שבסיסו בשמים וקודקודו מגיע לנקודת המציאות המקיפה את המציאות השמיימית ומזרימה אותה ארצה. והשני אוסף ומקיף סביבו את מרכיבי הקיום על פי יד ה' השורה בכל מעשיו ומרחיבה את הבסיס הארצי של המשולש שקדקדו, בשמים, ובכח הבחירה יוזם ומוביל עמו את העולם, מקדשו בדרך אל השמים. כך נוצרים שני משולשים חופפים שזרימתם בכוונים הפוכים יוצרת מגן-דוד.

מבנה עקרוני זה מוצא את ביטויו גם בעבודת הקרבנות. יש בזה מן החידוש, שהרי נתפסת עבודת הקרבנות כפנייה המקדשת את עצמה בדרכה לשמים, עבודה המתנשאת מעל לכל יתר צורות העבודה ואופניה. מתנשאת ומנשאת את עובד ה' והופכת למשאת נפש ולגעגועים לבנין בית המקדש, ולעבודת הקרבנות במהרה בימינו.

ענין זה נדון בפרשת ויקרא בטעמה של העולה. פרשתנו פורשת את טעמי שאר הקרבנות ומצמידה אליה אף את הפרה האדומה, הנתפסת כקרבן, ואינה קרבן.

על הפסוק ,,.. צוה ה' לעשות ולכפר עליכם" מביא רש"י את דברי הגמרא (במסכת יומא ב':) ,,לעשות זה מעשה פרה. לכפר זה מעשה יום הכיפורים" הנה כי כן מעלה הגמרא את ההשוואה בין מעשה פרה למעשה יום הכיפורים, וכורכת בחדא מחתא את שניהם לענין אחד. ממבט ראשון אין לכרוך את שניהם כאחד, משום שמעשה פרה עוסק בהילכות טהרה, ויום הכיפורים עוסק בכפרת עוונות. מעשה פרה הוא מעשה שבידי אדם, ויום הכיפורים,מעשה שמים. ,,כי ביום הזה יכפר עליכם". מכאן שעצם היום מכפר עוונותיו של אדם שעה שהוא מקיים את מצוות היום. מכאן שאין כאן שוני של ניגוד אלא שוני משלים. לאמור, יקיים האדם את חלקו בבחינת עשה רצונו רצונך והוא יעשה רצונך רצונו. במעשה פרה מצווה האדם להשתדל ולעסוק בפרטי הפרטים של ההלכה משל אין הענין תלוי בשמים אלא בו בלבד, וראה זה פלא, טרחתו שלו במעשה פרה אינה מוליכה מאליה למטרה הצפויה, ומטמאת את העוסק בה. ודווקא זה שבא אל המוכן וטובל במימיה, הוא הזוכה לטהרה. תאמר, וכי די לו לחוטא שיטהר, כפרה מנין לו? כפרה זו תלויה במעשה התשובה על שלושת שלביה שהם הכרה בחטא, חרטה על העבר וקבלה לעתיד. ואין טובל ושרץ בידו, לכן על המיטהר לעשות את מעשה התשובה קודם לטבילה. שמא תאמר אין מעשה התשובה תלוי אלא בו, בא יום הכיפורים ומזכיר לו שאין מעשה התשובה מועיל אלא אם יתרצה בורא עולם ויכפר לו. ללמדך שכפרה תלויה בא-ל מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים. כך זוכים לעדנה שני הצדדים של התיקון, ומשלימים זה את זה. מעשה התיקון מצד האדם בא לידי השלמה על ידי השתתפות פעילה של בעל בריתו של האדם. אלו הם שני הצדדים שבפרה, מול שני הצדדים שבכפרה. ולא במקרה מורכבת המלה כפרה מכ-פרה. לאמור, אלו ואלו באים כאחד ויסודם באחד. בתנאי ששני חלקי המשוואה אינם סותרים ואינם דוחקים זה את רגליו של זה. עקרון ההדדיות שבין שני בעלי הברית, הוא הקובע.

