פרשת מקץ תשס"ו.

יוסף  הצדיק  סולל  בצדקותו  את  הדרך  המובילה  את  העולם  לשם  שמים.

דרכו של יעקב בעבודת ה' היתה להעלות את העולם לשמים. דרכו של יוסף היתה להוריד את השמים ולהחדירם אל מעמקי המציאות החמרית עד לתהומות החטא. שוויתי ה' לנגדי תמיד, גם באשר הוא שם. גם בהיות האדם שרוי ביוון מצולה. הכל מוביל לשמים והכל בא משם, מכריז יוסף אף באשר הוא שם. כלומר, יוסף מראה שכדי להגיע לשמים אין צורך להתעלם מאמות מדה של כלי ההגיון, אין צורך להחדיר במקום ההגיון אמות מדה שמיימיים או מיסטיים. הגיון המבוסס על שימוש בדרכי ארגון ציבור וכלכלה, שלטון פוליטי, כל אלו עשויים להוביל את האדם לשמים. משם הם באים ואל השמים יוליכו כל אדם המקיים את מצוות האמונה ומזכיר לעצמו על כל צעד ושעל את ה"שוויתי ה' לנגדי תמיד". חידוש גדול חידש יוסף, חידוש שהעלה את חמתם של אחיו, שראו בו סטייה מפתה המסכנת את דרך העבודה שסלל עבורם אביהם הגדול. עד כדי חומרה הראויה לעונש מות. ישבו ודנו דין תורה ופסקו דינו למיתה, שיתפו את הקב"ה עמהם ואסרו על יצחק לגלות ליעקב על אודות פסק דין מות שהוציאו עליו. יצחק קיבל עליו בהכנעה את חות דעתם של האחים לאחר שגיבשו דעתם בדין תורה.

אלא שלא שערו האחים שיוסף קידם והצעיד את שיטת אביהם צעד גדול קדימה. ראו האחים סכנה בשימוש בדרכי העולם הזה, ללא ברירת המצבים הנחותים ביותר, העשויים לדעת האחים להוליך את המשתמש לכוון המנוגד לשמים. האחים סברו שלשיטת אביהם יש לברוח מפיתויים ונסיונות, וראו בשיטת יוסף התיחסות חיובית ואתגר אף בעיסוק בפיתויים, או לפחות באי מניעתם. לאמיתו של דבר סבר יוסף לשיטתו שבכל עימות עם הקיום טמון גרעין מבטיח לפריחה א-לוהית ולקידוש שם שמים בתנאי שהמתמודד יתמקד בגרעין זה לפי הכלל של "שוויתי ה' לנגדי תמיד," ומבטיחו שהפסדו יצא בשכרו.

משימתו של יוסף היתה במוצהר להוכיח את נוכחות ה' גם במציאות הממשית המתחזית כממשית וכחומרית. היה צורך בכח צדקותו המיוחדת של יוסף על מנת לחשוף את הקדושה המצויה בחומר. קדושה יהודית שזוכה במקלעת שתי וערב או כשילוב אצבעות במעמקי החומר. אשת פוטיפר רצתה לחטוא עם יוסף גם מתוך ידיעתה הברורה שיוסף עתיד להקים ולדות ממנה או מבתה. התכוונה ה"מרשעת" גם לחטוא וגם לזכות במצוה ולהקים שבטי י-ה. יוסף מתנכר לאחיו וגורם להם צער גם מתוך נקמה וגם משום התחייבות של מעלה לחזון חלומותיו עד שיתקיימו כהמשך לתכנית א-לוהית. קשה להאמין שלאחר רמזים רבים כל כך מצד יוסף לא הכירו האחים או לפחות חשדו שיוסף מתייצב לפניהם. אך ורק בגלל חתימת זקן שהכשילתם. וקשה עוד יותר להבין, למרות הסבריו המשכנעים של הרמב"ן, שיוסף נמנע מלהודיע לאביו שאכן הוא חי וקיים ועלה לגדולה. שהרי במעמדו היו בידיו האמצעים להודיע לאביו. המנעותו בגלל קיום החלומות היתה שזורה בשתי וערב עם הענשת האחים והגשת הזדמנות לראות אם אכן יודעים הם לקשר ולהסיק מסקנה בעלת איכות א-לוהית "מה זה עשה הא-לוהים לנו" ואכן כך התבטאו האחים כאשר ראו שנפלה עליהם העלילה ללא עוול בכפם. "אבל אשמים אנחנו על כי ראינו צרת נפשו של אחינו ולא התייחסנו. והקשינו את לבנו, אמרו האחים זה לזה וידעו למצות את הגרעין הא-לוהי מן העלילה שהתעלל בהם האיש אדוני הארץ.

טוב ורע, קודש וחול משמשים בערבוביה ומתגלגלים יחד באשפתות. גם יעקב רומז לדרך זו ומתבטא באופטימיות מעומק דכדוכו. "וא-ל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש" ראה רמב"ן על "והמשכיל יבין". גם התבטאותו של יוסף "ויאמר שלום לכם אל תיראו א-לוהיכם וא-להי אבותיכם נתן לכם מטמון"... קודש וחול משמשים בערבוביה בצורה די ברורה ורק עוור לא יבחין בדרך הכפולה שנוצרה עבור השבטים בדרכם, ירידתם לגולה הדוויה על מנת להכין להם הדרך. ואחרון אחרון חביב, דברי יהודה: מה נאמר לאדוני, מה נדבר ומה נצטדק. הא-לוהים מצא את עוון עבדיך"... רק צדיקים יודעים לטעום טעם חטא ולהפיק מתוק מעז. זו דרכו של יוסף ועליו הוטל לשכנע את האחים בדרך הפתלתלה של היהדות המקדשת את החומר.