|
|
פרשת לך לך תשס"ד.
אברהם – אבי החוויה הדתית.
לידתו של היחיד – חווית היחד.
לא עוד מעשה העומד בזכות עצמו אלא מעשה כביטוי לחוויה פנימית. הלעשות כביטוי ללהיות. ההבדל בין המזבח שהקים נח למזבחו של אברהם. קשר רב אנפין בין האדם והבורא יוצר יחסיות חדשה הכרוכה בברית חדשה בין האדם לבוראו, שלא כברית בין הבורא לבריאה כברית שכרת הבורא בקשת. ביקורת הרמב"ן על הירידה מצרימה, על ,,אמרי נא אחותי את. על במה אדע כי אירשנה. על צחוקו של אברהם כשנתבשר בבשורת הזרע משרה. על שינוי השמות. על ברית בין הבתרים. גרורות הניתוק בין הלהיות והלעשות בדקדוקים מעשיים של מצוות על חשבון הכוונה במשמעותה של המצוה. ההעדפת הלהיות על חשבון הלעשות, ולהיפך. הכוונה המנותקת מן הסביבה וממוקדת במשמעות המילים בלבד. לעומת ההתמקדות בחסד שהיתה מידתו של אברהם לעומת ההתמקדות הנקודתית תוך ניתוק מן הסביבה אצל יצחק, והאיזון המושלם בין הפנים והחוץ רק אצל יעקב - איש מידת האמת. תחושת הסובייקט יצרה את הפסיכוסומאטיות. את תחושת היחיד והיחד. את החסד. הלעשות והלהיות. ,,זה ספר תולדות האדם". לסיפור התהליך של התפתחות האדם תחנות ושלבים, כפי שנוכחנו מן הקורות אותו ואת עשרת הדורות שמאדם ועד נח, ומעשרת הדורות שמנח ועד אברהם. העקרון העובר כחוט השני בתהליך מתמשך זה הוא ,,מן האחדות הא-לוהית הנתונה משמים אל הנוכחות הא-לוהית מעשה ידי האדם, יוצר האחדות. האדם שהורה כיצד לממש את הא-לוהות דרך הנוכחות האנושית היה אברהם. מכאן ואילך מופיע תהליך חדש זה על ידי שלושת האבות. מעשה ידי אדם היוצר אחדות מן הניגודים, בבחינת המבנה המשולש שהפך לעקרון המנחה של התורה שבעל-פה. ,,שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם". מבנה זה מופיע בכל מעשה יצירה, פרי רוחו של האדם. על אברהם הוטלה המשימה לאחד ממד חדש של פיצול, שהופיע אצל דור הפלגה. הפיצול בין מצב א-לוהית שדור הפלגה הציבו נגדו ברוב חוצפתם את מעשה היצירה שלהם. כח מול כח, כביכול. הבורא ית' מבלבל שפתם ומסכסך עליהם את דעתם. כיצד? לא עוד עימות בין מציאות למציאות, אלא בין מציאות חיצונית למצב אנושי-פנימי. מעתה תתבטא הנוכחות הא-לוהית במצב של אחדות בין פנים-לחוץ, אחדות המעשה והחוויה. מעתה יבחן המעשה במידת היותו ביטוי נאמן לכוונה, לרצון, ולאיכות הרוחנית-אנושית של בעל המעשה. כל סטיה מן הקשר בין שני המרכיבים תחשב לפגם באיכות העשיה, ותרוקן אותה מערכה ומיעילותה כעשיה. לא עוד הערכת העשיה בפני עצמה על פי מידות של כמות ושל תכתיבי יעילות, ולא עוד בחינת האדם על פי רחשי ליבו וכוונותיו, אלא בחינה חדשה של שניהם. משימה זו תובעת מן האדם איכויות החורגות ממגבלות המקום והזמן שהמציאות התועלתית מוגבלת בהן. ככל שהמעשה צמוד ומהווה ביטוי ישיר וטהור של איכות הכוונה, כך תהא העשיה חורגת ומשוחררת ממגבלות המקום והזמן, ומקבלת ממדים חדשים. לעתים מופיעה התנהגות שאין לחוקי ההגיון של המקום והזמן אחיזה בה. התופעה נתפסת כנס ומתפרשת בטעות כמעורבות א-לוהית מן המקור העליון. לאמיתו של דבר תופעה זו שייכת למעורבותה של הנוכחות הא-לוהית שבאדם. אנו עדים לתופעה שהיא ממד נוסף, למקור של שפע, של עושר בלתי מוגבל השייך הפעם לתופעת הנוכחות הא-לוהית מלמטה, דרך האדם: ,,והיה