|
|
פרשת שופטים תשס"א.
סמכות בין השתייכות וחרות.
לית מאן דפליג שסמכות, גם סמכות, היא ביטוי להשתייכות. הסמכות מתבטאת כלפי מישהוא, מקבל הסמכות. משום מה נתקלת תופעת הסמכות בהסתייגות, בעיקר בעידן הליברליזם המטיף לאינדווידואליזם אנוכי, אנטי סמכותי והכרוך משום מה בערעור יחס ההשתייכות. כל אחד לעצמו, ללא זכות התערבות בעניניו של האחר. נקודת מבט זו רואה בסמכות נסיון של השתלטות כוחנית, סכנה שיש לשלול בכל לשון של שלילה. שלילת הסמכות והליברליזם נוטה לכוון של שלילת כל צורה של יחס ל הזולת. אנוכיות עטופה בצלופן מבריק מתקבלת כערך מוסרי. "חיה ותן לחיות", "זכותו" של הזולת לנהוג כראות עיניו, כל עוד אין בהתנהגותו נזק ישיר ומיידי לאחר. שלילת הסמכות כוללת גם את שלילת הערכים הנובעים מערך מחייב כל שהוא, משום שמחייב משמעו קבלת סמכות של העקרון המחייב. מכאן ששלילת הסמכות מלווה בשלילת הערכים, ובעיקר שלילת הצורך לחנך לערכים. איש הישר בעיניו יעשה. סמכות של אחריות, אל מול סמכות כוחנית. לא בכדי זכתה הסמכות ליחס של כבדהו וחשדהו, בהיותה נוטה לכוחניות מטבע בריאתה. השלטון משחית. פרשת שופטים היא פרשת הסמכות. אחד הנושאים התופסים מקום נכבד בפרשה הוא פרשת המלך, בהיותה מייצגת מובהקת של סמכות השלטון, ואכן מטילה התורה מוגבלות רבות וישירות, שאינן מסוג המגבלות החיצוניות, החברתיות והפעילות, אלא החינוכיות בעיקר, מגבלות החודרות אל תשתית הנפש. ספר תורה המלווה אותו בכל אשר יפנה, כולל תחום הפרט והאינטימי. וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה'.. ולשמור את כל דברי התורה.. ואת החוקים האלה לעשותם. סמכות – על, ממקור הסמכות המוחלטת, המחוקקת והמחייבת אותו בתחום פעילותו הפרטית. התורה מטפלת ישירות וללא היסוס גם בנטיה של הסמכות השלטונית להסתאב. לא ירבה לו נשים ולא ירבה לו סוסים, וכסף וזהב לא ירבה לו מאד. לבלתי רום לבבו מאחיו. כנגד הגאוה. תביעה קיצונית להפריד בין סמכות ממלכתית לבין יחס אישי נקי מסמכות, על יסוד של הדדיות כלפי אזרחי הממלכה! תחושת סמכות עצמית – גאוה. רק סמכות פונקציונאלית היא החיובית וההכרחית. שלילת הסמכות מכל וכל תביא לדימוי עצמי נמוך, לחוסר יוזמה, תפגום בבחירה החופשית, וכתוצאה מרגשות עצמיים שליליים אלו תסלק את יסוד המוסר–את תחושת האחריות האישית והמתייחסת לזולת. מכאן שתחושת סמכות חיונית לפיתוח יסוד הכבוד העצמי ויסוד הכבוד בכלל. תרבות ששללה את הסמכות מכל וכל מתאפיינת, אכן בחוסר יחס של כבוד. הדבר מתבטא בלבוש המוזנח והמסמורטט. בני-אדם מן היישוב, לכאורה, אינם בושים מהופעה מוזנחת במופגן, בהיעדר נימוס ובחוסר הערכה לאיכויות ולשוני האיכותי המאפיין בני-אדם. אדם לאדם – אינסטרומנט. תשומת הלב נתונה להישגים פונקציונלים תוך התעלמות מן ההיבט האנושי שמאחרי המעשים. בהיעדר תחושה אנושית עצמית מטיל האדם את יהבו על המכשירנות וההתמקצעות. כך ברפואה המתרכזת במחלה ומתעלמת מן החולה. כך בדגש על הפוליטיקלי קורקט ועל כללי הנימוס במקום על הזדהות אמפאטית עם רגשות הזולת, וכך באחיזה בקרנות המזבח של המערכתיות תוך הזנחת היסוד האנושי שהיה ויהיה תמיד המרכיב העיקרי של המערכת. סמכות עצמית היא ההיפך הקיצוני