|
|
פרשת פנחס תשס"א.
עזה כמות אהבה, קשה כשאול קנאה. (שיר השירים ח', ו',)
היחס בין האהבה, השנאה, הקנאה, המרד. האהבה ואבחנתה. הקנאה והאהבה ירדו כרוכים זה בזה. הנצרות כרכה את האהבה למות. היהדות, לקנאה. את שניהם העמידה היהדות מעל למגבלות ההגיון של המקום והזמן. שני מקורות לרגשות. 1. השימור העצמי. 2. היצירה. במקור השמור העצמי מצויים הרגשות ככוחות היוליים. בלתי מעובדים. כוחות מגוייסים במערכת כוחנית. ללא תכנים ומטרות. ולכן מושפעים מגירויי הסביבה, ללא שליטה של האני מופיעים הרגשות בנפרד ומסוכסכים לעיתים זה בזה, תוך סתירות וניגודים. ככוחות היוליים מהווים הרגשות גורם הרסני חסר שליטה. הם משמשים כביטוי ליצר ההישרדות הנשלט על ידי הרגשות השליליים ובראשם השנאה, הפחד, הקנאה והמרי ממקור התוקפנות. הרגשות החיוביים האהבה, השמחה, הפיוס והנינוחות קיימים בערבון מוגבל במערכת ההישרדות, ומשמשים להשגת מטרה קיומית מוגבלת על ידי המקום והזמן. חז"ל מגדירים אותם כאהבה התלויה בדבר. לאהבה אין גבולות. אין היא מכירה בתנאים מגבילים. האוהב מבטא מסירות בלתי מגבלת. הזדהות עד כדי טשטוש הגבולות בין האני והאתה. ובכל זאת, לאהבה מתלוה פרדוקס. האוהב נמחק כביכול בנושא אהבתו אך אינו נעלם. הוא נולד מחדש לאחר ההזדהות. הוא חוזר ומופיע כשהוא משוחרר ממחלצות האגו, ומלבושו החדש הוא הזולת. דרך רגשותיו של הזולת הוא חש בבהירות את עצמו כשהוא משוחרר מנגיעות אנוכיות. את אשר יאהב יבין ויחוש טוב יותר מאשר יחוש האהוב את עצמו, וכן את עצמו יבין טוב יותר משהבין את את עצמו שלא דרך אהבתו. פרדוקס זה יש להבין על ידי החלוקה המפרידה בין האגו לאני. בשלב של טרום אהבה. שבוי האני בידיו של האגו השבוי בידי מערכת מכאניסטית אטומה של מנגנון ההישרדות. חווית האהבה משחררת את האני משבי ההישרדות, ומאחדת, מזהה ומפגישה את האני מצד האוהב אל האני מצד הנאהב. פגישה בין איכויות, נקיה מכוחניות כובשת, גורמת לשילוב פורה של שתי איכויות אין סופיות המחזקות את יכולת העמידה המוצקה כנגד איומי ההישרדות המוגבלת במקום ובזמן. לפי תפיסה זו מובן מדוע כורכת היהדות את האהבה עם הקנאה ומרחיקה אותה מן המות שהוא האנטי-תיזה של האהבה. המות הוא המוגבלות בהתגלמותה הקיצונית והמוחלטת, בעוד האהבה היא הקשר האין-סופי בין מהויות איכותיות אין סופיות. היהדות מבחינה בין אהבה התלויה בדבר לאהבה שאינה תלויה בדבר. התלויה בדבר היא ביטוי של האנוכיות. היא ביטוי לרגש היולי חסר משמעות ומשמשת את מנגנון ההישרדות כמכשיר עוור בידיו של מנגנון עוור לא פחות. בת לוויתה הטבעית של האהבה התלויה בדבר היא השנאה. אין היא שייכת לקיצוניות מן הכוון ההפוך, משום ששניהם שותפים לטיפוח ושימור ההישרדות האנוכית. שניהם מוגבלים על ידי המקום והזמן הנפגשים במציאות הקיומית. אהבה ששכיניה הנאמנים הם האבסורד, השגעון והמות, היא התלויה בדבר, השד שהכל מתיראים מפניו, משום שהיא קפיצה למים עמוקים ללא קרקע מוצקה. אין היא נשמעת להגיון ואף לא לחוקיו של מנגנון ההישרדות. עזה כמות אהבה, קשה