ברכה". מיכולת זו נוצרים צרכים קיומיים חדשים, תנאים מוקדמים שבלעדיהם נמצאת תחושת הקיום חסרה את עיקרה. בלעדיה נתפסת תחושת הקיום ברשת המכאניסטית של המציאות החומרית ונעלמת בזרם הדינמיקה של המקום והזמן, הנעדרת איכות אנושית. כאשר איכות זו מגיחה ממקורה של הנוכחות הא-לוהית שבאדם, היא תופסת את השור המשתולל בקרניו ומכתיבה וקובעת את התיזמור, את המקצב ואת הצליל של זמרת החיים השמיימית על המציאות. כך משקיע האדם השלם את חותמו האישי על המציאות, והוא הקובע את כללי המשחק. בבחינת צדיק גוזר והקב"ה מקיים. מכאן ואילך הופכים צרכיו האישיים לחיוניים בתחושת המציאות. ובלשוננו: העשייה קיימת אך ורק במידה שהיא מהווה ביטוי להוויה, המתרחשת בפנימיותו של האדם העומד מאחרי מעשיו. כאשר נוצר ניתוק בין ה ...לעשות והלהיות" אין לעשייה כל ערך. השפעתה שלילית ומערערת את האיזון שבמציאות. עשייה זו אינה משתלבת בדינמיקה המתנהלת במציאות המקיפה את האדם ועוצרת את התנהלותו על מסלול הקיום. הופעתם של ביטויי השתלבות חדשים כרגשות, כיכולת הזדהות חיוביים ושליליים, הופכים לביטוי הקובע את יכולת הבחירה בין אמת ושקר, בצורתם האישית כהבחנה בין טוב לרע. בין תיקון לקלקול. עולם חדש נתון מעתה בידיו הרופפות של בחיר היצורים. עולם הרגשות, ההזדהות האנושית, הכרעת התבונה דרך שיקול הדעת ובראשם השכל הישר, נעשים למנתבי המסלול הפרטי השמור לכל יחיד ויחיד. מכאן ואילך נוצרת השתייכות פרטית המאחדת בקרבה השתייכות וחירות. רשות הרבים הפרטית נפתחת וקובעת את תחושת הקיום והופכת למציאות הנותנת ביטוי לאדם היוצר שבהיעדרה מגיח מנגנון ההישרדות וזורה פחדים, יצרים ואוירת חושך וצלמות על המציאות הקיומית. תחושת אבדון ויאוש משתלטת על האדם וחונקת את קול התבונה, את שיקול הדעת ואת הסיכוי לצאת מן המבוכה. המציאות מאבדת את מימד הגובה ונתפסת כמבנה דו-ממדי, שטחי ומלא סתירות. ממד הגובה איבד גובה בדור הפלגה שקיצץ בנטיעות. דור של חוצפנים הבוטחים בכוחם דרך ליכוד השורות. ליכוד של המעטפת בלבד, הבאה במקום ממד הגובה. והיכן ממד העומק? הקיצוץ בנטיעות הנו מטפורה הרומזת על ניתוק, על התכחשות לממד העומק. נראה שממד זה לא תפס מקום במודעות הקיומית. נוכחותו הפכה לחיונית שעה שהלכידות השטחית, לכידות שגורמיה לא נבעו משורשי האני אלא מהסכמה שטחית שמגמתה פשרה וטייוח הניגודים במציאות דו-ממדית. פתרון טכני תוך התעלמות קלת דעת ומחוצפת מממד הגובה וממד העומק. ,,הבה נרדה ונבלה שם שפתם". שינוי הנוסחה היתה תוספת של ממד העומק במערך ההכרה של האדם. עד לשינוי זה התייחס האדם למציאות החיצונית, ועסק בעשייה ללא הוויה. מערך העשיה נתון בסד המקום והזמן במבנה יחסים של לוח השחמט. השפעת ניידות של הפרט על הקרובים והרחוקים ועל המערכת כולה. בא הקב"ה והוסיף גורם נוסף והוא עולם התחושות הפנימי, המופיע וקובע את הסיבה ומסובב של ההתרחשות הקיומית. מכאן ואילך לא יושפע האדם מן התוצאות בשטח בלבד, אלא בעיקר במידת ההשפעה של המתרחש במציאות על המתרחש בפנימיותו, על מערכת רגשותיו, על ביטוי כוונותיו. לפתע הופיע גורם ההזדהות של האדם על מעשיו ועל המתרחש. כך נוצרת יחסיות ערכית בין המתרחש ובין האדם הרואה עצמו קשור ואף אחראי אישית למעשיו. הופעתה של יחסיות חדשה מערערת