מן הראוי לעיין כיצד מתקן הקרבן את החטא. כאמור בפרשת קרבן העולה, אין העולה עוסקת בצרכיו של האדם ולא בצרכי שמים אלא עומדת ומקדשת את עצמה ואת מקומה בלבד. ענין של נוכחות א-לוהית. לעומת העולה, נועדו יתר הקרבנות לצרכי תיקון הקלקול שבמעשיו של החוטא. על כך דן הרמב"ן בדבריו שבפרשת ויקרא, בהביאו את הטעם המקובל על הכל בטעמי הקרבנות: ,,..כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה, צוה ה' כי כאשר יחטא, יביא קרבן. יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה. ויתודה בפיו כנגד הדיבור. וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעיים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה, כי חטא לא-לוהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שיישפך דמו ויישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה, וכפר הקרבן הזה, שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו".. (רמב"ן א', ט'.)

מן הראוי להבין בטעמי הקרבנות במה יפים הם על פני עבודת ה' המקובלת, דרך העולם ודרך האדם, דרך שלושת היסודות שעליהם העולם עומד.

דרך התורה בראש ובראשונה, שהרי תלמוד תורה כנגד כולם. עבודת ה' המרכזת בחובה את התמצית שבתמצית שבאיכות האדם, בה באים לידי ביטוי ומיצוי שאין לו אח וריע בכל פעילות שהיא. את חלבו ודמו מקריב הלומד כמו שנאמר ,,אדם כי ימות באהל" באהלה של תורה, מות שהוא מחיה, לימוד הופך מר למתוק. ומוציא מתוק מעז ורע לטוב. לימוד הבונה את האדם ואת העולם והופכם למציאות א-לוהית בהתגלמותה האנושית. ומאחדת את שלושת הממדים למציאות חדשה. מציאות שאינה מתקיימת בבדידות מזהירה אלא מפגישה את שלושתם ומעניקה להן אופי מקורי ומתחדש. עד כדי כך ממצה לימוד התורה, עד שהוא כולל אף את שתי צורות העבודה האחרות. ,,זאת תורת החטאת" ללמדך שכל הלומד הלכות חטאת כאלו הקריב חטאת.

גם עמוד העבודה שעבר בעוונותינו לסדר התפילה נראה כביטוי ישיר לרחשי לבו של המתפלל, לביטוי הא-לוהי שבקרבו שיש בו מיצוי אישי לאין ערוך מעבודת הקרבנות.

עמוד החסד גמילות חסדים, עבודה החודרת לפני ולפנים של הקיום האנושי, בנין העולם, חכמת העולם ויישום של ממש לשני העמודים האחרים. עבודה המחברת ומאחדת א-לוהים ואדם למקשה אחת. וכבר גילה לנו גדול חכמי התורה שבע"פ את מרכזיותו ,,ואהבת לריעך כמוך, זה כלל גדול בתורה" ומה לך גדול מזה. הקרבנות, מאידך גיסא נראים כולם כניצבים בפני עצמם ללא כל שייכות לשלושת עמודי העולם.