כשאול קנאה. אהבה מוגבלת זו מעוררת מנגנון הגנה ככל יתר ביטויי האנוכיות הטומנים בחובם את זרע הפורענות. מנגנון ההגנה מפני סכנותיה של האהבה היא הכפייתיות. העצירות הריגשית הנוצרת מן הדרישה המפחידה של האהבה לוותר על האגו והתעלמותה מיתר מרכיבי ההישרדות. לעומתה, האהבה שאינה תלויה בדבר מחליפה את מנגנון ההישרדות באני. אין היא מוותרת על האני, אלא מעניקה לו את העוצמה האין סופית. אין עוד צורך בכוחניות עוורת וחסרת ערכים. עם הופעת היצירתיות של האני נעלמות המוגבלות ונפתחים השערים למרחבי האין סוף. ,,וראית אותם" את התכלת הדומה לים, הדומה לשמים, המביא לפסגות של כסא הכבוד. שני הפרמטרים של המקום והזמן הנפגשים בהווה של מנגנון ההישרדות נעלמים. האוהבים זוכים לטלפטיה השמורה ליחסי אם ובנה ותאומים זהים, השומרים על קשר שאינו מוגבל במרחק ובזמן. ,,כאשר זכה שכל האדם לראות אמתת מציאותו ית', מיד נכנס בו שמחת גיל אין קץ, ונשמתו נעימה עליו, והדמיון משלים עם השכל לחזות בנועם ה', וכל תענוגי בשרים חמקו עברו, ונפשו העדינה מתעטפת בקדושה וכאילו פירשה מגוף העכור ומשוטטת בשמי שמים, ובהעלות האדם בערכי קדש אלו, נגלה לפניו עולם חדש, כי אפשר לאדם בעולם הזה להיות כמלאך לרגעים וליהנות מזיו הקדש, וכל תענוגי עולם הזה כאפס נגד ענג של דביקות האדם ליוצרו ית'. הכוח הטמיר הלזה, (האהבה) הוא אחד מכוחות הטמירים שנתן היוצר בנשמת האדם, וכוח זה מעיד על קשר הגבר ליוצר כל היצורים, ואשר נברא לעבוד את בוראו ולדבקה בו." חזון איש. ,,אמונה ובטחון" פרק א' פיסקה ט'. האהבה לפי תאור נפלא זה היא עוצמה רוחנית בהתגלמותה האנושית. היא נצנוץ של נצחיות, שהאדם שזכה לחוויתה, חי בצילה, מתגעגע אליה וכל תענוגות העולם אבדו מטעמם והם תפלים בעיניו. כל אדם זכה במשך חייו לרגע זה של חווית אהבה חד פעמית המעניקה עומק ושגב לחווית קיומו. מכאן ואילך מחפש אותה האדם בכל פינה, ויודע מה טעמה. השאלה המנקרת במוחו ואינה מרפה, כיצד להמשיך את חווית האהבה. וזאת כמענה לאיום המתמיד מכוון ההישרדות הנושפת בעורפו. האהבה כחוויה הנושמת מכוון הנצח ממתיקה את הדינים ודוחה את פחדי הקיום. אהבת התורה. אהבת אדם? אהבה התלויה בדבר, מעוררת את השדים משאול ההישרדות. אהבת אדם מתחלפת לשנאה תוך כדי… אין בה ערובה להמשך יציב. אהבת אדם מהווה ביטוי בלבד של יסוד אהבה כתנאי מוקדם, מוצק וערכי. אהבת התורה היא היסוד לאהבת ה' ולאהבת האדם. היא הפותחת צוהר אל הנצח. היא המעוררת את ההזדהות הרוחנית, המקיפה גם את הרגש וגם את השכל. כפי שמגלם סיפור חסידי נפלא. ליטאי מתנגד, למדן, ערך סבב של ראיונות עם אדמורים חסידיים במטרה להוכיח שאינם יודעים ללמוד. הקשה להם מדברי אביי האמורא קושיא חזקה, ולשמחתו לא ידעו האדמורים לתרץ את הקושיא, עד שהגיע לאדמור אחד, שלשמע הקושיא התרגש עד שנפל מעולף חושים והתגלגל אל מתחת לשולחן. לפתע התנער מעלפונו ותירץ תירוץ נפלא על קושית הלמדן הליטאי, תירוץ שהותיר את "המתנגד" נדהם ופעור פה. מה היו מעשיך תחת השולחן, שאל הליטאי, העסקת