Home

 

פרשת תולדות תשס"ז.

 

אהבה  התלויה  בדבר, ואהבה  שאינה  תלויה  בדבר.

 

ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב." פרק כ"ג פסוק כ"ח. על פי חז"ל היה עשו צייד, בקשתו צד חיות, ובפיו צד את הבריות, והיה צבוע כאותו חזיר שאינו מעלה גירה, אך פושט את טלפיה כלפי חוץ ומראה שהוא חיה כשרה כביכול, משום שפרסותיו סדוקות, כאומר לכל, ראו כשר אני. את אביו צד בשאלות כיצד מעשרין את המלח, כאומר לכל, ראו כמה מדקדק במצוות אני. מכאן אפשר להבין כיצד קנה רשע שטוף בצביעות זה את אביו התמים. וקשה להבין זאת, כיצד נפל אביו שחונן ברוח הקודש ברשתו של אותו רשע. רבקה אוהבת את יעקב. נקודה. ללא סיבה נראית לעין. אך על יצחק מוסיפה התורה ומביאה סיבה לאהבתו את עשו: כי ציד בפיו. לכאורה יש כאן סימוכין לנפילת יצחק ברשתו. שהרי כותבת התורה בבירור את הסיבה: כי ציד בפיו. אך יש להבין את שני סוגי האהבה. יצחק אהב כי... ורבקה אוהבת את יעקב. ללא סיבה לכאורה.

כבר הזכירו במקום אחר שאהבה שונה מיראה, משום שרגש האהבה נובע מפנים האישיות, בעוד היראה היא תגובה כלפי מצב חיצוני מרשים הנכפה על האישיות. כך נראה לי, שקיים חילוק בין אהבה פנימית הנובעת כתוצאה מתחושה של הזדהות אישית, וגם היא מתוך סיבה מסויימת, הערכה (ערכית), או מתוך השוואה בין הנושא הנאהב לאחרים. גם לאהבה זו קיים בסיס, סיבה כל שהיא.

ההבדל קיים אמנם בין אהבה הנובעת משיקול חיצוני כל שהוא, כגון הכרת הטוב, או סיבה פנימית שהיא מתוך הערכה עמוקה הגורמת להזדהות בין האוהב והנאהב.

הקשר הפנימי נוצר כהמשך לשיקולים בעלי משקל אובייקטיבי, כהערכת הנאהב על איכותו ההופכת להערכה החובקת, לא רק את מה שיש להעריך בו, אלא מתפתחת להערכת כל אישיותו, עד כדי הזדהות, ואפילו יכולה אהבה זו להמשיך ולהתפתח עד כדי דביקות ממש. לרבקה היו סיבות מרובות ושקולות אובייקטיביות, שגרמו לה לאהוב את יעקב. היא ששמרה על ערכיה ומוסריותה ותומתה, אף על פי שבאה ממשפחה של רמאים. בת של רמאי ואחותו של רמאי, ידעה להעריך את בנה שהיה "איש תם, יושב אהלים" ודבק בתורה. מכאן שהסיבות לאהבתה את יעקב נבעו משיקולי הערכה מתוך השוואה עם מה שהיתה מורגלת במשפחתה. סיבה שקולה אובייקטיבית לאהבה הופכת להזדהות אישית מופנמת הנסמכת על שיקולים אובייקטיבים.

עוד אפשר להוסיף לסיבות אהבתה את מה שנתגלה לה על טיבם של התאומים שעה שהיו מתרוצצים בקרבה, ופנתה בשאלה לשם בן נח, שגילה לה את הניגוד הקיצוני בין התאומים. שהאחד יהיה סמל הטוב, והשני סמל הרע. לפי חז"ל שמרה רבקה את הדברים בליבה ולא גילתה את אוזנו של יצחק, אולי משום שהבינה שהאחד שהיה סמל הרוע הוא באשמתה, שנתנקזו בו גנים ממשפחתה שלה, שלא הצטיינה במידות תרומיות. הבינה רבקה שבעשו התנקזו המידות הרעות שנשאת בקרבה כבת ואחות לאנשי מרמה, ובשני התנקזו הגנים שבאו מבעלה הצדיק וממנה עצמה. מהחלק הטוב שבה.

מכאן שהרגש המכונה בשם אהבה, יש בו ממד אובייקטיבי וממד אישי פנימי בוער כאש ומושך אותך ברגש של הזדהות. אהבה ללא רגש איננה אהבה אלא הערכה. אהבה שכולה רגש בלבד, איננה מחזיקה לאורך זמן והיא חולפת, עם חלוף ההערכה. ועם הערכה חדשה. באהבתה של רבקה היו קיימים שני הממדים; האישי והערכי שהתמזגו לרגש אחד בעל עוצמה שבהזדהות.

