|
|
פרשת פנחס תשס"ה.
האשה כמקור התיחסות לחיים.
רש"י ,,ובאלה לא היה איש מפיקודי משה וגו' אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים ניתנה ראש ונשובה מצריימה, והנשים אומרות תנה לנו אחוזה, לכך נסמכה פרשת בנות צלופחד לכאן". (פרק כ"ו פסוק ס"ד, רש"י בשם הסיפרי ט"ז). מדרש זה מעיד עדות נאמנה על מקומה המרכזי של האשה ותפקידה המכריע בתולדות עם ישראל. מן הראוי לעיין על מנת לנסות ולהגדיר את מהותה של האשה בראייה תורנית. ,,נשים עם בפני עצמו" מגדירים חז"ל. ,,בפני עצמו" אינו מרחיק את האשה מן הגבר, אלא קובע את מקומה כמהות עצמית ולא כגרורה של הגבר. במה נבדלת האשה מן הגבר, שהרי אף היא נקראת אדם כפי שחז"ל קבעו ,,שניהם קרויים אדם". משום מה עדים אנו לתנועת נשים לוחמת למען זכויות האשה ברחבי העולם ולאו דוקא במדינות מן העולם השלישי. גם בעולם התרבותי המתקדם ואולי דוקא בו קמה התנועה הלוחמת לזכויות האשה, בטענה המניחה כנתון שאין עליו עוררין שמעמד האשה מקופח וטעון שיפור. במאמר מוסגר, במדינה מתורבתת כשוייץ, לא בכל קנטון יש לאשה זכות בחירה. לא כנגד רצונה, אלא האשה ממאנת לקחת חלק במשחק הפוליטי כשם שאין נשים מתענינות בדרך כלל בכדור רגל. טענת הליגה לזכויות האשה, שקיפוח האשה הוא נתון הסטורי מתמשך וטעון שיפור. שהרי ההתקדמות בתפיסת השוויון והדמוקרטיה מהוות סממן מובהק להתפתחות המין האנושי. נראה שאין להתיחס לטענה זו כנתון מובן מאליו. יותר מדוייקת תהיה הקביעה שנשים הם עם בפני עצמו. האשה רואה את תפקידיה שונים מאלו של הגברים. תפקיד משלים ולא שונה וגם לא נחות. כבר אמר הפילוסוף ניטשה שאם היתה האשה עוזבת את תפקידה במטבח, (כפי ששואפת האשה ,,המשוחררת" השואפת ליטול על עצמה תפקידים גבריים, ולמסור לגבר את תפקיד האשה כמגדלת את הילדים ועוסקת בעבודות הבית כבישול בעיקר) אם הגבר יטול על עצמו את טריטורית המטבח, היינו ניזונים מתרופות וכדורים ולא ממאכלים טבעיים. נוסחאות השייכות לתחום בית המרקחת היו מוצאות את מקומן במטבח ולאו דוקא אצל ההיפוכנדרים כידוע. מה הסיבות למצב תמוה זה, שהרי נשים אינן נופלות באינטליגנציה מן הגברים ולא פחות חכמות מהם, ואולי עולות על הגברים בפיקחותן. להבנת מקומה של האשה יש להבין מערכת התיחסות מה היא. בפרשיות הקודמות, בעיקר בפרשת קרח עמדנו על נטית האדם להתיחס למערכת מסגרתית. אם מתוך נוחות ואם מתוך עצלות או מחמת חוסר הנטיה להתמודד עם הסביבה, לעקיפה כביכול של הגירויים והפיתויים שבה. בדרך כלל נמשך האדם לגירויים מן החוץ ואינו יוזם. היוזמה באה לידי ביטוי על ידי שאיפות פנימיות, מתוך יעדים ומטרות שמציב האדם לעצמו, בהתאם לאיכותו הפנימית וערכיו. כאשר אלו אינם קיימים אצל חלושי האופי והדעת נמשכים הם אל גירויים שהציבה החברה, ואל פיתויי הטבע דרך מלחמת הקיום. אצל בני עליה, שהינם