|
|
פרשת קורח תשנ"ח
נקודת האחיזה במציאות, דרך תורה שעלפה.
קיימת נקודת אחיזה קיומית שבלעדיה לא יתכן קיום לאדם ולו לרגע אחד. אחיזה במציאות החמרית, החברתית והרוחנית. לחמרית והחברתית דואג מנגנון השימור העצמי. ההשתייכות החברתית והרוחנית זקוקות למודעות, שעליה מופקדת האשה. אל ההשתייכות הרוחנית מופקד הרב. עשה לך רב. על ההשתייכות המסגרתית מופקד המלך. על השתייכות המסגרתית- רוחנית מופקד הכהן. לבני ישראל במדבר היתה השתייכות חברתית ורוחנית בלבד. המדבר היה מקום ערטילאי שלא נזקק למסגרות חמריות מדיניות. ההשתייכות הרוחנית הקיפה את כל שלוש ההשתייכויות. משה ואהרן היו המייצגים של ההשתייכות האישית והמסגרתית. הם היו שלוחי דרחמנא ושלוחי העם בעת ובעונה אחת.לא היה צורך במתווך אלא בשליח. המתווך מהווה מציאות בפני עצמה העושה מן התיווך ענין ומטביע את חותמו על שני הצדדים ומעבד אותם ומעניק להם משמעות. השליח אינו אמור לשנות מאומה. בזה שונה השליח מהמתווך. היהודי אינו זקוק למתווך. נקודת האחיזה בין היחיד והציבור אמורה לאפשר את המפגש, לאפשר בלבד ולא לשנות או להוסיף. המרגלים אמורים היו להיות שליחים ומינו עצמם למתוכים והביעו את דעתם שלהם בעוד שנדרשו להעביר אינפורמציה בלבד. הם נתקלו במסגרות שהתקשו למצוא נקודת אחיזה לאחר האנטי מסגרת שהורגלו אליה במדבר. הם סרבו לקבל את משה כנקודת אחיזה. את הרב. בפרשת קורח בא הדבר לידי ביטוי. שלילה גמורה של עצם המסגרתיות ונסיון לעשות את נקודת האחיזה באדם עצמו ולא מעליו. שלילת הסמכות מכל וכל.." ובתוכם ה'" ולא מעליהם. האחיזה של היחיד תהיה לכל היותר בציבור "כל העדה כולם קדושים". אשתו של און בן פלט הצלתו על ידי מניעת תלותו בחברה ועל ידי כך שמרה על אישיותו הפרטית וכך יכול היה און בן פלט לנתח ולהתיחס למאורע מנקודת מבטו והאינטרס שלו עצמו. אשתו של קורח עשתה את ההיפך, ודחפה אותו למעורבות ציבורית שמחקה את איכותו האישית. קורח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו."טענותיו על חוסר ההיגיון בציצית ובמזוזה היו שייכות להגיון המשייך". את שייוך הפרט לקבוצה, ולא דן את הענין לגופו, בחשיבה סיבתית ולגופו. עודף הנתונים ועושרו היו בעורכיו. מול עושר של נתונים עוסק האדם בשיוך בלבד. לכן הורד קרח לשאול ושם יהיה לו פנאי לעסוק ולעיין במצבו שלו בלי שיוך מיותר. לא עוד שיוך אל החוץ, אלא אל הגובה. עונש מתקן. מה חשוב מה השני חושב . אין אדם רואה חבירו לעולם הבא. מחלוקת שייכת לטשטוש של ההשתייכות בין היחיד והחברה. בעצם אין מקום למחלוקת ביחס לאמת, שהרי אין שתי אמיתות אלא אחת. האמת מקומה מעל למציאות ולא בתוכה. בתורה קיים ההבדל בין טוב לרע, ואת זה ניתן לבדוק על פי ניתוח המציאות. מכאן שמקום המחלוקת שייך לתחום ההתיחסות של היחיד אל