את הנסיון של דור הפלגה להישען על האיזון הטכני השטחי. האיזון המופר מעמיד את האדם בפני שוקת שבורה. הסתירה שבבסיס המציאות הדו-ממדית חזרה בחריפות יתר וגרמה לקריסת ההסכמה שהבטיחה ארגון תקין של המערכת כולה. קריסה זו ערערה את בטחונו של האדם ביכולתו להשתחרר מן התלות הא-לוהית. מכאן ואילך הלכה והעמיקה אחיזתו של עובד ה' באני, משכן האיכות הפנימית שתכוון ותקבע את ערכם של המעשים. צרכים חדשים כהזדהות, כרגשות אהבה ושנאה, שיקול הדעת והשכל הישר ישתתפו בהחלטה טרם מעשים. בלעדיהם לא יוכל האדם לחוש באחריות כלפי מעשיו. ומעל לכל: האני יהא הקובע המרכזי בקשר עם בוראו. מכאן ואילך: תפילה במקום קרבנות. הקרבן יהא האדם עצמו, שישמח להקריב את המיטב שבו לא-לוהיו, קרבן כביטוי למסירות, לדביקות שלו עצמו ללא אביזרים מן החוץ. האני שהוא נושא את חותם הא-לוהי שבאדם ישאב ממקורותיו הוא את ההנחיות לעבודתו את א-לוהיו. הדביקות וההזדהות יהפכו למסילה המובילה מן האדם אל הבורא.הקרבנות שהוקרבו על ידי עשרים דורות עד לאברהם ביטאו הפכים סותרים כמבואר בפרשת בראשית ונח, פינו את מקומם לעבודה שבלב זו תפילה. אצל נח: ,,וייבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו' ויעל עולות במזבח" אצל אברהם: ,,...וייבן שם מזבח לה' הנראה אליו" רש"י: ,,נתנבא שעתידין בניו להיכשל שם על עוון עכן והתפלל שם עליהם" וכשחזר מגלות מצרים: ,,אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה ויקרא... בשם ה' " גם כאן מקום תפילה. מכאן ואילך מזבח משמש לתפילה ולא להקרבת קרבנות. תפילה בשני אופנים: בלעשות המנותק מן הלהיות: האומר בפיו את המלות המצויות בסידור התפילה על מנת לצאת ידי חובת ההלכה, ולבו בל עמו, קיים מצות תפילה ויצא מכלל המשתמט מחובתו. אך מלבד זאת לא נענתה תפילתו. המתפלל השני משמשת תפילתו לצקון לחש וביטוי לכיסופיו הפנימיים של האני לדבוק בקונו ולהשיח את אשר עם לבו. תפילתו נענית לפי איכותה ועד ,,לצדיק גוזר והקב"ה מקיים" תגיע. איכות של תפילה מעין זו מופיעה לראשונה אצל אברהם, והולכת ומעמיקה עד לשיאה אצל יעקב שהיתה אצלו לביטוי אינדבידואלי ישיר. מכאן ואילך נוסף ממד החזיון כמפגש בין הפנימיות הרגשית לבין הדמיון (מחזה, ראייה דרך הדמיון) לבין ההופעה הא-לוהית האובייקטיבית. ללא מחיצות בין הריאלי לפנימיות הסובייקטיבית אלא כמפגש משלים ביניהם. תופעה חדשה של המפגש בין האדם השלם בשלימות הא-לוהית לבין בוראו. בהקיץ ובחלום כאחד. ,,זכה עתה אברהם להיות לו דבר ה' במחזה ביום, כי מתחילה היתה נבואתו במראות הלילה. וטעם היה דבר ה' אל אברהם במחזה כטעם וכל העם רואים את הקולות. וסודם ליודעי חן". רמב"ן. כאמור מוסיף המקור האישי ממד נוסף לא רק לתחושת הקיום ממד סובייקטיבי, אלא גם לתפיסת הקיום האובייקטיבית. תוספת זו משנה את תמונת המצב מכל וכל. גם עד כדי ערעור ראיית האמת, שהיתה עד כה פשטנית, דו-ממדית ואף חד ממדית. צו א-לוהי נתפס כהוראה נקודתית שאינה מקיפה עולם אדם ובורא, אלא את רצונו של הבורא ותו לא. עד מהרה נוכח האדם, עוד בהיותו בגן העדן שרצון ה' מקיף עולם ואדם. הסתגלות לתפיסה זו כשלה, הכשלון, או הקושי לקבל את דבר ה' נמשך כחוט השני בכל גלגוליה של התפיסה הדתית, עד היום הזה. תאור מעשי האבות