פרשת שמיני

פרשת שמיני תשס"ג.

משה ואהרן – פנים וחוץ.

,,ויבוא משה ואהרן אל אהל מועד, ויצאו ויברכו את העם וגו'," וברש"י: למה נכנסו? מצאתי בפרשת המילואים בברייתא הנוספת על תורת כהנים שלנו: למה נכנס משה עם אהרן, כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואומר יודע אני שכעס הקב"ה עלי, ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל. אמר לו למשה, משה אחי, כך עשית לי שנכנסתי והתביישתי, מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל. (תורת כהנים ט', ט"ז). וברש"י הבא: .. ויצאו ויברכו את העם: .. יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, לפי שכל שבעת ימי המילואים, שהעמידו משה למשכן ושמש בו ופרקו בכל יום, לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה: משה רבינו, כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עון העגל. לכך אמר להם:זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'. אהרן אחי כדאי וחשוב ממני, שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו".

משה ואהרן מייצגים שני סוגים של שלימות. משה מייצג את הפנימיות המושלמת, שהחיצוניות נבלעת בה ומוצאת בה את מקומה. הכלי הופך לתוכן באינטגרציה מושלמת. אהרן מייצג את החוץ, את הכלי המייצג את התוכן, עד ללא הפרד בין התוכן והכלי, אף כאן באינטגרציה מושלמת. זה לעומת זה עשה הא-לוהים.

אצל משה פנימיות האני, הלהיות, מכסה כליל את הלעשות כחכמת אדם תאיר פניו ומקרינה את יופיה הפנימי עד שהיופי החיצוני מפסיק להיות נתון בפני עצמו. כאותו צדיק, שלוחו של מקום, שיראתו קודמת לחכמתו ומחפה עליה.

אצל אהרן החיצוניות, המעשים הטובים מחפים על צדקותו, בבחינת שליח ציבור שחכמתו מעיבה על טוהר לבו ועל יראתו. מדת החסד מתאחדת כליל עם מדת הגבורה. המציאות המשתנה תקבע לאיזה סוג של מושיע וגואל היא זקוקה. באהל מועד, במשכן נפגשים כל המצבים והופכים לשלמות של שמים וארץ, של פנים וחוץ באינטגרציה המהווה מודל בבחינת ,,כזה ראה וקדש". למען יכירו וידעו כל יושבי תבל שיש ביד האדם להתעלות ולהגיע לשלמות הנכספת על ידי המציאות המצויה. ואין האדם טפל לסביבה, ואין לו לחשוש מן הכוחות הסובבים אותו.

באותה עת אל לאדם לראות את עצמו שליט שבידו לקבוע את מצבו ולכפות את רצונו בשרירות שחצנית על הסביבה. שתי הנטיות, כשהן מצויות בנפרד אוחזות בשיטה הכוחנית. הכנוע מבטל עצמו עד כדי שיעבוד לכוחות הטבע, והשחצן מאמין בעדיפות כוחו שלו על פני הסובב אותו. מודל השלימות היהודי עושה המפגש שבין החוץ והפנים, למצב של שותפות שווה לחלוטין, שותפות הבנויה על עקרון ההדדיות, עקרון חדש המורכב מערכים שאינם מצויים בטבע הבריאה, והיא נמסרה לאבות כסוד ה' ליריאיו. ברית אבות לבנים תזכור.

ברית = הדדיות. ברוב ענוותנותו צמצם בורא העולם את עצמו ועשה את האדם, יציר כפיו, לשותפו המלא. שותף לזכויות ולחובות. שותף ליכולת התיקון וההרס ח"ו. שותף לאחריות כלפי עצמו וכלפי הבריאה כולה. לשבט ולחסד. שותפות החובקת שמים וארץ. חומר ורוח. גוף ונשמה, ללא הפרד. העדפת צד אחד על משנהו מערערת את האיזון העדין של העולם הקטן-האדם, וגורם להרס העולם הגדול.

כאן היה טמון סוד המשכן, מקום המפגש בין שמים וארץ, בין אדם וא-לוהים. בזה היה חשיבותו. למען תת בידי האדם מקום אחיזה בהגה הפיקוד, את היכולת לניתוב העולם בנתיב האיזון המשלים בין הניגודים המוטבעים באופים של כל אחד מן המרכיבים. כאן החומר המשועבד לכוחניות המכאניסטית הריקה מאיכויות. ולעומתם הרוחניות, מקור האיכויות והערכים,התבונה והרצון הבוחר. תרבות המזרח מתאימה עצמה לטבע ומצליחה למצות את כוחו לצרכיה, תוך שהיא מגבילה את צרכיה, בהתאם למגבלות הסביבה. (מכאן שידה על העליונה במלחמת גרילה ובטירור, בעוד שתרבות המערב, ידה על העליונה במלחמה גלויה ומערכתית. טועים הסבורים שמלחמת גרילה אין בה כדי להפריע ולהשפיע על המצב המדיני, וכל כוחה בהטרדה מכאיבה בלבד. כוחה גדול בהתשת היריב עד לדלדולו ושבירת רוחו). תרבות המערב כופה את צרכיה על הטבע ועושה אותו כמין חומר עד לדלדולו הגמור.

אלו גם אלו מאבדים את האיזון, בהיעדר בהם יסוד הברית ועקרון ההדדיות. כך בבריאות הגוף התלויה כולה בנפש, בבחינת ,,רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה", וכך בקושי לאזן את הצרכים, הפעולות והמטרות, בכל תחומי הקיום. כשלון הגורם לסכסוך מתמיד, לבזבוז משאבים ליישור ההדורים ולהשכנת שלום כביכול, תוך חיזוק זמני של צד אחד על חשבון רעהו, במקום להשקיע, כהצעת היהדות בשמירה על האיזון על פי עקרונות-על של הכתוב השלישי המכריע ביניהם. של ממד הגובה, הנושא את המפתח לאיזון המיוחל.

ובמשכן עצמו האדם הוא המופקד על האיזון, ממש כמו בעולם שבחוץ. משה ואהרן, למי משניהם נתון מפתח האיזון. שני קטעים אלו שמביא רש"י נראים כסותרים מעט זה את זה. בראשון היתה הצטרפותו של משה מכרעת. בקטע הבא, על אותה בעיה ממש, היתה דווקא הצטרפותו של אהרן מכרעת להשראת השכינה. וכאן שואל הבן, זכותו של מי מהאחים היתה מכרעת להשראת השכינה. הווה אומר, שהצירוף של שניהם כאחד, הוא היוצר את התנאים האידיאלים שהשראת השכינה היא המעניקה להם את גושפנקת השלימות. ויש להבין במה משלימים שני אישים מרכזיים אלה בסיפור לידתו של עם ה'. (ראה המשך במאמר שבת הגדול).