החברה. כאשר היחיד מזניח את אישיותו הפרטית ומבקש לכבוש מקום בחברה. שני הצדדים החולקים, ממוקדים באגו, במנגנון ההישרדות המבקש לעצמו מקום אחיזה מחוץ לעצמו, על חשבון האני. המחלוקת מחסלת את האני. במקום לנסות לשייך כביכול את התכלת שבציצית למסגרת כמותית: טלית שכולה תכלת. אם היה מעיין במהות מצוות ציצית היה מבין שהתכלת מלשון תכלית שייכת למה שאמרו חז"ל תכלת דומה לרקיע וכו'. כך היה מבין לשייך את נקודת האחיזה אל הגובה, אל התכלית השמיימית, כי אז לא היה בועט בסמכות והיה מבין שהסמכות חיונית כדי לשייך את המציאות אל הגובה. התכחשות למוסר התורה, למשה, היא התכחשות לתורה שבעל פה. ההשתייכות לרב, לחכם חי המוסר ומתאים את הכללים שבתורה למציאות הפרטית של התלמיד. כך כפר קורח בתורה של בעל פה. לכן כשעשה תשובה בגיהנם, הכריז "משה אמת ותורתו אמת". מחלוקת ויקח קורח: זה מקח רע (סנהדרין ק"ט): לקח את עצמו לצד אחר, להיות נחלק מתוך העדה (רש"י) שייכות וחרות חרות בתוך השתייכות. קרח הוציא עצמו מן "הבתוך" אל החוץ. הפריד עצמו, ניתק את השתייכות, כמצורע אל מחוץ לעדה, הפרדה מן המהות ולא מן המקום בלבד כבמצורע. ולכן עונשו היה להיכנס אל תוך הארץ. הענקת לגיטימציה לטענותיו, אבל בתוך ולא מחוץ. אל ההתחלה של התוך. אל השורש והיסוד. במעמקי הבתוך. הגורמים למחלוקת והאמצעים המשמשים אותה הם: הטיעון הנשאר בתוך שורת ההגיון כביכול, אבל מוציא עצמו אל מחוץ בזכות ההגזמה- דמגוגיה. טלית שכולה תכלת. בית מלא ספרי תורה. הסטה על גזל מתנות כהונה. גישה של דקרט- אגואיזם אינטלקטואלי מוסווה באובייקטיות. הענקת לגיטימציה להגיון העקר מחוץ למערכת המציאות האנושית והקיומית, השייכת למבנה תלת ממדי בעל ממד של גובה- סמכות. בערכי האמונה והיראה כערכים בפני עצמם אין די אם לא יפנים האדם ערכים אלה אל תוך האני. מחלוקת בין בני זוג ערבוב סמכויות, ערעור הסדר חוסר מרחב לביטוי אישי מצד אחד, וחדירה לרשות הצד השני. מצד שני, גורם לטשטוש המיוחדות של האני, מצב מאיים על שלמות האני וחוסר הכרה בו מחזיר את הזוג למערבולת השרדותית. לקורח היו תנאים אידיאלים לביטוי האני. היה פיקח, למדן ועשיר,ומיוחס. וכל זה לא היה שוה בעיניו משום שלא התמקד באני אלא בחלקו של הזולת. סכנה של המחלוקת באיצטלה האובייקטיבית שלה, כמלחמה בעד האמת המכשילה דוקא אנשי איכות ערכיים ואידיאליסטים. אשתו של און בן פלט הסתמכה על מדת היראת שמים שלהם שלא יהינו להכנס לביתה אם תתיצב בפתח הבית כשהיא לא לבושה בתכלית הצניעות. במחלוקת מתגנב האגו בערמומיות מירבית ודוחק את רגלו של האני. וישמע משה ויפול פניו: משום שנוכח שאמונה ובטחון בערכים שמקובלים על האדם כמובנים מאליהם, אין בהם ערובה למניעה מאש המחלוקת,אלא אם יפנים האדם את ערכו אל פנימיות אישיותו.
|