מועטים, כהגדרת חז"ל, אלו מצליחים להתעלות מעל לגירויים ולפיתויים והם נמשכים מתוך יוזמה של בחירתם החפשית הישר אל מטרת המטרות: הדביקות בבוראם. ,,לעשות רצונך, א-לוהי חפצתי" וגו' תשוקת דביקות זו ממלאת את מרכיבי חייהם כמשפחה, חברה ועסקים. תכנים ערכיים הנמדדים ככל האפשר על ידי היכולת להתקרב דרכם אל ה'. לשם מצוה. אין להם עסק עם מבנים ומסגרות קבועים ומקובעים. אצלם הכל גמיש והכל נזיל ונמדד לפי אמת מדה ערכית – א-לוהית בלבד. ואמת מידה זו אינה ממוסגרת לעולם. פעם דרך זו מזמנת להם הזדמנות לקיום מצוה, ופעם דרך זו נסתמת ונפתחת ביוזמתם דרך חדשה. השיגרה היא הפיתוי המסוכן ביותר להתאבנות מסגרתית, ככינויו החריף של הרמב"ן בפרשת קדושים: ,,יש נבל ברשות התורה". עד כמה שנראה הדבר תמוה, קיימת מקבילה של ממש בעולם של ממש למטרה הניצבת מעל, ולעיתים מחוץ לכל מטרות הקיום בעוצמה ערכית מטהרת כפרה אדומה המטהרת טמאים ומטמאת טהורים והיא מצויה בשכנות מסוכנת, והיא האשה. ,,כל אשר תאמר לך שרה, שמע בקולה". פוסק הקב"ה לאברהם העומד בפני דילמה מוסרית כבדה. ,,גרש את האמה הזאת ואת בנה", תובעת אשת שרה לאברהם. כזכור בנה של השפחה היה יוצא חלציו. לאן ילך. אברהם מהסס עד להתערבות הא-לוהית המצדדת בדעתה של שרה. ואכן כך פוסקת הגמרא לשמוע בקול האשה בעניני דעלמא. ובעניני דאינשי. כלומר יש לשמוע לדעתה של האשה בכל ענינים אנושיים ומעשיים. לפנינו פתח להבנת טיבה של האשה. היא היוזמת, היא המושכת, היא המפתה. האשה היא הקובעת את יחסו של הגבר לסובב. לקיום. ממנה ואצלה מקור היחסים. העומד ללא אשה כאלו בטל ועבר מן העולם, גם לטוב וגם למוטב. חפש את האשה. מאחרי כל גבר מצליח ניצבת אשה גדולה. האשה מהווה מקור לאנרגיה חיובית ושלילית. ממנה נובעות כל מערכות היחסים ולא רק בינו לבינה. לעולם אין יחס לאשה מתקבע בתוך מסגרת. און בן פלת, אשתו הצילתהו ממחלוקת עדת קרח. בגמישותה ובפיקחותה האנטי מסגרתית שכנעה את בעלה לא להצטרף למסגרת כל שהיא מלבד המסגרת הביתית. האשה מייצגת את תמצית החיים ,,בינה יתירה ניתנה לאשה" שנאמר וייבן את הצלע. תבונת חיים, לא מקובעת בסגרות ולא מאובנת. כל כולה שייכת לשורשם של החיים. לצד האנושי והמעשי והערכי, ומה לא. ביכולתה לחוש את שורש הדברים בכל מצב. הגבר מושפע ממסגרות. הגבר נמשך אחריהם ומייחס להם ערכיות צרופה ואינו חש בהתאבנות המקובעת של המסגרות. האשה מתייחסת אליהם בגמישות כשהיא מחפשת בהם ערך אנושי ומעשי מבלי שהיא מתרשמת מן המובניות המסגרתית שלהן. הגבר בונה מסגרות לשמו, על מנת לייחס להם מהרהורי ליבו ומפיתוייהם. רומנים, ספורט, משחקי מזל ושח-מט ופוליטיקה. מסגרות שכל ערכן בקיבעון שבהן תלושות מן המציאות. ווירטואליות. לכן מעטות הנשים העוסקות בתאוריות לשמן כמתמטיקה והמסגרות שהוזכרו לעיל. הן אינן מייצגות את החיים עצמם. הן