להיעדר הסמכות. תחושה של חשיבות עצמית, הענקת עדיפות לאיכות העצמית מול האיכויות של הזולת. הערכה שאינה נובעת מתחושת איכות אובייקטיבית עניינית, אלא מהשוואה בלתי פוסקת בינו לבין האחרים. גישה מן החוץ ולא מבפנים, המדגישה בהכרח את הלעשות ומתעלמת מן הלהיות. האנוכיות בהתגלמותה. על מנת לשמור על תחושת קיום אנוכית חייב האגואיסט להילחם על קיומו. שהרי יחס כוחני מזלזל בזולת מעורר יחס דומה מן האחר. התחרות מושלת בכיפה, לשון הרע ויתר סממני הכוחניות הופכות חברה אנוכית לג'ונגל, שהג'ונגל הטבעי המאוכלס בבעלי חיים בלבד, הוא גן-עדן לעומת הגיהינם האנושי. התעלות עצמית תוך השפלת הזולת, תוך התעלמות ושיפוט מעוות של הישגיו. אני ואפסי עוד. עליו נאמר, כל גבה לב אשנא. אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת. אין הקב"ה שונא את החוטא כפי שהוא שונא את את בעל הגאוה, למרות הישגיו האובייקטיבים. התורה מחנכת לסמכות פונקציונאלית. זו הנובעת מתחושת אחריות כלפי התפקיד הא-לוהי בעולמו של הקב"ה. סמכות הדרה בכפיפה אחת עם הענוה, וזה לזה יאמר חזק. הענוה המעבירה את תחושת הקיום מיסוד ההישרדות הכוחני והחייתי אל הכוון של המטרה הערכית מפעילה את איכויות היצירה של הענו, שאינו מבזבז את זמנו לטיפוח האגו, וכל כולו נתון לטיפוח האובייקט, הזולת, התפקיד, וזאת ללא המילכוד של הסכסוך בין מה שקורה לו לבין המתרחש בשטח. האיכות האנושית הנעה בין ציר ההישרדות לציר היצירתיות של האני פותחת לפני האדם את היכולת לשמש בה בעת בתחושת האחריות כלפי הזולת, אחריות הכרוכה בסמכות כאמור, לבין תחושת ביטול היש, במובן של ביטול האנוכיות. כך מסוגל הענו להתמקד במצב הזקוק למעורבותו ולשפוט באובייקטיביות ללא שיסתכסך עם ניגוד האינטרסים בינו לבין הזולת. כך יוכל השופט אשר יהיה בימים ההם לשפוט בצדק את עמיתו באותה אמת מידה שעליו לשפוט גם את עצמו. צדק צדק תרדוף. צדק אחד לעצמו ולזולתו. ללא סטנדרד כפול. באין אגו המשבש את השורה מחוסן הענו מפיתויי השוחד, מנשיאת פנים ומהטיית המשפט, ומיתר עיוותים הבאים בעטים של ערוב תחומין בין האגו לבין האני. שיפוט נקי ממעורבות אישית מסוגל לערוך הבחנה בין הערכים המרכיבים את המצב. בין הצורה לבין התוכן, בין הרושם החיצוני לבין המהות. בין הצד האסתטי לתכנים. לא תטע לך אשרה, הוא האיסור על שימת דגש על הצד האסתטי כפי שנוהגים כל הדתות האחרות, כמשתמע מפירוש הרמב"ן. הצורך במרכיבים אובייקטיבים לבנין הסמכות. הצורך בסמכות בית הדין, בסמכות השופט. סמכות הנתמכת באמות מדה אובייקטיביות. על פי שנים עדים. על בית הדין: וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה'. סמכות א-לוהית. ובכל זאת, סמכות השומרת על עצמאות (לא בשמים היא) ובכל זאת מבוסמת בניחוח הענוה. ,,אל השופט אשר יהיה בימים ההם" אין לך אלא שופט שבימיך". יפתח בדורו כשמואל בדורו. מצות ,,לא תסור" הקיימת בכל דור. היא הסמכות הא-לוהית. מנקודת מבט של סמכות, הנסיון הגדול לשני הצדדים הוא דווקא היחס אל הכהן. מצד אחד ,,ובאת אל הכוהנים הלויים".. ומצד שני ,,לא יהיה לכוהנים הלויים.. חלק ונחלה עם ישראל." הסמכות השואבת את ערכה מן המקור הא-לוהי, קיומה תלוי פרדוקסלית במתנות