עוצמת ההזדהות שבאהבה זועקת לביטוי של ממשות. בניגוד ליראה הגורמת להרתעה ומכסה בעיקר את מצוות לא תעשה, צריכה האהבה לביטוי ממשי, מעשה, ולכן מצוות עשה הם ביטויי אהבה. משום שאינם מבוססות על פקודה שרירותית, אלא כדי להביע את רגש האהבה. ורצה הקב"ה לזכות אותנו בהן. לכן מצוות עשה, מוטב להן שתהיינה ספוגות כוונה, מודעות עד לדביקות בין העושה והמעשה, אחדות גמורה בין הלהיות והלעשות. הלהיות תבוא לידי ביטוי אישיותו כולה של האדם העושה, ובלעשות תבוא לידי ביטוי העשייה עצמה. מכאן שאהבה שאינה עוברת לעשייתה אינה אהבה, ואינה יותר ממס שפתיים. מן השפה ולחוץ.

לאברהם מיוחסת מידת החסד. ליעקב, מידת האמת. ליצחק, ראוי ליחס את מידת האהבה בזכות הקרבתו והקדשתו לשמים, והיה עולה תמימה. לא היה יצחק יכול לנתק את הראייה והשיפוט האובייקטיבים מאישיותו הקדושה. לכן לא היה מסוגל להפריד מקדושת אישיותו את דמותו הצבועה והרעה של עשו. שהצטיין בכיבוד אב, והיה צד אותו בפיו. יצחק האוהב היה דן כל אדם במידת האהבה, והרי כבר נאמר: "על כל פשעים תכסה אהבה". בתנאי כמובן שלאוהב אין פשעים. אם גם לאוהב תלויה קופת שרצים מאחריו, אין הוא מכסה על פישעי הזולת, אלא מייחס אף לזולת את פשעיו שלו, (מתוך הזדהות כמובן). תהליך האהבה של רבקה היה כדברינו תהליך של אהבה מאוחדת ומלכדת את השיפוט והערכה האובייקטיבית שעברה תהליך הפנמה, דוקא בזכות ערך האהבה שבנתה לעצמה. ולכן ידעה להישמר מצביעותו של עשו.

האהבה היתה צריכה לעבור דרך חתחתים של ייסורים, להתעמת דווקא עם הרוע. העימות עם הרוע צריך לחול על האוהב דווקא לא מתוך עקרון שרירותי הנודף ריח של סאדיזם, אלא משום הצורך לחשל את אופיה של האהבה דרך העברתה במסלול של תופעות הנראות במראיהם כאהבה, אך מקורן של תופעות אלא נובע ממדות רעות ואף יותר מזה, ממקור שלילי עצמו. מסיבה זו היתה רבקה יוזמת את התרמית שביצע יעקב באביו, על אף חששותיו מן התרמית שהיתה זרה לכל דרכו, משום שרבקה ידעה שאהבה שאינה עוברת במבחן השלילי איננה אהבה מחושלת ויציבה שתוכל לעמוד במבחן נסיונות החיים. האהבה ניכרת רק אם היא מסוגלת להבחין ברע. לא תמיד מועילה ההתרחקות מן הרוע. יש והאהבה צריכה להתבטא דוקא כשהיא שרויה בסביבה רעה ולמרות הסביבה עליה להוכיח את תומתה.

מכאן שההתנתקות של צבור השומר תורה ומצוות והסתגרותו בגטאות לעצמו בלבד, על מנת להימנע מהתחככות עם אותם שאינם שומרי תורה ומצוות, אינו פשוט כל כל עיקר, וטעון בירור מן היסוד. המציאות מורה שאין ההתכנסות של שומרי תורה ומצוות מועילה, ואיננה מחסנת את אלו מתוכם הנאלצים לצאת מן הגטו ה"שמור" לשם פרנסה.

בהיות הללו בלתי מחוסנים מן הרע המשתולל בחוץ, הם יוצאים נפגעים. שלא לדבר על החסרון העיקרי של הגטאות, שאינם מהווים דוגמא לחיקוי לכל אותם ,,תינוקות שנשבו", שעתידים לתקן דרכם, מתוך סקרנות גרידא שעשויה להתפתח עד כדי חזרה בתשובה, שעה שהם עתידים להיפגש פגישה יומיומית, דרך עיסוקם בשומרי תורה ומצוות. מנקודת מבט של חוסנם הרוחני של אלו היוצאים מן הגטאות, טעון המפגש עם השונה בחשיבות עליונה.

יסוד הטוב בא לידי ביטוי רק תוך מפגש, ואולי גם התחככות עם הרע. רק אז יוצא יסוד הטוב מן הכח אל הפועל.

זאת יכולה אולי להיות שורשה של הסיבה העומדת מאחרי הליכת יעקב לחרן אל לבן הרמאי, כדי לאגור נסיון לשמירה על זכויות הטוב מול לחצי הרוע. סיבה זו מאריכה התורה בפיתוחה בצורות רוע שונות שעמהם היה על יעקב להתמודד, עד שהפך לשלם שבאבות