קושיא, תמיהה זו מתיישבת בדקות מעמיקה בדברי הרמב"ן. החלוקה למחשבה דיבור ומעשה, או כדרכנו, ראש יד ולב מחלקת את התפקוד האנושי לשלושה יסודות נפרדים, לשלוש יכולות. כח המחשבה, האינטלקט. יכולת ההרגשה, הרגשות שהלב הוא המסמל אותם. והיד המסמלת את היכולת לפעול, לבצע, יכולת העשייה. למותר לציין שתפיסת התורה הנשקפת מדברי הרמב"ן רואה בנטייה הטבעית של כל אדם להתמקד במרכיב אחד מן השלושה, רעה חולה המביאה לסילוף העבודה ומונעת כל סיכוי לשלמות האדם והעבודה. ואכן, אורבת סכנת הפיצול לכל אדם, בהיות אחד מן המרכיבים מושל אצלו ושולט על שני הנותרים, תופס את מקומם ומפקירם לניוון ולאיבוד שווי המשקל. בהיותם מהווים שלושה ממדים של האדם, ההזנחה של אחד מהם מפרק את החבילה כולה והופך מציאות תלת ממדים שנתברכה בממשות בעלת אורך רוחב וגובה, למציאות שטחית, חסרת ממשות. עובד ה' חסר הממשות מתקשה לחדור אל ליבת החיים על מנת להטעימה מן הטעם הא-לוהי ולהעלותה לרמתה הא-לוהית. הוא לוקה בעיוות חד צדדי לפי ההתמקדות בממד המוכר והחביב עליו, ומתעלם מן הממדים שהוא אינו מצטיין בהם. האינטלקט התלוש המתעלם מיחסים עם הבריות, יתקשה לפתח את ההבנה והרגישות האנושית, עד כדי התעלמות ממדת החסד. גם ממד האמונה הריגשי יפגע מעודף החשיבה העוסקת בתאוריות חסרי ממשות ריגשית ומעשית. לעומתו, איש המעשה שלדידו העולם מורכב ממערכות טכנוקרטיות חיצוניות חסרי משמעות פנימית. אך עטירי משמעות כוחנית כבדתות זרות. עבורו מתפשרת עבודת ה' כמערכת של טכסים חסרי תוכנים ורוח. ועל כולם מרחף מרוח אל רוח איש הרגש כשהוא חסר יציבות, בקיום ריק מחוק וסדר, ללא אחיזה יציבה וקבועה, כולו אש קודש המעלה אותו על מוקדה, כנדב ואביהו. הצד השווה שבשלושתם הם הנגיעות האישיות הנוצרות משווי משקל לקוי. עובד ה' מעוות השיקול המאוזן והאובייקטיבי יתגלה כעובד את עצמו, שבוי באנוכיותו ועושה א-לוה מעצמו או מחברו, או מכח שהוא משועבד לו. כך נסללת בהכרח הדרך לעבודה זרה. ניתוקה של עבודת הקרבנות מעבודת ה' כרוך באיבוד האיזון המקיים את יחסי האדם עם בוראו, והוא שורשה הממאיר והמסלף של הגלות. לתיקון העיוות נמסרה ביד האדם עבודת המידות המכוונות את תשומת לבו של עובד ה' להשקיע בממדיו החלשים ולטפח עירנות מתמדת על ידי דרכי היראה והמוסר. עבודה מתמדת על המידות היראה והמוסר עשויה לסייע לשימור האיזון. הזנחה כל שהיא בעבודת המידות עלולה להפתיע בחומרת הנזק הנגרם. על כך מזהיר הפסוק ,,אם תעזבני יום, יומיים אעזבך".

קל לשער את האידיליה של האיזון המושלם במציאות של גילוי פנים כשעמד בית המקדש לתפארת ונישא מגבעות במוקד המפגש בין שמים וארץ. מעד האדם ונכשל בחטא, מיד שורה עליו רוח נכאים ועוכרת את מנוחתו, והוא אינו נח ולא שקט עד שהוא פונה אל הכהן המאיר את עיניו נוכח הקלקול כששוברו בצידו, מביא את קרבנו ושב ורפא לו. נראה שגילוי הפנים העניק לו ממבט האמת הממשית ששיחררה אותו מן הספק הכרוך בו על כל צעד ושעל, והוא משוחרר מהתבוננות מתמדת בו, ואין הסכנה של טיפול יתר המביא להתמקדות מיותרת יתר באנוכיותו, במנגנון ההישרדות. עד לכדי התמקדות העלולה להטות מן המטרה הערכית שבאני, מוקד האיכויות. נראה שהתיקון נעוץ בהבדל בין ההתמקדות במטרה המבטאת את האני היוצר לבין ההתמקדות באנוכי הקיומי שסכנתו מרובה והזהירות מן הכוחניוית אוכלת בו כל חלקת אנרגיה.