בחיפוש תרוץ לקושייתי? לא, עונה הרבי בענוה. התקשרתי לאביי והוא בכבודו ובעצמו תרץ את קושייתך עליו. זה סודה של אהבה, המדלגת בקלילות בלתי מורגשת על מכשולי השכל, המקום והזמן. הרבי שבכוחה של אהבה קדושה, דבק בתורה הקדושה, מקור לקדושתו, עוצמת ההזדהות, נשקו של האוהב, הכניסה אותו לעורו של אביי בכבודו ובעצמו, גילוי אליהו, זה כוחו וזה שמו של גילוי האהבה הנצחי ששום מכשול אינו יכול לעמוד בדרכו. גילוי אליהו, הוא פנחס שהאהבה המבשרת מחסומים יצרה בו את נשק הקנאות. האוהב האמיתי סוחף עמו את מחסום הגשמיות העבה והמסורבל עד שהיה לאבק הנישא ברוח הסערה של האהבה. גם תענוגות העולם טובלות במקוה הטהרה של האהבה ועולות מן הרחצה מטוהרים כמלאכים צחורי כנפים. כך שורה האהבה גם על העולם הזה וחובקת את היצר הרע, וסוחפת אותו לשרת באהבה את יצר הטוב. מה הסיבה שחתן פטור מקריאת שמע, מקשה, שואלת הגמרא בברכות. משום שהוא מוטרד, עסוק. במה? סתמה הגמרא ולא פירשה. נראה שהחתן, העסוק בפרק האיש מקדש, עסוק בלימוד כיצד מממשים את האהבה במוחש, אינו מסוגל עדיין לבטא את רגש האהבה המאחדת בדביקות בינו לבין קונו, בפרשת קריאת שמע. לאהבת ה' קודם התנאי של אהבת האדם, שהוא מוחשי יותר. רק בן-עזאי שדבק בתורה בלב ונפש, לא היה זקוק לעבור דרך מבחן האהבה של בשר ודם. בן-עזאי גילה את סוד האחד, את סוד הדבקות, שלא בתיווכה של האשה. שנאת האוהב. האוהב האמיתי יכול גם לשנוא? שנאה היא ביטוי להפרדה. אנטי – תיזה לדביקות המאחדת. האוהב דוחה את מפריעי האהבה. את המצב, את הרעיון העלול לבטל את אפשרות התגשמותה. או כניסוחו של אור החיים בתחילת פרשת "כי תצא" ,,..תהיה יציאתך למלחמה להנקם מאויביך שהם אויבי השם, כמו שנאמר בתהילים קל"ט פסוק כ"א. ,,הלא משאניך ה' אשנא וגו' לאויבים היו לי". לאמור, אין שנאתי ביטוי אישי ישיר אלא כהזדהות של אוהב ה' לשונאיו, למחללי שמו. אין כאן, כאמור, שנאה אישית. או כדברי אור החיים הקדוש הקובע שלושה תנאים לקנאות הקדושה. האחד – מסירות נפש ,,שקינא בכבודו ובעצמו וסיכן בעצמו". השני – מתוך דביקות בה' ,,שהיתה הקנאה בשביל כבודי לבד. לא לאמצעות שום דבר זולתו, וזו היא מצוה שלימה, אשר יתרצה ה' בה יותר מכל אשר יעשה האדם." והתנאי השלישי – נכונות לשלם את המחיר - ,,שלא היתה הפעולה שעשה נעלמת מעיני אדם, אלא קידש ה' בתוך קהל ועדה". בלשון הקודש שמורה הקנאה לחיוב דווקא. הקנאה השלילית נקראת צרות עין. שמובנה, חוסר ,,פירגון".רגש הנובע מתולדות השנאה. הקושי לשמוח בשמחתו של הזולת. המצטער בטובתו של חבירו. הקנאה החיובית נובעת מהערכת הדבר והרצון לרכוש גם הוא את הדבר היקר והחשוב. זו נקראת קנאת סופרים. קנאה נוספת שהיא קנאתו של הקנאי ל… והיא ביטוי לאהבת הקנאי את נושא אהבתו בראותו את אהובו עומד מול סכנת אבדן, נחלץ הקנאי להגן עליו מפני אויביו. לא מתוך שנאה לאויבים אלא כחרדה לשלומו של האהוב בעיקר. המקנא לאשתו מתוך אהבתו אליה. אבחנה ערכית בין הערך המועדף לערכים אחרים העלולים לעמעם ולהאפיל על הערך היקר והמועדף. זו