קיימות במוחם ובליבם של תאורתיקנים זכרים, המשחקים ,,בנדמה לי". אין האשה מוצאת בהן ממש. האשה מציבה לעצמה מטרות תכליתיות ומקומה בעין הסערה של החיים. לרוב היא עצמה סיבת הסערה. האשה החיובית מייצגת את האדם החיובי במלוא תפארתו והיא מבטאת את המוטיבציה החיובית בהתגלמותה. האשה השלילית מייצגת אף היא את מקור המוטיבציה השלילית. היא מקור הפיתוי. היא מגלמת את עוצמת הפיתוי ואוי לו לגבר, ויהיה החזק שבגברים, אם יפול ברישתה. ברגע של חולשה ממתינה לו האשה כפיתוי שאין חזק ממנו. לכן מצווה הגבר להקיף עצמו בגדרים ובאיסורים ביחס אליה. ,,באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו" אין הסכנה באשה אלא בגבר החלש ובעל הנטיה הטבעית להיכשל דרכה. כלפי הגבר המתאים לה היא מקור הברכה והגירוי המצעידו לדרך החיים והברכה. אותה אשה, ביחס לגבר שאינו מתאים לה היא מהווה מקור הכשלון והקללה. לכן מה' אשה לאיש. יחסיה אל הגבר המתאים, היחסים, הם טובים. יותר מאשר האשה כשלעצמה, ההתיחסות אליה, שהיא הקובעת, ולא מהותה וערכיה כשהיא לעצמה. לכן, אין אשה בלא גבר ואין גבר בלא אשה. שניהם קרויים אדם. אדם ללא אשה, ואשה ללא גבר הם מחצית הכלי. לאשה גישה יצירתית אל החיים עצמם. היא חלק מהחיים עצמם וזורמת בזרימת החיים כשידה על הדופק. הממד הרוחני כשלעצמו, התאורתי, היא נחלתו של הגבר. לכן אין האשה מתייחסת למצוות עשה שהזמן גרמן. היא עסוקה בקבוע, בצד של המהות, ואין לה עסק בחולף. עסקיה בגידול המשפחה ובחינוכה, השקעתה בערכים היא בביטויים של הממשי, בהשקעתה במהות ההתנהגות של האדם, של ילדיה ומימוש הערכים בחיק המשפחה. ,,כה תאמר לבית יעקב" אלו הנשים. לכן הגבר הנוטה להתנתק מן החיים עצמם ולהשקיע בתאוריות מחוייב במצוות עשה שהזמן גרמן, על מנת לשמור עליו מן הנטייה לנתק עצמו ולרחף. אין לאשה עסק עם החולף, עיסקה בקבוע. אך יש שהנטיות של האשה להדגיש את החיים שהיא באה על חשבון הערכים עצמם. מכאן הפרדוקס שההתרשמותיות המועדפת של האשה, המתרשמת מן הצורה ומתעלמת מן התכנים שמימושם מושפע מן התהליך הדינמי של החיים עצמם. כך יוצא דבר והיפוכו, ובזאת דומה האשה לפרה אדומה. רגליה קבועות בתכנים של מהות ובכל זאת עיניה נגררות אחר הרושם, אפילו אם הרושם הוא ריק מערכים עצמם. לכן אין האשה עומדת אכן על רגליה שלה והיא תלויה בגבר הראוי לה בלבד. כיוצא בזה הגבר הנמשך לערכים כשלעצמם, כעקרונות תאורתיים בלבד, זקוק למימושם על ידי האשה הממשית שלו. ארץ ישראל, סגולתה בערכיה המתממשים ללא הפרדה בין התוכן והצורה. ולכן סגולתה של האשה נמשכת אל הממד של הממשות הערכית הטיפוסית לערכה וייחודה של ארץ הקודש, שהגבר מתקשה להתיחס אל הערכים המקודשים שבה כאל ממשות העוברת לעשייתה. נטייתו של הגבר להתייחס לממד הערכי כשהוא מנותק מן הממשות. ולכן מתיירא הוא מארץ הקודש. |