בעוד המתמקד במטרה הערכית משוחרר מזהירות יתר הנדרשת על ידי האנוכיות, והריתוק היצירתי במטרה המביאה את האני לידי ביטוי, משחרר משלטונו המתיש של השימור העצמי שגידולו בערוגת האנוכיות. הרמב"ן מבטיח את מיצויים המושלם והמאוזן של שלושת מרכיבי האדם בעבודת הקרבנות דווקא, עבודה המשחררת כאמור מן ההתבוססות במי האפסיים של הקיום האנוכי. קרבן עולה מעניק עוצמה למטרה הא-לוהית בטהרתה הממצה ביותר, בעוד יתר הקרבנות משמשים ביטוי מאחד את כל מרכיבי האדם והקיום בדרך אל המטרה הנכספת.

מה בין המבט התאורתי לגישה המעשית.

חלוקה זו בין עבודת ה' ישירה, מן האדם לשמים, לבין זו העוברת דרך המציאות הקיומית ועולה לשמים כשהיא מעלה עימה את המציאות ומקדשתה, חלוקה זו מוצאת את ביטויה במדרש ודנים בה גדולי עולם. הגמרא בברכות כ"ח עמ' ב' מביאה מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שחלה ונכנסו תלמידיו לבקרו. אמרו תלמידיו: רבנו, ברכנו. אמר להם: יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו: רבנו, עד כאן? אמר להם: ולואי! תדעו, כשאדם עובר עברה אומר: שלא יראני אדם". מדרש זה נתפס בעיני רבים כאות לשפלות האדם שאינו מסוגל לחוש את הקשר עם הבורא כפי שהוא חש את המציאות הממשית. נראה שהאבחנה בין שני מסלולי העבודה פותחת פתח להבנה חדשה בהשוואה בין החשש מבני אדם לחשש מפני היראה. רבן יוחנן מצביע על עדיפות העבודה דרך המציאות הקיומית שאינה מתעלמת מן הממשות הריגשית ומתחברת אל מכלול מערכות הקיום הפיזי והחברתי, מערכות הסובבות את האדם ומונעות ממנו בדרך כלל לשאת עיניו למרומים, מעסיקות את מיטב כוחותיו וכשרונותיו במלחמת הקיום עד שלא נותר בו כח לעבודת בוראו. האתגר הגדול והמטרה העליונה, מגלה רבן יוחנן לתלמידיו אינה מצטמצמת בהתעלמות ממנגנוני ההגנה של מלחמת הקיום, ואיננה תובעת מסירות נפש של וויתור על הקיום, אלא העלאת הקיום וגיוס כל משאביו לעבודת השם. לאמור, על עובד ה' לחוש שיראתו את בוראו עוברת דרך יראתו את סכנות ההישרדות, ובזה הוא ממחיש את תחושת היראה ומקדש את חומרי הקיום ומרכיביו ועושה מהם מדרגות במעלה הדרך העולה בית- א-ל.