כהונה. ללא אחיזה מוצקה בקרקע המציאות. ,,ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו. ה' הוא נחלתו." אם היה מסתבר מקביעה זו שה' גם מפרנסו, ניחא. אך אם תלוי קיומו במציאות הפיזית במתנות הכהונה, ואם נזכור שההלכה מאפשרת לבעלים לבחור בכהן הרצוי להם, זקוקים שני הצדדים למאמץ ריגשי ואינטלקטואלי על מנת לשלוט במידות המשמשות שני הפכים בעת ובעונה אחת. מצד אחד,תלות הכהן במתנות הבעלים, ומצד שני נתבעים הבעלים לכניעה מוחלטת לשיפוטו של הכהן ולסמכותו. נראה שעבודת מידות זו היא הישג רוחני של ענוה, המגייס להצלחתו את ההבחנה המעמיקה והרגישה ביותר, לה זקוק האדם. מקסימום של מודעות עצמית רגישה ואנושית. הכרה בערכם של איכויות אובייקטיביות ויצירת אמות מדה חדשות לכל מצב. אין כל יכולת להישען על דפוסי התנהגות וכללים קבועים. המפגש בין הניגודים צריך להתאים לכל מצב אנושי חדש ושונה מחברו. כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות. ענין הכישוף הסמכות מנצלת כוחניות ממקור אחר, אות לסטיה מן המקור הא-לוהי. ,,לא ימצא בך.. קוסם קסמים.. מעונן ומנחש, שואל באוב וידעוני ודרש אל המתים, כי תועבת ה' כל עושה אלה. תמים תהיה".. וברש"י ,,התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר עתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות".. והרי מעשה בגמרא ברכות י"ח, ב', המוכיח לכאורה את ההיפך. בהמשך לוויכוח בין רבי חיא ורבי יונתן אם יודעים המתים מן המתרחש בעולם, מביאה הגמרא מעשה בחסיד אחד שהיה עני מרוד ובכל זאת לא נמנע מלהעניק דינר שלם לעני בערב ראש השנה. הקניטתו אשתו. על מנת למנוע את עצמו מלהיגרר אחר ריב עם אשתו הלך ללון בבית הקברות, מן הסתם כדי להיות בטוח שלשם תימנע אשתו מלרדוף אחריו מפחד המתים. במהלך הלילה שמע שתי רוחות מספרות את שראו משוט בעולם. שמע שמספרות ביניהן סודות שמאחרי הפרגוד, על התכניות לשנה הבאה, ולפי זה ידע איזו עונה יפה לזריעה. הלך וזרע בעונה הנכונה לפי התחזית ולא לפי מה שבני אדם הורגלו לזרוע. של כל העולם נפגע ושלו הצליח. לשנה האחרת הלך ללון שוב בבית הקברות. הפעם אין הגמרא מציינת אם הליכתו זו היתה שוב על מנת למנוע מלהכנס בריב עם אשתו, או שהפעם הלך לשם מלכתחילה על מנת לברר את מזלו. שמע שוב והתאים על פי מה ששמע את זריעת שדהו. של כל העולם נפגע ושלו הצליח. הצליחה אשתו להוציא ממנו את סודו. הרוחות ידעו זאת והפסיקו לפטפט ביניהן והקיץ הקץ על מקור אינפורמציה יקר זה. לבירור העניין יש להקשות: הגמרא מציינת את חסידותו של אותו אדם, ובכל זאת עבר לכאורה על איסור דאורייתא של דרישה אל המתים, ושימוש בהם לצרכיו הפרטיים. פעם אחת מתוך מקריות ואילוץ, אך בפעם השניה עשה מה שעשה מתוך ידיעה וכוונה ברורה, לכאורה. אירוע חד פעמי שנעשה שלא בכוונה אין לראות בו ייחוס כוח לניחוש, לכישוף וכו'. אלא מותר לראות בו רמז מן השמים על מנת לסייע או להזהיר חסיד שזכה להשגחה פרטית. השימוש בדרכים הנזולות נעשה שימוש של איסור לאחר ששנה ושילש. החזרה על השימוש מעיד על ייחוס חשיבות של סגולה, של כוחניות למקור המידע בפני עצמו. כהבדל בין התפילה על קברות צדיקים מתוך בקשה שיהיו מליצי יושר לבין הקו הדק