פרשת מטות – מסעי תשס"א.

נקמת ה' , נקמת ישראל. ויסעו וחנו: קביעות ושינוי.

האהבה שאינה תלויה בדבר, מקורה באני (חלק א-לוה ממעל). אין היא מכירה במגבלות המקום והזמן. אין היא מכירה בשנאה, בקנאה ובנקמה. האוהב אהבה התלויה בדבר מרוכז בעצמו, הוא אגוצנטרי ומבטא את התחושות הנעורות בו נוכח נושא אהבתו. שירי האהבה הערביים מתארים רגשות של התמוגגות, סבלו של האוהב, ומתעלמים מתאור מעריץ של נושא אהבתם.

אהבתם היא אהבה רכושנית והפוגע באובייקט אהבתם מעורר את מנגנון ההישרדות החייתי, את השנאה, הנקמה והקנאה הכוחניים – בהמיים בכל מערומי כיעורים. תאור של פחד ודאגה וחרון נוכח האיום, הסכנה, תחושת האבדן של רכושם האהוב.

זו אהבה שבבחינת חסד לאומים חטאת. גם האהבה הנוצרית מתמקדת בתחושות האוהב, תוך התעלמות מאובייקט האהבה. אהבה שסופה מות האוהב שהגיע לביטול היש, לסיגוף ולצער של געגועים ההופכים לשנאה כלפי האובייקט וכלפי הסביבה המפריעה, המאיימת לחטוף את האובייקט הנתפס כרכושו של האוהב.

אין אהבה מחוץ לתחום האנושי כמו שאין אהבת אמת, אהבה שאינה תלויה בדבר בתחום האגו. האני האוהב, רק הוא מסוגל לאהוב תוך התעלות מעל לגבולות היכולת. האוהב אהבה שאינה תלויה בדבר גדל ומתעלה דרך אהבתו שנתגלתה כביטוי הישיר והמובהק של היסוד הא-לוהי שבקרבו. יסוד של איכות אין סופית. האהבה היא הביטוי הא-לוהי שבאדם. מקורה בא-לוהות. אהבת הא-ל מעוררת את האהבה לאדם, לנברא בצלם, לנוכחות הא-לוהית שבמציאות הממשית. לכן אהבת האדם, אהבה כנה ואלטרואיסטית, תוליך ותצעיד את האדם אל עבר המסלול הא-לוהי. אהבת האדם תביא לאהבת ה' ואהבת ה' תתבטא באהבת הנברא בצלמו כדמותו. אין לאהבה זו שומרי ראש של ממלכת החושך ההישרדותית כקנאה, נקמה ושנאה. אוהב ה' יצטער ויבטא צערו בקנאת ה', על ידי קנאת ישראל, המהווה ביטוי של ממש לנוכחות הא-לוהית. נקמת ה' במדין איננה עוסקת במדין כמטרה אלא בתיקון הפגם שנוצר בשלמות של הקדושה הא-לוהית על ידי החטא. העיסוק בתיקון הנוכחות הא-לוהית הינו ההיפך הגמור מן העיסוק בממד השלילי שבאדם העוסק בטיפוח האגו ההישרדותי, הטעון רגשות של הרס כקנאה, נקמה ושנאה. לכן לא שינה משה את צו ה' לנקום נקמת ישראל במדין משום שלא ראה הבדל של מהות בין נקמת ה' לנקמת ישראל. שניהם ממקור של קדושה באו ואין בהם שמץ של שנאה. על מנת ללמד את ישראל לקח זה הבהיר משה לעם שנקמת ישראל היא נקמת ה', היא נקמה באיכות שכולה קדושה, וממקור קדוש באה. כיוצא בזה ההבדל בין מחלוקת לשם שמים לבין מחלוקת שלא לשם שמים. זו האחרונה מכוונת לגופו של אדם, בעוד מחלוקת לשם שמים עוסקת בגופו של עניין. זו שונאת וזו עוסקת בתיקון.

ויסעו ויחנו

גמרא ברכות י"ז. מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה: אני בריה וחברי בריה. אני מלאכתי בעיר, והוא מלאכתו בשדה. אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו. כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי, כך אני איני מתגדר במלאכתו. ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט. שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים. רש"י: ושמא תאמר הדין עמו שאינו מתגדר במלאכתי, שאילו היה תופס אומנותי, לא היה לו לב פתוח להרבות בתורה כמותי והיה ממעיט ואין לו שכר. שנינו: שיש לו שכר לממעיט כמו למרבה." סוף רש"י. מפשט הגמרא נראה שלכל אחד דרך משלו בעבודת ה'. זה בתורתו וזה בפעילות של מצוה אחרת כל אחד לפי כשרונותיו ובלבד שיכונו שניהם במלאכתם לשם שמים. בא רש"י והופך את פשט הגמרא מקצה אחד לקצה אחר. לאמור, אל תאמר שיסתפק כל אחד במלאכתו, שהכשרוני בלבד יעסוק בתורה ומי שלא ניחן בכשרון ודעת פטור מלימוד תורה. אלא גם מי שלא ניתן בדעת מחוייב ללמוד תורה כפי כוחו.