מתוך כך עשויה להתבהר סוגיא קשה במסכת בבא מציעא כ", עמ' ב' בענין הוויכוח בין ר' יוחנן לריש לקיש בענין כלי זין מאימתי מקבלין טומאה. ומה היא שעת גמר מלאכתן. ונחלקו מאימתי גמר מלאכתן. רב יוחנן אמר משיעבירם בכבשן. ריש לקיש חלק עליו ואמר משיצחצחם במים. אמר לו רב יוחנן, ליסטים בליסטיותו יודע. הגיב ריש לקיש: ומה הועלת לי. שם קראו לי רבי וכאן, בבית המדרש קוראים לי רבי. ענה רב יוחנן, הועלתי לך שקרבתיך תחת כנפי השכינה. חלשה דעתו של רב יוחנן, והקפיד על ריש לקיש וניזוק וחלה. אשתו של ריש לקיש שהיתה אחותו של רב יוחנן ביקשה מאחיה רחמים על בעלה ולא נענתה. בכתה ואמרה עשה למען בני. ענה לה (אחיה)בפסוק ,,עזבה יתומיך, אני אחיה" עשה בשביל אלמנותי. אמר לה ,,ואלמנותיך עלי תבטחו" ומת רבי שמעון בן לקיש. הצטער רב יוחנן על אבדן החברותא ודחה כל חברותא שהוצעה לו עד שנטרפה עליו דעתו ובקשו עליו חכמים רחמים ומת." התמיהות בקטע זה מרובות ודורשות העמקה אל התשתית המושגית, שקטע זה בא להעלות. ממנו עולה וללמד שההתעלמות מן הרמה המושגית עולה זדון, ועלולה לגרום לחילול ה'. לאמור, התנהגותו של רב יוחנן אינה ניתנת להבנה ברמה האנושית. המותר לרב יוחנן לסנוט בריש לקיש ולהזכיר לו את עברו כלסטים. והלא שנינו שאין מזכירין לבעלי תשובה את עברם. מה ראה רב יוחנן במענהו של ריש לקיש שהיה בו כדי לפגוע בו עד שחלשה דעתו והקפיד וניזוק ריש לקיש ולא הועילו תחנוניה של אחותו. וכי לא ראה רב יוחנן את הנולד שאם ימות ריש לקיש ימות גם הוא משום שיאבד את אחיזתו בתורה שהיתה מוקד אחיזתו בחיים. הסוגייא קשה מכל צד. נראה שלפנינו חידוד וליטוש עד כלות של שתי גישות למציאות.

העקרון והמעשה.

רב יוחנן מייצג את הגישה העקרונית וריש לקיש את המציאות המעשית. כלי זין, ככל כלי, מקבל טומאה עם גמר מלאכתו. בעקרון, הליבון של המתכת באש הוא השלב האחרון של הכנתו. למעשה אין די בליבון עצמו אלא יש להטבילו במים לליטוש אחרון. על כך עמד ריש לקיש, בטענה שיש להעביר את האמת העקרונית, השמיימית בכור המציאות, שטבילת האש והמים חיונית לחישולה, דוגמת יעקב אבינו שפגש ולמד את האמת בבית המדרש של שם ועבר, אך היה עליו להעבירה בכור היסורים של עולם השקר שבבית לבן. ,,ביום אכלני חורב וקרח בלילה" ,,עם לבן גרתי ותריי"ג מצות שמרתי," מודיע, מזהיר, מאיים יעקב את עשו אחיו, לאמור, לאחר תהליך זה של חישול, לא תוכל לי. אינני מנותק מן המציאות. כמוני כמוך.

ריש לקיש דוגל בצורך החיוני לחישול האמת דרך המציאות. שם קראו לי רבי וגם כאן, בבית המדרש זכיתי בהכרה בטענתי. רב יוחנן רואה סכנה לשלמותה של התורה, אם אין די בליטוש האמת בבית המדרש, ויש להעבירה בכור ההיתוך של החיים עצמם. אין , ולא היתה ביניהם יריבות אישית חלילה. להיפך. בראות רב יוחנן בטענתו של ריש לקיש סכנה לקדושת האמת, היה נכון להקריב את השותפות האידיאלית שהיתה ביניהם בלימוד התורה. רק לאחר שהקריב את קרבנו האישי, נוכח שאיבד את תורתו והבין שצדק ריש לקיש ואין האמת שבתורה מתחשלת אלא כשהיא נבחנת במבחן המציאות, ויתורו על שלב זה היה בעיניו ויתור על החיים עצמם. לאמור. כשם שאין חיים בלי תורה, כך אין התורה מתקיימת ואין היא קורמת עור וגידים והופכת לממשות של הנוכחות הא-לוהית מבלי שיהיה האדם מחדירה אל מציאות קיומו. כך יש אולי להבין שמץ ממה שאירע לנדב ואביהו שבקשו לערב את המציאות ולהחדירה לפני ולפנים של הקדושה. מי ידע היכן מסתיימת הקדושה ומתחילים חיי החולין. קדוש קדוש קדוש, מי ידע סודך. נראה שעל מדוכה זו ישבו חכמנו זכרונם לברכה, זה טוען לבכורתה של האמת הצרופה וזה מנסה לצרפה למציאות הקיומית. מדוכה זו קיימת בשורש כל מחלוקת שהיא לשם שמים. רק עבודת הקרבנות נתפסת כעומדת מעל למציאות וקדושתה עמה. יש שהיא מועילה לאדם ומצליחה לשחררו מכבלי המדמנה הקיומית ויש שהיא משמשת לחוטא אחיזה בקרנות המזבח על מנת להסתתר מפני המציאות הקשה, מעשה התעלמות מן האמת שבמציאות.