נועד להוות נר לרגליהם של הבנים, עיקרו בתאור קבלת הצו הא-לוהי ובניתוח מרכיביו. עם אברהם מופיע תהליך הפתרון. בהיעדר האני היה האדם פיון על לוח השחמט של הבריאה, שהיא כאמור סובלת מסתירה בין שני ממדי המציאות. מציאות המורכבת מניגודים בעיקרון. אש ומים. ניגוד אינטרסים שעשו את המציאות הקיומית למלחמת קיום. הופעתו של הממד האנושי רק הוסיפה תסבוכת למצב. שהרי נוסף הניגוד בין השכל לרגש. וזאת למודעי, שאין ההיבט האנושי מצטמצם לרגש ולתחושה סובייקטיבית בלבד, כפי שנוהג הרחוב לכנות זאת בשם "אינטליגנציה ריגשית". כוונתנו להופעת האני כמנהיג השולט במכלול ההתנהגות. כניסת האני למערכת ההתנהגות מקיפה ממדים החורגים בהרבה מן המציאות הקיומית, מן הפן של ההישרדות. האני כמקור האיכויות מעניק תכנים. ערכים, מטרות ארוכות טווח הקובעות את ה,,לשם מה" ולא רק את ה,,איך" הקיומי. תרומת האני מחדדת את הבחירה החפשית ומעמידה אותה כמכשיר עיקרי ביכולת השליטה של האדם על מעשיו. יסוד חדש נוסף לבחירה והוא שיקול הדעת, השכל הישר, התבונה. מכאן ואילך חדל תפקיד האדם להצטמצם כעד פסיבי לנוכחות הא-לוהית, אלא כשותף פעיל ביצירתה של נוכחות זו. מכאן ואילך השתחרר האדם משלטונה המכאניסטי של המערכת והפך למנהיגה. אלא שתהליך עשיר ומורכב זה לא הופיע כמות שהוא, מוכן ומזומן לשרותו של האדם. כצעד ראשון גרם הערך המוסף למציאות לאבד את פשטותה המוגבלת והשיטחית. לפני אברהם מונחת משימה שממבט רגיל לוקה המציאות בחוסר איזון. נתק את כל מקורות היניקה שאליהם צמוד האדם כהמשך לחבל הטבור, ומצד שני עליו לבחור בתחליף מעורפל הנראה כניגוד גמור לחבל הטבור. ,,אל הארץ אשר אראך". רק תודות לאינטואיציה, פרי רוחו של הממד החדש, בינת לבו של אברהם, מכוחה של ההזדהות האישית העמוקה עם המקור הא-לוהי, יודע אברהם ללא כל ספקות את הנדרש ממנו, מבין וגם מקבל את רצון בוראו מנקודת ראות של המציאות, על הממשות הקיומית הצמודה אליה. לראשונה אין הכרח הקיומי מצוי בניגוד אינטרסים עם הרצון הא-לוהי ורצונו של האדם. אברהם מקיים בשמחה ובסיפוק מלא את רצון ה', אף אם אין רצון זה משתלב עם תמונת המציאות המאלצתו לקחת שוב את מקל הנדודים ולעזוב את ארץ היעד הא-לוהי ולצאת למצרים, שבאיכותה השלילית מהוות ניגוד גמור לארץ הקודש. רק תודות לממד השלישי אין אברהם מוטרד מן הסתירה ורואה בה בעיה טכנית גרידא. אין סתירה זו מערערת את ערכה החיובית וצדקתה של ההוראה העליונה. ,,הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" לדעה אחת בחז"ל, רק עכשיו ידע. לפני כן לא ידע. הייתכן? נראה להבין זאת כהפרדת הערך האיסטתי ממכלול הערכים האנושיים. אברהם אינו פגום חלילה בפגם זה של הפרדת השלמות האנושית. הוא מכיר בעובדה המצערת שהולך הוא להתמודד עם תרבות שקר המעמידה בראש ערכיה את החיצוניות האסטתית תוך התעלמות מכל יתר הערכים, כנאמנות, כיושר וכערך אנושי. על מנת לשמור על נקודת האמת, לא רק מתוך התגוננות אלא במאמץ לא ליפול למילכוד ההשפעה של תפיסת עולם מסולפת זו גם עליו ועל אשתו, כפי שאכן קורה לזוג היוצא מתרבות ערכית לתרבות חמרנית שטופה בהבלי העולם הזה, ואחד מבני הזוג נכשל ואיבד את יכולתו לראות בבן הזוג את הערכים שהורגל בהם בארץ מולדתו, והם מעשים שבכל יום, אברהם