קשה כיצד הופך רש"י את דברי הגמרא המפורשים. ונראה כוונתו, שהעיסוק בתורה הוא העיסוק הקבוע לכל יהודי באשר הוא שם. כל עיסוק אחר נכנס לגדר של זמני וחולף. ונכון לפי שעה בלבד. ואף מי שפטור לשעה מלימוד תורה משום שעוסק במצוה אחרת, אל לו לחשוב שהוא משוחרר מלימוד תורה. וראוי שיסורי מצפון יציקו לו וישתוקק ללמוד ככל שיוכל. והשתוקקות זו תשמור את זיקתו לתורה ויזכה לסייתא דשמייא ולתוספת כשרון וזמן עד שיוכל לממש תשוקתו. חידוש הגמרא מתכוון שלא יעשה מלאכתו בלימוד ויבטל ממלאכת המתאימה לו ויפרוש לגמרי מתורה אלא יעסוק במלאכתו קבע וילמד תורה ככל שיוכל. כי אז יהיה לימודו המצומצם אף הוא בגדר קבע וילמד תורה ככל שיוכל, כי אז יהיה לימודו המצומצם אף הוא בגדר קבע ומלאכתו ארעי, ובלבד שיכוון לבו לשמים, דהיינו יתגעגע וישתוקק ללמוד תורה ותעלה לו השתוקקות זו כאלו למד ותצטרף ללימודו הצנוע. וכמו שאמרו חז"ל בברכות ו' ,,חישב לעשות מצוה ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה". בשורש העניין טמון הקשר האישי בין האדם כישות סובייקטיבית, כנוכחות א-לוהית פנימית במיקרו, בעולם הקטן המצוי בקשר מהותי עם המקרו הא-לוהי: הקשר המורכב מיוזמת הבחירה המעוררת את ההשגחה הפרטית. עיקרה בערך הכוונה. כל הלומד הילכות חטאת, כאלו הקריב חטאת. מכאן חשיבות הציפיה, הגעגועים והכמיהה לדביקות בתורה, בראיית התורה כמציאות האמיתית ובכל המתרחש כביטוי למציאות של תורה. מציאות הנקבעת על פי הכללים והחוקים שבתורה, בבחינת איסתכל באורייתא וברא עלמא. התורה היא הבריאה, והמציאות אינה אלא בבואה שלה. על הבריה שבשדות לראות עצמו קשור לתורה לא פחות מהבריה, מן המציאות של התלמיד חכם שעיסוקו הבלעדי בתורה. אם יראה עצמו קשור בטבורו לתורה ויתגעגע בבחינת מתי יבוא פסוק זה לידי ואלמדנו, מעלה עליו הכתוב כאלו למד. ללמדך שהמציאות הנפרדת מן התורה, אין בה קיום כלל, והיא בבחינת כל המפסיק ממשנתו, הרי הוא מתחייב בנפשו, משום שהניתוק מן התורה והשלמתו של האדם עם עיסוק נפרד מתורה, הרי הוא מנתק עצמו מטבור מקור חיובו. ללמדך שאין מצב חומרי נפרד ממצב רוחני בר מימוש. מימושו שרוי במסגרת התורה שהוא משמש לה ביטוי. התורה היא המעניקה למציאות קביעות וממשות. כל היתר הוא בר – חלוף. הקבוע נמדד על פי יחסו לתורה. אלא כל האומר אין לי אלא תורה, גם תורה אין לו. ולמה נחרב בית שני, אלא משום שהעמידו דבריהם על דין תורה. הקבעון הוא הצד השלילי של הקביעות. הסגירות, חוסר הפתיחות לחדש הוא הגורם לניוון, לשיגרת מצוות אנשים מלומדה, ומונע התפתחות, התקדמות וחידוש. ה,,ויסעו" הוא הפעילות המזרימה חיוניות למנוחה – לשבת. אין המנוחה אפס מעשה אלא תקופת גיבוש ועיצוב של חומרי הגלם הזורמים אליה מימי המעשה. ויחנו, על מנת לספק הזדמנות לרווח בין פרשה לפרשה שניתן למשה על מנת לעכל את הנלמד. גם מחשבתו של האדם, כגופו, זקוקה למנוחת העיכול והגיבוש. מי שאחזו רוח תזזית ואינו מסוגל להשתחרר הימנה, דומה לאוכל שאינו מעוכל, והוא מכניס ומקיא את אוכלו כלעומת שבא. התורה והמצוות הם הכלי המעניק משמעות וערך למעשים המתרחשים במסגרתם. וכל מה שמחוץ למסגרת, כל מה שנעשה מתוך גירוי חולף מן החוץ, הולך כלעומת שבא ואינו מותיר רושם. רשעים, בחייהם קרויים מתים. ואף בתורה ובמצוות גופא, יש צד דינמי, תוסס שמקורו בתהיה, בחיפוש אחר משמעות, בכיבוש אופקים חדשים והכללתם בתוך מסגרת התורה והמצוות. כך הכוונה בתפילה ששיאה היא החדרת הכוונה אל תוך החיים המתחדשים והיוצרים בעיות קיום, חדשות לבקרים. הכוונה האמיתית מתגדרת בייחוסם לעבודת ה' וחיפוש נקודת היסוד של הנוכחות הא-לוהית המשתקפת בהם.