קנאה כביטוי של האני ואינה שייכת למערכת ההישרדות של האגו. ולכן מוכן הקנאי למסור את נפשו ולהקריב למען אהבתו. להקריב מלשון לוותר על מנת להתקרב, להקריב ולקרב, מאותו השורש. הקב"ה בכבודו ובעצמו, היודע כליות ולב, הוא בלבד יכול להבחין ולדקדק כחוט השערה בין הקנאה הבאה ממקור קדוש וטהור, לבין הקנאה ממקור האנוכיות של מנגנון ההישרדות, הנה עד כדי כך מתוח הקו הדק מן הדק בין הנטיה החיובית של האני לנטיה השלילית ממקור האנוכיות. כך קנאת השבטים הקדושים ביוסף הצדיק, שטעו וחשדו בו שיחסו אליהם נובע מאנוכיותו, וכך קנאתו של פנחס, שהיו בו שלושת התנאים השלמים של אור החיים הקדוש. שהורה הלכה בפני רבו. יש להבין מדוע נשתתק משה ולא דן בעצמו את זימרי והניח זאת לפנחס. משה כמחוקק היה צמוד לחוק. החוק כהגדרה ברורה למצב של חטא ברור. הבועל ארמית אינו כלול בהגדרה המפורשת של החוק הכתוב והברור לכל. שהרי לא נתגבש עדיין איסור חיתון עם אשה נכריה. משה עצמו נשא לאשה את בת יתרו. המצב הוא הקובע. המצב הרוחני, הסיכון שבנסיון להדחת היהודי לעבודה זרה. המניעים הם הקובעים. המניעים והכוונות הסמויות מן העיין. מן הראוי לציין כאן את הדירוג של החטא מן המבט של האדם החוטא. מבט זה הוא הקובע. שלוש דרגות בגישת הדת הרגישה מאין כמוה להיבט האנושי כדת היהודית: הדרגה הנמוכה ביותר היא חטא הנעשה בשוגג. מתוך טעות בידיעה או בשיקול הדעת. מעשה הנעדר רצון לחטוא. הדרגה השניה היא רוח שטות. מתוך סערת רגשות, מתוך כעס, התרגשות, השפעת הסביבה. כמאמר חז"ל אין אדם חוטא אלא משנכנסה בו רוח שטות. מצב זה של חטא הוא המצוי ביותר אצל רוב בני האדם, מתוך נטיה לעצלות, לשטחיות ולחוסר רגישות לרע, מומר לתאבון בלשון הרמב"ם. התרופה הבדוקה של התורה למצב זה היא עבודת המידות. תשומת לב זהירה ומעמיקה להלכי הנפש ושליטה על ההרגל והנטיות המושרשות להיכנע למנגנון האנוכי של המערכת הבהמית – השימור העצמי. החטא בהתגלמותו המכוערת ביותר היא הדרגה השלישית של המומר להכעיס. המכיר ויודע את בוראו ומתכוון למרוד בו. נמרוד. דרגות אלה מטופלות היטב ומוגדרות על ידי המחוקק. אין הבועל ארמית שייך היה לאחד מהם. לפיכך לא היה מקום למחוקק להתערב מתוקף סמכותו, מלמעלה. ההתעוררות היתה צריכה לבוא מלכתחילה מלמטה, מאחד העם, כדברי ההצטדקות של אבימלך לאברהם. שהרי לא ידע אבימלך בבירור ששרה היתה אשתו של אברהם. רק אחד העם, שדר בשכנותו היה צריך לדעת את אופי היחסים שבין אברהם לשרה. אבימלך טען שגם אחד העם היה טועה ונכשל בחטא החמור מחמת הסתרת המצב, והיה תוקף לכאורה, לטענתו. פנחס שבא מלמטה, מן העם, ידע את האופי האפל של זימרי שבעל ארמית, לא רק מתוך תאותו כמומר לתיאבון, אלא כהתרסה וחשיפת האבסורד לכאורה של משה, שאף הוא היה נשוי לבת נכר. פנחס שידע זאת נחלץ להגן על מעמדו של המחוקק, המנהיג הרוחני משה. אם היה כאן מעשה הנובע מחולשת התאוה, מתוך רוח שטות, לא היה עושה את מה שעשה. בהיות זמרי מתכוון למרד, לפרוץ גדר, הפקיר עצמו לפגיעת הקנאי, זה השומר על הגדר ועל מה שבתוכו.
|