מן הדק המבדיל בין כוונה כשרה זו לבין הכוונה המייחסת לצדיק כוח עצמי. האבחנה מסתמנת בשימוש החוזר במקור המידע. אם היה זה אירוע חד פעמי, יש לייחס זאת לנאמר לעיל, שההשגחה השתמשה באירוע כדי למסור מסר לאדם שזכה להשגחה פרטית. אם חזר האדם על האירוע, אות היא שהוא מייחס לאירוע כוח עצמאי ולא לתלותו במקור השמימי, דבר האסור באיסור עבודה זרה, דהיינו, ייחוס כוח השפעה למקור אחר מן המקור הא-לוהי. יש לדון את אותו חסיד מן הסתם לכף זכות ולהבין שנפל בפח בנשואין לאשה קנטרנית. הראיה שלא נמנעה אשתו מריב גם עם שכנתה. ההימנעות מגרירתו לריב עם אשתו על מנת לשמור על שלום בית, תוך וויתור על לינה נוחה ובטוחה בביתו, והעדפתו את הלינה בבית הקברות באה לא רק לשמור על שלום בית, המוזכר בחז"ל כמפתח לשפע מן השמים, אלא באה לסמל על היסורים שהתייסר, עד שראה בלינה עם המתים עדיפות על לינה בכפיפה אחת עם אשתו. לאמור, המות נמצא בביתו יותר מאשר בבית הקברות. אין להניח שאשתו עשתה תשובה והמשיכה להקניטו עד שנאלץ ולא בחר, לשוב על מעשהו וללון שוב בבית הקברות. ולא עשה זאת על מנת לדרוש אל המתים, ובא לציון גואל. עגלה ערופה. ,,ידינו לא שפכו את הדם הזה" ,,זקני העיר הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל" מכאן מקור הביטוי "רחץ בנקיון כפיו". מושג מושאל המצניע ביקורת בלשון שגי נאור, לאמור, מנסה להיתמם ומכסה על אשמתו. האמנם אשמים זקני העיר. סמכותם של זקני העיר שייכת לסמכות אחראית. אחראית על מה. האמנם יכולים המנהיגים להתחייב על פשע מקרי. התחת א-לוהים הם. לפנינו צורה של סמכות המשמשת כציר המקשר בין המקור העליון של הסמכות לבין האדם, והכפוף לה. סמכות של אחריות לקשר בין שני קצות הציר. סמכות המייצגת את שני הצדדים. גם זו של הבורא וגם זו של הנברא. סמכות משתייכת, פונקציונאלית ולא אנוכית הקיימת בפני עצמה, כביטוי לאגו. כמאמר משה לזקנים: שררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם. המייצג את הסמכות, סופו שכתפיו שחות מן המעמסה של האחריות. אחריות היונקת מעקרון הערבות ההדדית של ישראל ערבים זה לזה ומעקרון הנשיאה באחריות כלפי הכפופים לה. סמכות הרוכבת על שני סוסים השואטים בכוונים מנוגדים. יחס של השתייכות ושיתוף על יסוד של הדדיות, של הזדהות השלטון עם האזרח, ושימוש של הסמכות על מנת לכפות על העם את הקשר בין מקור הסמכות העליונה לבין הנברא הכפוף לו. המפתח הסודי הפותח את סבך הניגודים הוא כבוד האדם. אין כאן חלוקה מוחלטת בין הסמכות לכפוף לה. יש כאן חלופת תפקידים פונקציונאלים בלבד בין נסיכים שכתר כבוד האדם, צלם א-לוהים מתנוסס על כולם בשווה.אין כאן משחק של תחרות בין כוחות אלא שיתוף פעולה וחלוקת תפקידים של מהות בלבד ולא בתוקף משחקי סימולציה של תפקידים ברובד החיצוני בלבד. ובכל זאת, כבוד האדם מאחד ומגשר בין הקצוות. רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כ"ג הלכה ח': לעולם יראה עצמו הדיין כאילו חרב מונחת לו על צווארו וגיהנום פתוחה לו מתחתיו וידע את מי הוא דן, ולפני מי הוא דן, ומי עתיד להיפרע ממנו אם נטה מקו האמת. שנאמר: א-לוהים ניצב בעדת א-ל. ואומר: "ראו מה אתם עושים, כי לא לאדם תשפוטו כי לה'. |