מזכיר לשרה את הערך העליון של הזוג המשלים לאחדות של הנוכחות הא-לוהית. ראה פרושו של הרמב"ן על הפסוק ,,וה' ברך את אברהם בכל", תאור מלבב של האהבה השלמה. אהבה הכוללת את כל מערכת היחסים. ,,לא זז מלחבבה עד שקראה אשתו, לא זזמלחבבה עד שקראה אמו, לא זז מלחבבה עד שקראה בתו, לא זז מלחבבה עד שקראה אחותו". ואכן, אלו הם מכלול היחסים עם אשתו כגופו. יש הצריך לאשה – אם, ויש הצריך לאשה – בת וכו'. בין היחסים ואולי לא הפחות קובעים את מכלול היחסים השלם בתכלית השלמות שבין אברהם ושרה, היה הקשר שבין אח לאחות. קשר שמקורו אינו בפגישה שבאקראי אלא קשר הטבור, קדוש עמוק מרחם, השייך לארבעים יום לפני יצירת הוולד יוצאת בת קול ומכריזה בת פלוני לפלוני. אמרי נא אחותי את, לאמור, אני קשורה בקשר מן המקור, קשר בל יינתק, כאח לאחותו ולא קשר שהופיע באקראי ועלול להינתק ולהיעלם. אין תמונת מצב חדשה זו מתקבלת בקלות. היא עלולה להידחות בבוז בשם האמת, שהיתה עד להופעה זו נקבעת על ידי העובדות בשטח ללא ממד של גובה א-לוהי וללא עומק האיכות האנושית. דרך מבט תלת ממדי חדש ולא מוכר זה אפשר להבין את ביקורתו הקשה לכאורה של הרמב"ן על מעשיו של אברהם. כיצד יהין קדוש ישראל כהרמב"ן לשלוח באבי האומה, ידיד ה' אבני בליסטראות: ,,ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון מפני פחדו פן יהרגוהו והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו וכו'. גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה מפני הרעב עוון אשר חטא וכו'" דברי הרמב"ן באים מיד לאחר פירושו לשיטתו שמעשה אבות סימן לבנים ועליהם הוטלו המשימה להכין את הדרך ולהכשיר נוגדנים על מנת לחסן את דור הבנים שנגזרה עליהם גלויות קשות. האין זו סיבה טובה למה שעשו, ולשם מה לנתח עוד את מעשיהם מחוץ לנקודת ראות זו. ונראה שבמצב תלת ממדים, המכיל היבטים שונים ואף סוטרים, יש להבין התרחשות בצורה יחסית ואין מלכות אחת נוגעת בחברתה. הדבר מעיד על תהליך מתמשך החותר לשלמות של ניגודים שהושלמו, עקרונית רק אצל יעקב. בדרך לשלימות נוצרו מצבים קשים להבנה מנקודת ראות יחידה החסרה את הראות היחסית. כך עם ישמעאל שיחסו החיובי של אברהם אליו ובקשתו, בקשת צדיק שאינה מושבת ריקם גורמת לעם ישראל צרות ויסורים קשים עד היום הזה. די במשפט אחד ,,לו ישמעאל יחיה לפניך". אין שיעור ליסורים שגרם אברהם לבניו בבקשתו על ישמעאל. העיון ביתר ההיבטים אולי יפקח את עינינו בתועלת שבבקשה זו, כמזכרת עוון על סילוף הרעיון הציוני ועוד, כרוח הטהרה החודרת לכבשונו של עולם. כך ברכת יצחק את עשו וכך תגובת הצחוק של אברהם ושרה למשמע הבשורה על הזרע, וכך אמונתו של אברהם בבשורת הזרע ושאלתו המפקפקת לכאורה בהבטחת הארץ. במה אדע כי אירשנה. מביא רש"י את תשובת המדרש: בזכות הקרבנות. לפי פרושנו קרבן במובן תפילה כביטוי אישי וקשר של דביקות אפשר להבין זאת. פקפוק, תביעה שבאה לעורר גורמים הסמויים מן העין והראייה השטחית, הדו-ממדית. גורם נוסף שהופעתו באה להעמיד את ההבטחה, את העונש, את העימות העתידני באור סלחני, עשיר במרכיב ההופך מצב ביש לאתחלתא דגאולה. אסון שעתיד להשמיע פעמי משיח. ובעיקר, מחזה, מצב הנלקח מידיה של הגזירה ונמסר לידיהם של הבנים המכירים סודה של תפילה.
|