המלחמה.

נסיונו זה של האדם להסתתר מאחרי הקדושה לטוב ולמוטב, מוצא את ביטויו הנורא במלחמה. על האמת להורות דרכה בעולם של ניגודים וסתירות, ויתורים ופשרות. אין דעת האמת נוחה מטשטוש תחומין זה. טשטוש המנופף בדגל השלום שלטענתו עדיף מן האמת. דרכו של אדם נוטה לפשרה מתוקף אינסטינקט הקיום. ההישרדות מתעלמת ביודעין ובמכוון מן האמת, בטענה של ,,וחי בהם" שהתורה ממליצה לקיימה תוך הסתגלות ללחצי הקיום, ואף מצוה יש בדבר. טענה זו הופכת במוקדם או במאוחר למסתור של השקר המתעטף באיצלה של האמת, ואין לך שקר שסכנתו מרובה מנבל ברשות התורה. זחילה ערמומית מכלה כל חלקה טובה אצל רבים וכן טובים. מתי מספר מצליחים לשרוד, ביניהם רבים הבוחרים בפרישות ונמנעים מהתמודדות, וסופם שהם קצים בחייהם, נופלים במלכודת הכפייתיות ויוצאים קרחים מכאן ומכאן. רוב העולם נופלים בפח ומוצאים עצמם ממולכדים בידי יצר הרע הלועג למשבתם. על כך ממליצים רבותינו לצאת למלחמת מצוה נגד היצר.

ברגע שנכנס אדם למלכודת המלחמה, מוצא הוא את עצמו במצב של מן הפח אל הפחת. ממלכוד ביד היצר למלכודת הלחימה. בין כך ובין כך הוא נתון ביד הכוחניות, ואין חילוק בדבר, אף אם ידו על העליונה, כל עוד הוא אוחז באמצעי של הכוחניות, הוא מאבד את חלק האיכות הקדושה. ברגע האחרון, לפני שהוא מאבד את שארית כוחותיו הוא מתגבר כארי, (האין נודף מביטוי זה של חז"ל מריח הכוחניות?) והוא נוטל בגבורה את האיכות שבאני ויוצא למלחמת ה' בגיבורים ונלחם, בפירוש נלחם, בכוחניות הנפרדת מן הקדושה. ואכן, ביד האדם, לשעבד את הכוחניות לאני האיכותי. לשם כך עליו להשתמש בכוחו של האויב. אותו אויב שהפך לסמל הרוע המוסווה, זה המסוכן, הרוע הזוחל דרך פתחי החולשה, שעליו נאמר אשר קרך בדרך ,,ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע". החכמה שארחה לרוע תוכרע על ידי הכח שארח לרוח. תפקידה של הרוח לאבחן, למיין ולברר את שאריות הטוב שדבקו ברע, ולהציל יקר מזולל. וזאת במלחמת מחץ, ללא פשרות, ללא היסוס. האמת שחברה למלחמת ה' בגבורים מעניקה את האיזמל החד על מנת לבצע את ההבחנה המפרידה בין הטוב לרע ומרחיקה את ספיחי השלום המשבשים את ההפרדה בין האמת והשקר. למרות השימוש בכח, המשמש לחורבן ולהרס, חיוניותו בהרחקת השקר שדבק באמת, הרחקה כוחנית שאינה מסבירה פנים של שלום למי שאינו ראוי לכך.