תשעה באב מי שאינו מתאבל על חורבן בית המקדש, כאלו נחרב בימיו. הקשר לחורבן ההיסטורי הופך את המאורע ההיסטורי למאורע של קיום אנושי של הקבוע, שלא ישאר כמאובן, שיפוך למאורע תוסס וחיוני. האבל המלווה בעינוי האבל, כמצוות היום, מעניק ממשות חיה לרעיון הקורם עור וגידים אישי. וכל המעניק לו ערך היסטורי, ובדיבור בלבד המנותק ממצוות היום, מותירו על מדף הספרים של ההסטוריה.

ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. יעקב היה סבור שסיים את תפקידו הציבור – היסטורי ויוכל לחזור אל המנוחה ואל הנחלה, מן ה"ויסעו" אל ה"ויחנו", בקשו צדיקים לישב בשלוה אומר להם הקב"ה לא דייכם שתשבו בשלוה בעולם הבא, אתם מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה? מכאן שככל שאיכותו של האדם גדולה, היא מונעת את פיצולו לשני מרכיבים מנוגדים כפרט וכלל. מטשטש ההבדל ביניהם והוא כולו שייך לכלל כך אצל יעקב וכך אצל משה המנסה לסרב למינויו כמושיעם של ישראל "שלח ביד השלח". אצל האדם הגדול משולים החיים למסע ארוך חסר מנוחה. את חייו הפרטיים מוסר הוא לטיפולו הנאמן של בורא עולם. כך אצל אבי האומה "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". כך הצווי להקריב את בנו יחידו, את רשות היחיד. למען הכלל. הנדודים מונעים כל מצב של פרטיות. הדרך מונעת את השם את הממון ואת טיפוח המשפחה, את הבנים. לכך דואג הבורא ששלחו מביתו. אברהם אינו טורח. ברכת ה' עושה את מה שאין הוא יכול לעשות מחמת התפקיד. למנוחה הפנימית זוכה אברהם בזכות הברכה. למנוחה חיצונית של ניוון ורפיון אין הוא זקוק.

זכרון אבל וחלום תקוה תשובה ובטחון ותקוה.

בטחון כנקודת מפגש בין העבר והעתיד. בטחון ואמונה בדרך, וציפיה של ממש למבחן התוצאה. מנוחה בתקופת גיבוש וספירת מלאי, לאינטרוספקציה ולחזור למצב האידיאלי של ההרמוניה בין הפנים והחוץ, בו החוץ מהווה ביטוי ישיר והוצאה מן הכח אל הפועל של הפנים בלבד ולא התנהגות של חוץ המונעת על ידי גירויים מזדמנים מן החוץ, תלות בכל רוח מצויה. הפתיחות אל החידושים, כהזדמנות לביטוי של יצירה מן הפנימיות. החלום פותח את סגור החנייה לממדים שמעל ומעבר למציאות המוגבלת. חז"ל ראו בעין דואגת אדם שלא חלם שבעה ימים. וראו בדבר קלקול הקשר עם השמים! לחלום גם תפקיד מעכל את החדש, המשתנה על מנת לשלבו בתמצית ששקעה בתחתית הכוס של יסודות האישיות.

הזכרון כשהוא מנותק מן העתיד הופך לגורם ראשון במעלה לדכאון. העבר שאין לו המשך נראה במבט לאחור כשגיאה, כבזבוז זמן, כמעוות לא יוכל לתקון. כחטא שאין עליו תשובה. תחושת קבעון, של תקוע בעבר ללא תקנה, ללא תקוה, ללא עתיד. ללא אפשרות של תיקון. ללא תשובה. התשובה שהיא אחד היסודות האופטימים של היהדות, הנוסכת באדם תחושה של יכולת שליטה במצב. תחושת קיום הנתונה בידו של אדם, תחושה שיש עתיד, יש תקוה בזכות הפתיחות לאופקים חדשים, של יציאה ממיצר. פתיחות לתקוה חדשה, לעתיד טוב יותר, לאפשרויות חדשות, למימוש יכולת שלא הגיעה לידי ביטוי בעבר.

החלום כטיפוח התקוה, כממד חדש המרחף כרוח א-לוהים על פני המים. כאין סוף הקורץ אל ההווה התקוע במילכוד המקום והזמן. אוי לו למי שאין לו חלום. גורלו נגזר בגזרת היאוש. החלום נוצר בערוגת הבטחון והתקוה. הגיבוש יוצר בסיס לזינוק אל החלום, אל האופקים, אל השמים. הכנף פתיל תכלת. תכלת דומה לים. ים דומה לשמים. שמים לכסא הכבוד. דבקות תוך הזדהות עם המקור הא-לוהי, מקור היצירה, לחידוש. לחיים טובים יותר. חיים כיצירה חדשה, של האני היוצר. שככל שהוא יוצר והולך, הוא מתרחק והולך ממצוקתו של מחנק ההישרדות.